גם לנשמה מגיע אוכל לפרשת קדושים 

פרשת קדושים
תורתנו, תורת חיים נצחית, מצווה אותנו בפרשתנו: "לא תעשו עוול במשפט". עוול ומשפט, הרי זה צמד מילים שאינו נצמד. כיצד יכולים שני מוסגים אלו לדור בכפיפה אחת? אבל התורה הקדושה מגלה לנו, שהדבר יתכן אף יתכן, לפעמים "מקום המשפט שמה הרשע, ומקום הצדק שם הרשע" (קהלת ג' ט"ז). לפעמים נעשה עוול משווע במסווה של משפט, ובמעטה של צדק מרשיעים רשע!.
וכך מסביר ה"אור החיים" הקדוש זצ"ל את הכתוב: "לא תעשו עוול במשפט" - אזהרה לדיין, שהגם שהמשפט יגיד לחייב את זה ולזכות את זה, אם בעינו נראה כי עוול הוא - לא יעשה עוול זה.
יש מושג הלכתי של "דין מרומה" (סנהדרין ל"ב ע"ב, שו"ע חו"מ טו, ג): דיין החש כי נרקמת כאן עלילה, מזימה, ש כאן מסכת של עדויות כזב, אסור לו לעצום עיניו ולהיצמד לתקנון, חייב הוא להיות חכם ואף צודק ולהוקיע את העוול, ולפחות לא לחרוץ דין מעוקל, לא לשית את ידו עם רשע, לא לתת יד לקנוניה!
ומעשה שהיה. הגאון רבי יחזקאל אברמסקי בעל ה"חזון יחזקאל", אב בית דינה של לונדון. המעשה היה במלחמת העולם השנייה, כאשר לונדון הייתה נתונה להפצצת האויב הנאצי שמטוסיו וטיליו זרעו הרג והרס. באותם הימים התקיימה בפני בית הדין דין תורה. אשה תבעה להתירה מכבלי עגינותה, והביאה עדים על מות בעלה. תבעה את הירושה, והיתר להינשא. הרב איבחן כאן קנוניה. חשד בה ששכרה עדי שקר ושכרם ישולם מדמי הירושה הנכבדה. הזהיר את האשה ואת העדים, תיחקר אותם מכל צד, אך הם דבקו בגרסתם ולא הייתה ברירה אלא לקבלה כמות שהיא.
אמר להם: "אלוקים ניצב בעדת אל", השגחת הבורא יתברך חופפת על הדיינים שלא יטעו בדבר הלכה, שלא יתירו את הדבר האסור חלילה. "כי המשפט לאלוקים הוא". מתרה אני בכם: אם זה "דין מרומה" - מתגרים אתם בבורא עולם, נותן התורה!
"אמת בפי" אמרה האשה.
"אמת בפינו" אמרו העדים.
אם כך, אמר הרב, "צאו, ובית הדין יגש להכרעת הדין.
פנו לצאת מהאולם, ולפתע נשמע קול רעם אדיר. פצצה ישירה נפלה על הבניין, ועננת אבק כיסתה הכול.
כששקע האבק מצא הרב את עצמו יושב על כסאו, שני חבריו הדיינים לימינו ולשמאלו, וכל השטח שלפניהם כתית הריסות. האשה, והעדים, נמחו כליל. מבהיל!
תאמרו: אכן הרעש מהביל, אך מה לנו ולזה? אין אנו דיינם, ואין הקולר תלוי על צווארנו. האומר כך , אינו אלא טועה. כי התורה, המתומצת כל כך, שאין בה אות אחת יתירה, חוזרת על פסוק זה כלשונו פעמיים, באותו פרק! בפסוק טו, ושוב בפסוק לה: "לא תעשו עוול במשפט, במידה במשקל ובמשורה". וכתב רש"י "אם לדין, הרי כבר נאמר לא תעשו עוול במשפט, ומהו המשפט השנוי כאן, היא המידה והמשקל והמשורה. מלמד שהמודד נקרא דיין. שאם שיקר במידה, הרי הוא כמקלקל את הדין, וקרוי עוול שנוי ומשוקץ חרם ותועבה, וגורם לחמישה דברים האמורים בדיין: מטמא את הארץ ומחלל את השם ומסלק את השכינה ומפיל את ישראל בחרב ומגלה אותם מארצם!".
ראשית הרי לנו מקור מפורש ליסודו של הגאון רבי ישראל מסלאנט זצ"ל שכל אדם הוא דיין, כי פוסק הוא ומכריע בהלכות חמורות בעלות השלכות מעשיות על כל צעד ושעל!
והואיל וכך, מצווה על כל אדם בכל אורחותיו שלא לעשות עוול במשפט!
שמא תאמר: אני, עוול? ישר אני כסרגל, מקפיד על כל תג! אמת. אבל איסור זה כולל גם "דין מרומה"...
למה הכוונה? מקפיד אתה על כשרות? נאה ויאה. מסייר אתה במרכול, ומוצר חדש צד את עיניך. אתה בוחן אותו, ויש חותמת כשרות. אבל, מה נאמר, לבך מהסס, ההכשר אינו מהודר. ואז אתה חושב: שיש רינונים אחרי ההכשר, אבל מה איכפת לי? יהא הקולר תלוי ברבנים החתומים. הם יתנו את הדין, אני רק מסתמך עליהם.
ומה זה, אם לא "דין מרומה": "שלא יאמר הדיין אחתוך את הדין ויהא הקולר תלוי בצוואר העדים! אלא אם היה ליבו נוקפו שיש בו רמאות, או שאין דעתו סומכת על העדים אף על פי שאינו יכול לפוסלם, או שדעתו נוטה שבעל הדין רמאי ובעל ערמה והיטה דעת העדים.... אסור לו לחתוך את הדין, אלא יסלק עצמו ממנו!
לא נעשה עוול במשפט. שלמים נהיה עם מצפונינו!

******

פרשת השבוע שלנו פותחת במצווה "קדושים תהיו". מהי ה'קדושה' הזו שעליה מדברת התורה וכיצד אנו מסוגלים להגיע אליה?
התורה מספקת לנו דרכים שונות להגיע לקדושה, כשהעיקרית בהן, היא שמירה על כללי הכשרות. תארו לעצמכם שאתם נמצאים בחוץ לארץ, לחופשה קצרה ואתם עוברים ליד מסעדה יפה, שמציעה לכם מנה גדולה ומפתה של בשר חזיר צלוי ועוד במחיר זול במיוחד. הריר פשוט נוזל לכם מהפה מרוב רעב והבטן שלכם כבר מקרקרת. אבל האוכל איננו כשר, אז אתם מחליטים, למרות הקושי, לוותר על ההצעה הזו.
ברמה הרוחנית מה שהתרחש פה, היה ניסיונכם המוצלח, להעמיד את השכל לפני היצר. הנשמה שלכם היא זו ששלטה בגוף ולא להפך. זוהי 'הקדושה', עליה מדברת התורה.
אבל קיימת משמעות עמוקה הרבה יותר לציווי "קדושים תהיו". הרמב"ן מסביר, שהקדושה מגיעה כאשר אנו מצליחים לרסן ולהגביל את עצמנו, אפילו בתחומים שהם למעשה מותרים לנו על-פי התורה.
לשם הבהרת העניין, בואו ונחזור לדוגמא של שמירת הכשרות. יתכן מאד, שההימנעות שלנו מלאכול בשר חזיר צלוי, אינה תובעת מאתנו איפוק רב. אחרי הכל, לא כולם רואים בבשר החזיר מאכל כל כך מפתה. אך השאלה האמיתית היא כזו: כאשר אנו מתיישבים לאכול אוכל כשר, מה בדיוק מתחולל בתוך ראשינו? האם אנו אומרים את הברכה במלוא הכוונה והריכוז, תוך שאנו מעריכים את נדיבותו של הקב"ה על שנתן לנו מתנה כל כך נפלאה? האם אנו אוכלים את הארוחה באיטיות ובצורה מכובדת? האם אנו מתמקדים בעובדה, שמטרתו העיקרית של המזון היא להחיות את הגוף שלנו - בכדי שיהיה לנו מספיק כוח לעשיית מעשים טובים?
אכן, כבר נאמר פעם - 'הקדושה כולה מתחילה ליד השולחן, לפני כל סעודה'.
מסופר על הבעל שם-טוב, שהביט פעם החוצה דרך חלון ביתו וראה את שכנו יושב לאכול את ארוחת הערב שלו. בעיניו של הבעל שם-טוב, שהצליח לראות מה קורה בתוך נשמתו של כל אדם, השכן לא היה נראה כמו בן אדם, אלא יותר כמו שור רעבתן. ניכר היה, שהשכן אוכל את מזונו, רק בגלל הצרכים הפיזיים שלו, רק בכדי לספק את תחושת הרעב שלו, בדיוק כפי שעושה זאת השור (הבעל שם-טוב, ממרום קדושתו, יכול היה לזהות זאת במבט אחד זריז). כלומר, למרות שהשכן עשה מעשה מותר - הוא לא עבר על שום עבירה רשמית - הרי שבכל זאת לא היה מדובר בהתנהגות של קדושה.
ישנם מצבים, בהם ילד מסוים יעשה מעשה המשקף משמעת עצמית גבוהה ביותר וההורה שלו יחמיא לו: "בני, אתה פשוט מלאך!" אבל במציאות, הילד הוא למעשה הרבה יותר ממלאך! המלאך הא יצור רוחני בלבד, אין בו שום מרכיב של 'בחירה חופשית', הוא איננו מסוגל לבחור את עולם הרוחניות על פני עולם המעשה החומרי. הוא כולו רוחני ובהתאם לכך, מסוגל לפעול רק במישור הרוחני. אבל אצלנו, בני האדם, בכל פעם שאנו מעדיפים את הרוחני על החומרי, אנו למעשה מטפחים את הנשמה שלנו ומצליחים להעפיל לרמה... הרבה יותר גבוהה וקדושה מזו של המלאכים.


*******

פרשת קדושים נפתחת בציווי "קדושים תהיו". איך משיגים קדושה? הרמב"ן מסביר שקדושה היא תוצאה של גילוי איפוק בתחום הדברים המותרים לנו.
לדוגמא, נניח שמישהו שומר כשרות. זה לא יהיה ניסיון ממשי בשבילו לא לאכול חזיר. השאלה היא: כאשר הוא יושב ואוכל מזון כשר, מהי צורת החשיבה שלו: האם הוא אומר את הברכה בכוונה ובריכוז, משבח ומודה לה' על מתנת החינם? האם הוא אוכל לאט ובדרך ארץ? האם הוא מתרכז בעובדה שהמטרה הסופית של האוכל היא להזין את הגוף - כדי להתחזק ולעשות מעשים טובים?
מספרים על הבעל-שם-טוב הקדוש, שהביט מבעד לחלון וראה את השכן שלו יושב לאכול. בעיני הבעל-שם-טוב, השכן לא נראה כמו אדם, אלא כמו שור. השכן אכל מתוך סיבות גשמיות טהורות, בדיוק כמו שהיה עושה שור (והבעל-שם-טוב היה מסוגל לראות זאת). למרות שהשכן לא עשה דבר אסור, זאת לא הייתה דרך של קדושה.
לפעמים ילד עושה משהו שמפגין משמעת עצמית מסוימת, וההורה אומר: "אתה ממש מלאך!" אבל למעשה, הילד הוא הרבה יותר ממלאך. מלאך הוא ישות רוחנית לגמרי, נטולת פיתויים גשמיים ונטולת אפשרות של "בחירה חופשית" - לבחור ולהעדיף את הרוחני על פני הארצי. אבל, אנחנו בני האדם - בכל פעם שאנחנו מבצעים בחירה כזאת - מזככים את הנשמה שלנו, ומגיעים לדרגה גבוהה יותר וקדושה יותר אפילו מהמלאכים.