1- הבדואים בנגב הינם חברה מגוונת ורבת "תת תרבויות" עם המון משותף, אבל לא פחות, עם המון שוני והבדלים פנימיים, חברה אשר עברה, ועודנה עוברת, תמורות ושינוים רבים מאז סיום תקופת המשטר הצבאי. התפיסה הכללית, שמדובר בקולקטיב אחד ואחיד, היא מוטעית מיסודה. מכאן נובע הקושי הרב בהבנת המצב הקיים ובניסיון לתכנן וליצור סוג של "פתרון" אחיד לכולם (ע"ע תוכנית פראוור). מהצד של השלטון המרכזי הראיה היא שהבדואים מהווים "בעיה אחת" ותו לו! בעיה אשר מתמודדים אתה בסוג של כיבוי שריפות מקומי, רגעי וזמני. אין ולא היה רצון כן, אמיתי ויסודי לפתור את אותה "בעיה". ממשלות באו והתחלפו, שרים קיבלו משרות ומקורבים קיבלו ג'ובים והמשיכו הלאה בבוא זמנם של אחרים. השלטון האמיתי נמצא בידי הפקידים המקומיים. הם מצדם, וזה אני אומר מניסיון, ומבלי להכליל, רואים בבדואים מעמסה, אזרחים סוג ד' אשר "מציקים" למערכת ומפריעים לה בהתנהלות. הפקידות הממשלתית בדרום רואה בעצמה אדונים, אשר עושים טובה ל "נתינים" הבדואים. בעצם מתן שירות. תפיסה אשר במדינת תל אביב, היו שולחים עליה אנשים הביתה בבושת פנים. אבא שלי, זכרונו לברכה, נהג לומר:"מקרית גת וצפונה יש מדינה אחרת". אבי אבות הגישה הזאת והסממן הבולט והמרכזי שלה בתוך השלטון "במדינת הדרום" זו מה שקרואי בלשון רשמית "הרשות לפיתות והתיישבות הבדואים בנגב" בעייני, ובעיני רבים, זו המוטציה המודרנית לשלטון הצבאי ששרר בנגב. אחד המהלכים הראשוניים שהשלטון המרכזי צריך לעשות זה לפרק את "הרשות" הזאת. אשר ביסודה מנציחה ומעמיקה את אותה "בעיה". על "משטרת ישראל בדרום" , עוד גוף עם ראיה ברורה וחדה כלפי הבדואים אשר מהווה עוד סיממן ברור ל "שלטון הפקידות", לא אכביר מלים, זה נושא לדיון שלם בפני עצמו. מדינת ישראל צריכה להחליף דיסקט, בכלל, בגישה שלה, אולי יותר נכון באי הגישה שלה, כלפי הבדואים. מחשבה יסודית, ראיה תכנונית מעמיקה ויסודית, אשר נעשית מתוך רצון והבנה שהבדואים הם אזרחים שווי זכויות "כמו במדינת תל אביב" אשר זכאים לחיות באופי החיים שיבחרו בכבוד, בשוויון מלא, מבלי להרגיש כ "אויב העם" זו יכולה להיות תחילתה של דרך אשר תטיב עם כולם בלי יוצא מן הכלל.
2- וזה מביא אתונו פנימה: הבדואים, חברה מגוונת, רבת "תתי תרבויות" אינם סגורים על עצמם, כל המרכיבים הרבים בתוכה מושכים לכיוון אחר ושונה. יש שיאמרו שמדובר במצוקת מנהיגות, ופילוג פנימי. זה חלק מהאמת, אבל לא כולה. אנחנו צריכים להכיר, קודם כל, במצב האמיתי אצלנו: אנחנו חברה אשר סובלת מבעית אלימות פנימית, חלקה הרב על רקע גזעני גרידא, פילוג והחינוך אצלנו לא נותן מענה אמיתי, ואפילו מנציח את הבעיה הזו. המנהג הקבוע אצלנו הוא לתלות את האשם באחר, במדינה, בשלטון ובמי לא. הפתרון האמיתי צריך לצאת מתוך החברה, ולא להיות מונחת עליה מבחוץ, כי זה פשוט לא יעבוד. כל עוד לא נשנה את הצד הרע במנהגים שלנו, לא נוכל להתקדם ותמיד נוכל להמשיך להאשים את "האחר".
מעצם היותנו חברה מגוונת, וזו עובדה, צריך לשנות מחשבה לגבי אופי הפתרון (וכאן אני מדבר רק על בעיית ההכרה בישובים והאדמות בלבד): ישנו צורך אמיתי בהקמת התאגדויות ייצוגיות של כל אזור ואזור, לפי האופי שלו, ולהגיע להסכמות פנימיות על הדרך ואופי הפתרון הדרוש, ועם עמדה אחידה וברורה, לפנות לשלטון המרכזי ולנהל אתו שיח ואפילו משא ומתן על הפתרון. כל אזור/התאגדות כזו בפני עצמה. התהליך צריך להיות מלווה בפעילות תקשורתית ברמה ארצית באופן יום יומי ועל בסיס כן ואמיתי להסדיר את העניין. כל התאגדות כזו תפעל עצמאית, אבל תחת מטריה אחת של כל החברה, אשר תהיה יותר בתפקיד של יעוץ וליווי תקשורתי מבלי להתערב בתוך התהליך. לכל מי שיטען שמדובר בצעד מפלג, אענה בשאלה: מה המצב מבחינת פילוג עכשיו?
ועוד משהו חשוב: אנחנו האזרחים צריכים ללמוד להשתמש בפוליטיקאים לצרכים הקיומיים שלנו, ולא להיפך, על כל המשתמע מכך.
המשך יבוא.
