מדרגות הנסתר/רחל חלפי, מתוך הספר מקלעת השמש, עמ' 449
והיו שם מדרגות מדרגות
מאירות בתוך חלל מואר
וידעתי כי אלה הן
מדרגות הנסתר.
והיה זה חלקיק
בתוך זמן נפער
והייתה בת קול שאמרה:
מדרגות הנסתר.
והיה זה רגע דקיק מדק
עם שובל ארוך ורך של שקט לבן
והייתה בת קול שאמרה לא אמרה דבר
ורק צליל
הדהד
באדוות אויר ואור:
מדרגות הנסתר.
ועמדתי שם
גם ישנה
גם איננה
אם למרגלות
אם מעל
למדרגות האור והצל האלה.
ולא ידעתי
אם עלי
לעלות
במדרגות הנסתר
אם עלי
לרדת.
רחל חלפי היא משוררת וסופרת ישראלית, בת למשפחת אמנים: דודה היה אברהם חלפי, אביה שמשון ואימה מרים היו משוררים, ואימה הייתה גם פסלת; פסל מיצירותיה מוצג דרך קבע במוזיאון הרצליה. מאז שנות ה-60 של המאה העשרים פרסמה חלפי ספרי שירה רבים וגם ספרי פרוזה, ושירתה עוסקת ברצף המסתורי של המציאות כזרימה בלתי פוסקת של חלקיקי תודעה וחומר, של עולם נפשי הנמצא בתנועה סוערת ושל המרחב המקיף אותו. היא זכתה בכמה פרסי שירה, בהם פרס ביאליק.
הבית הראשון בשיר
בהתרשמות ראשונה מהשיר יש הרגשה מוזרה של בלבול וערבוב, בין חלום למציאות, בין ריאליה לבין משהו מסתורי, בין עלייה לבין ירידה. גם צורת השיר מעניינת. יש בו חמישה בתים שנכתבו באלכסון מימין לשמאל ומלמעלה למטה, ואפשר לראות בבתים האלה חמש מדרגות שבהן יורדים מלמעלה למטה, מדרגות כשמו של השיר. כלומר, אנחנו רואים כבר בשיר עצמו, שחור על גבי לבן, את המדרגות.
השיר מתחיל בשתי שורות שמתארות מציאות קונקרטית – ישנן מדרגות והן מאירות, והאור הזה מוכפל כי הן נמצאות בתוך חלל שגם הוא מואר. על פניו, זה תיאור קונקרטי כמו כל תיאור אחר, למשל של חדר מדרגות בבניין, או של חבלי כביסה בחצר, או של בתי קפה עם כיסאות. הרושם הזה מכניס אותנו מייד לאווירה ידידותית ומזמינה, שמעוררת תחושה נוחה ופתוחה של חלל ושל אור. אנחנו מוזמנים להתקרב למדרגות ולהישאר בנוכחותן.
אבל מילה אחת משנה קצת את התחושה הזאת, והיא המילה "שם". כלומר, מה שקורה קורה שם, במקום מרוחק. הרושם הוא שיש צורך להגיע אל מה שקורה, הוא לא נגיש מיידית ואף כי הוא קונקרטי, הוא אינו נמצא בהישג יד מיידי.
ואז מגיעות שתי השורות האחרונות של הבית הראשון של השיר, ופתאום קורה משהו חדש בבית ובשיר. המדרגות שהיו קונקרטיות בשבילנו, אולי מאבן, אולי מעץ, הפכו למדרגות הנסתר.
מה פירוש מדרגות הנסתר?
אנחנו לא יודעים בדיוק מהן המדרגות, אבל המשוררת יודעת, היא אומרת: "ידעתי כי אלה הן מדרגות הנסתר". מסתבר שאנחנו עוסקים כאן בידיעה, במשהו מוצק וברור עבור המשוררת אבל לא עבורנו. כי מה פירוש מדרגות הנסתר?
לא נותר לנו אלא לגשש ולשער, ולשם כך אנחנו יכולים להיעזר גם במקורותינו וגם בשפה שלנו, השפה העברית.
למשל, נסתר הוא משהו שאינו גלוי, סוד, שאינו מפורש וגם לא ידוע מייד. יודעי ח"ן הם יודעי חוכמת הנסתר, וחוכמת הנסתר היא כינוי לתורת הקבלה.
מדרגה בלשוננו היא גם שלב בהתפתחות, ומכאן שמדרגות הנסתר הן השלבים בלימוד תורת הסוד והקבלה. ויש במדרגות גם תהליך, כלומר משהו שקורה לנו לא בבת אחת אלא בשלבים, אולי בתוך מאמץ או מיקוד והתפתחות רוחניים אינטנסיביים, שיש בהם פוטנציאל של התפתחות ועלייה רוחנית.
במילה נסתר נמצאת גם המילה סתר, שמזכירה לנו את הפסוק מהמקורות שלנו: "בצל כנפיך תסתירני" (תהלים יז, ח), כלומר יש במילה גם הגנה וביטחון, מישהו שמגונן על מישהו, והמישהו הזה הוא האל, כלומר בנסתר יש גם משהו קדוש, גם ביטחון.
אבל ישנו גם מסתורין שמתחבר למילה נסתר, דבר מה לא מפורש, עדין, עמום, דיפוזי, שאי אפשר למצות אותו בכמה מילים או במלל פשוט.
אם כן, עמדנו על המדרגה הראשונה של השיר, היא הבית הראשון, ומצאנו בה מורכבות של ידיעה ושל אי-ידיעה ומסתורין, של אור ושל ביטחון, של משהו קונקרטי ופיזי ושל משהו אולי רוחני.
הבית השני
הבית מתחיל, ונראה שהוא מתחיל להסביר מה משמעות המילה נסתר, ושההסבר הזה ממשיך והולך גם לבית שבא אחריו.
אז היה "חלקיק בתוך זמן נפער". שוב, זה הסבר שמתקשה להסביר, הסבר למשהו עמום ולא ברור, שהוא עצמו – ההסבר, עמום. קיים משהו קטן מאוד, אפילו לא חלק של משהו אלא חלקיק, שוב משהו קטנטן ונסתר שלא רואים אולי, והחלקיק הזה נמצא בתוך זמן נפער.
מה פירוש?
הזמן הריהו דבר שנמשך והולך מאז ולנצח, אין בו פערים או הפסקות. אז למה הכוונה? אולי הכוונה היא למטפורה שלפיה הזמן אינו נפער ונפסק, אלא כאילו נפתח פתח או פה שנפער ובפתח הזה, הפתח שנפתח, לשביב רגע אחד נגלה המראה שפתח את השיר, נגלו המדרגות המאירות בתוך החלל המואר. הזמן הרגיל הרץ ללא הפסק כאילו עצר לרגע ונשאר עם חוויה אחרת, חוויה של המדרגות ושל הנסתר.
ואז מגיעות שתי השורות האחרונות של הבית השני והן מוסיפות למשמעויות השונות של המילה נסתר, שחשבנו עליהן עד עכשיו – מסתורין, הגנה וביטחון, ידיעה ואי-ידיעה וגם קדושה. מה הן מוסיפות? את הדגש על הקדושה ועל הידיעה.
"הייתה בת קול שאמרה", כלומר הייתה בת קול שידעה ידיעה מוצקה, כי אלה הן מדרגות הנסתר. ובצד הידיעה נוספת הקדושה, שהרי מהי אותה בת קול? זו אותה בת קול שנזכרת במסורת ישראל ואשר מציינת פנייה אלוהית לבני אדם והתערבות אלוהית במחלוקות הלכה בין חכמי התורה (תלמוד ירושלמי, סדר נשים מסכת יבמות, דף ט, א פרק א הלכה ו: "תני יצאתה בת קול ואמרה אילו ואלו דברי אלהים חיים הם אבל הלכה כבית הלל לעולם").
אם כך, ברור לנו שמדובר בחוויה מסתורית, רוחנית, אולי מיסטית, שיש בה ידיעה משותפת לאדם שהוא המשוררת, ולאל.
הבית השלישי
ואנחנו ממשיכים לחקור מהו אותו נסתר.
החלקיק הקטנטן שבבית השני מקבל הדגשה בבית השלישי של השיר, בו נכתב על "רגע דקיק מדק", שנוסף לו "שובל ארוך ורך של שקט לבן". יש כאן רגע דקיק מאוד ולו שובל ארוך, והתאמה בין הדקיקות של הרגע לבין השובל שלו שיש בו אריכות, רכות, ושקט לבן. כלומר, ישנן כאן איכויות של עדינות, חוויה עם פרופיל נמוך מאוד שמשתחלת לתוך הזמן הרגיל. אולי גם העדינות והפרופיל הנמוך מאוד מבטאים את אותו נסתר שיש לו מדרגות. ויש כאן גם טוהר וקדושה בדמות הצבע הלבן של השקט שהרי ביהדות ובמערב, הלבן מסמל טוהר וקדושה, למשל, בבגדי הכוהנים ביהדות ובבגדי הכלה הלבנים.
ואז, השורות הבאות בבית השלישי מרחיבות עוד את מקומה של העדינות. מתברר כי הידיעה של המשוררת והאל משני הבתים הראשונים של הבית משתנה ומתחלפת אף היא לאי-ידיעה של הקדושה, שהרי ה"בת קול אמרה לא אמרה דבר". היא ידעה, או שהיא לא ידעה? כלומר, גם המסתורין והעמום והלא ברור מקבל הדגשה.
ומהו אותו דבר ידוע ובלתי ידוע? –"דבר": ו"הייתה בת קול שאמרה לא אמרה דבר". המילה "דבר" היא מילה רבת ביטויים וטעונת משמעויות בשפתנו העברית, בהן מילה/דיבור, חפץ, מעשה, משהו, חזון. אין פלא שדווקא משום כך בחר בה מנהיג הפועלים ברל כצנלסון לשמו של עיתונה היומי של ההסתדרות הכללית, בבחינת מועט מאוד המחזיק את המרובה.
וישנו צליל שאינו רם או רועש אלא מהדהד, משמיע הד, שנשמע בעקיפין, והוא מהדהד באדוות אויר ואור. אדוות אלה קיימות אבל אי אפשר לאחוז בהן בידיים, יש בהן עדינות ותנועה רכה ואין בהן בוטות וגסות.
כלומר, אומנם אנחנו נחשפים למופעים במציאות שהם עובדה, הם קיימים ואנחנו אפילו חשים אותם בחושינו – שומעים צליל, רואים אור ומדרגות, חשים על עורנו את תנועות האוויר, אבל באותו זמן אלה מופעים סודיים, עדינים, רוחניים, שצריך להקשיב להם קשב אינטנסיבי ורציני אם רוצים להבחין בהם. ובקשב הזה טמונה גם ההקשבה לקדוש שבחיים, המתגנב לשביב רגע אל בין רגעי ההווה השגרתיים.
ובמילים אלה יש הדהוד למקורותינו וגם לטקסטים פסיכואנליטיים. במקורותינו, האל אומר לנביא אליהו:...לא ברוח ה', ואחר הרוח רעש לא ברעש ה'; ואחר הרעש אש לא באש ה' ואחר האש קול דממה דקה (מלכים א, יא-יב) כלומר, דבר האל האמיתי המדויק נאמר בקול דממה דקה, כמו בשפתה של חלפי בבית השלישי של השיר.
או דברי חכמינו: "אין הברכה מצויה...אלא בדבר הסמוי מן העין" (תלמוד בבלי, סדר נזיקין, בבא מציעא, מב, ע"א); וכמובן, ישנו הפסוק הידוע מפיוט חגי תשרי (ראש השנה ויום הכיפורים) –
ובשופר גדול יתקע.
וקול דממה דקה ישמע.
ומלאכים יחפזון.
וחיל ורעדה יאחזון.
ויאמרו הנה יום הדין.
כלומר, דווקא לזמנים החשובים מכולם, הקדושים מכולם, יפים השתיקה, הצבע הלבן, הדבר שאינו דבר והפרופיל שאינו מתבלט, ולא הרעש והצלצולים והתפארת והצבעוניות.
בתים רביעי וחמישי
חלפי כתבה שלושה בתים/שלוש מדרגות בניסיון מאומץ לתאר את מה שקשה מאוד לתיאור, לתאר את אותו נסתר שאינו נראה. יש בהם ניסיון לארגן את הידיעה שבחיים ולעמעם את הכאוס שבהם, ולכך עדות גם בשילובה של חריזה בבתים אלה, במילים מואר-נסתר-נפער-דבר.
לאחר מכן מגיעים שני הבתים האחרונים של השיר שבהם הוא אינו עוסק במהות החוויה הנסתרת בלבד, אלא בעצמי של המשוררת החווה את החוויה, ובשאלה מה עליה לעשות וכיצד עליה להנכיח את עצמה מול אותה חוויה, מול אותו נסתר. מכאן ואילך גוברת האי-ידיעה בשיר, ולכך גם ביטוי בהיעדר החריזה שבשני הבתים האחרונים.
וכבר לא ברור לה אם היא ישנה או איננה והיכן היא נמצאת מול אותו נסתר. המשוררת חווה בלבול בנוגע לעצמי שלה ובנוגע למקומו של הנסתר בחייה וברור בשלב זה שהאי-ידיעה שלה הולכת וגוברת.
ככלל, השיר מתחיל בידיעה של המשוררת על אודות הנסתר (בית ראשון) ובידיעת האל עליו (בית שני), ובהדרגה הולכת ומתערערת ידיעה זו – כך בביטוי "בת קול שאמרה לא אמרה" (בית שלישי), עד ערעורה הסופי בסוף השיר – "ולא ידעתי" (בית אחרון).
שירה של רחל חלפי, "מדרגות הנסתר", עוסק בשאלת חיבורה אל העצמי שבה, אל אותו נסתר וסמוי מן העין, שיש לחפשו כדי למצוא אותו, מעשה שאינו פשוט כלל. הנסתר הוא נסתר מן הזמן ונסתר מן החושים שלרגע מתגלה, ולרגע הזה יש ביטוי של קדושה. הוא נסתר מן הזמן הרגיל ונסתר מן החושים הרגילים כי ישנו שם צליל מהדהד, לא ברור מהו; ולבושו קדושה כי ישנה שם בת קול החוברת לצבע הלבן הטהור והקדוש.
ובעצמי הזה של חלפי יש חלקיק מואר - מדרגות וחלל מוארים, משהו טוב וחיובי אף כי הוא מתקשה להיגלות, אבל גם צל, ככתוב בבית הרביעי – "אם מעל למדרגות האור והצל האלה". ומהו הצל הזה? האם הוא משהו שלילי, או שמא פן אחר ולא שלילי של העצמי, בדומה לאותו צל של כנפי האל המעניקות הגנה, שהזכרנו אותו קודם לכן, ואולי בדומה לאותו צל שהוא השתקפות של האור, שחלפי מזכירה בשיר אחר שלה בספר שירים לדניאל, "שיר חמישי לדניאל":
שם בממלכת האמהות התת-
קרקעית הסודית הזו
ממלכת האורות הזוהרים ממלכת הצללים
הנחבאת מתחת לקרקע אותה כבשו
גברים בוני סכרים
(שגם הם היו עוללים זוהרים בחיק
אמהות גואות) —
שם זורמת אהבה גדולה.
ויש בו בעצמי הזה הפכים וסתירות, וישנה התלבטות גדולה האם והיכן למצוא אותו – עם "אני" קיים או לא קיים, במעלה מדרגות הנסתר או למרגלותיהן.
ועדיין, גם אם "אני" זה מפורק וכאוטי, השירה הישראלית של עשרות השנים האחרונות וגם הפסיכואנליזה – שתיהן בנויות על התפיסה המערבית של קיום ה"אני" כישות קבועה ומוחלטת. דוגמה יפה לכך היא מאמרו של ויניקוט "פחד מהתמוטטות" העוסק כולו בשאלה כיצד מתגבש האני והעצמי, וכיצד הוא עלול להיהרס. ו"אני" זה מפורק וכאוטי, ואף "אני" שאינו קיים (מקלעת השמש, "אורגניזם, כאוס", עמ' 368: "או מה שאני מנסה לשווא לקבע לרגע כאני"), או שהוא חסר משמעות וריק (שם, "אני", עמ' 97: "אני...כזה כזאת כלומי...אפשר לחשוב שמשהו, אבל זה לא").
חלפי פוסעת כאן בדרך עתיקה שנסללה כבר לפני למעלה מ-2500 שנה בתורת הבודהיזם. ייחודו של הבודהיזם במחשבה האנושית בכך שהוא יוצא נגד תפיסת העצמי ומציג אותה כאשליה שהיא מקור סבלו של האדם (מה שלימד הבודהה, עמ' 77). על פי הבודהיזם, אפשר שתחושת ה"אני" משתנה אבל לא ה"אני", כיוון שהוא אינו קיים אלא לזמן קצר ושוב משתנה (בשפת הבודהיזם תפיסת האין-אני נקראת אנאטה).
יתר על כן, על פי הבודהיזם, אשליית תפיסת ה"אני" גורמת לתחושת הנבדלות של האדם, וזו גורמת לאומללותו ולבדידותו. כל זאת מתבטא בשירתה של חלפי שמשתדלת לעסוק, כדבריו של דן מירון, "ברצף המסתורי הכמעט בלתי נתפס של המציאות, כזרימה בלתי פוסקת של חלקיקי תודעה וחומר...מקומה של התודעה בתוך הסערה הקוסמית" (רחל חלפי, מקלעת השמש, מהדורה חדשה) – כלומר, האדם הוא חלק בלתי נפרד מהמציאות ומהעולם הסובב אותו והכול משפיע על הכול, ואם יכיר בכך יקטן סבלו. אנחנו מוצאים זאת גם בשירה של חלפי "אורגניזם, כאוס": "הים הסלעים השחפים - לרגע חשתי כיצד כולנו אורגניזם אחד".
ובמובן זה, אם כן, תפיסתה השירית של חלפי גם מיועדת להפחית את תחושת הבדידות האנושית, כמוה כתפיסה הפסיכואנליטית המנסה להפחית את אומללותם של המטופלים, כמוהם כבודהיזם המנסה אף הוא לעשות זאת.
ועוד. נקודה המשותפת לחלפי ולפסיכואנליטיקאי ויניקוט היא הטלת הספק בכוחם של ההיגיון והשכל לבדם להתמודד ולהבין במלואה את משמעות הקיום האנושי, והכרה בחשיבות הנפש בהתמודדות זו. כך הדבר בשיר זה של חלפי, וכך כותב ויניקוט במאמרו "הגלולה והירח": "ההיגיון, הרגשות והדמיון הלא מודע אינם מתחברים...זה לזה היטב...ושניהם נחוצים" (מתוך הספרהכל מתחיל בבית, עמ' 165-166). אנחנו מוצאים עדות לכך גם בשיר "דגיג הרגע", שבו כותבת חלפי: "כמו להחזיק ברשת את המים כך לנסות ולתפוס את זנב חלקיק הרגע...והניסיון הכבד, המגושם, בכל זאת לכפות 'משמעות' בכל זאת להטביע 'פשר' על זנב דגיג-הרגע הזעיר" (מקלעת השמש, עמ' 232).
חלפי מבטאת בשיר חוויה של קדושה המצטרפת לתחושת בריאה ולחוויה מיסטית של חשיפת מה שנסתר בדרך כלל, משהו שנברא משום שלא נחווה קודם לכן. בכך מתקשרות החוויות האלה לתחושת הבריאה והיצירתיות שמתאר ויניקוט. שהרי, לדבריו, מי שרואה כל הזמן כל דבר מחדש, בעצם בורא אותו יש מאין (המאמר "חיים של יצירתיות", מתוך הספר הכול מתחיל בבית).
הדהוד לכך נמצא גם בטקסטים פסיכואנליטיים העוסקים במצב הנפשי המיוחד של האדם, כדברי הפסיכואנליטיקאי מסעוד חאן במאמרו "שכיבה פתוחה": "השוכב פתוח וחווה מצב מעברי; אופן הוויה של רוגע דרוך ושל מודעות ערנית....המצב הנפשי הפתוח הזה...מאפשר את אותה חוויה פנימית נסתרת, שיש בה יצירתיות נפשית אמיתית, בניגוד ליצרנות אובססיבית." על חוויה זו כותב גם הפסיכואנליטיקאי בולאס כחוויה קדושה ומסתורית, של פגישה עם משהו מוכר משכבר אך שלא חושבים אותו (פרק שני מתוך הספר צילו של האובייקט) ופרויד אף קדם לו כאשר כתב כי "כאשר המטופל מדבר על שכיחת חוויות...יוסיף כי בעצם ידעתי זאת תמיד, רק לא חשבתי על כך" (פרויד, "היזכרות, חזרה ועיבוד", 1914).
כך גם חלפי בשירה, המכירה/יודעת את מדרגות הנסתר אך לא חושבת עליהן אלא חשה אותן. וכך גם בטקסטים שיריים, דוגמת שירו של המשורר רילקה, "מילדות", בו הילד עובר חוויה של חלום בהקיץ, ובדבריה של המשוררת אגי משעול כי יצירה היא חוויה דתית משום שהיא עוסקת בבריאה, וכי יש בה פלא והרפיה של התודעה (העיתון מקור ראשון, הרצאה "ציפור רבת יופי", 19.7.2013)).
ביטוי יפהפה בשירה העברית לתחושה זאת נמצא בשיריו של המשורר אברהם בן יצחק. בשירו "אשרי הזורעים ולא יקצורו" יש ממד אינטלקטואלי, פילוסופי, תפיסה חמקמקה של נפש האדם מול המציאות ותפיסה מיוחדת המציבה סימן שאלה על חשיבות הקיום החומרי אל מול חשיבות הקיום הרוחני/הנפשי שכן, בן יצחק שם את האחרון בראש המדרג של מה שראוי לאדם לעשות. ומציאות זו שותקת ושקופה, כדברי בן יצחק בסוף שירו: "והיה חוקם התמיד בלי אומר".
וכך הוביל אותנו השיר של רחל חלפי "מדרגות הנסתר" אל שלוש הדיסציפלינות – השירה, הפסיכואנליזה והבודהיזם, העוסקות בממד הרוחני שבנפש האדם, אשר אי אפשר בלעדיו ובו בזמן גם אי אפשר לתפוס את ממדיו ולהגדירו במדויק.
תמיר דובי עורך וכותב ביוגרפיות וסיפורי חיים.
