פיגמליון, פינוקיו והגולם הם שלשה סיפורים שעוסקים בפיסול ובנסיון להפיח בפסל נשמת חיים. הסיפורים הללו נכתבו במקומות שונים ובתקופות שונות, אך ניתן ללמוד מהם לא מעט על הדינמיקה של היצירה: על האמן, על המניעים ליצירה, על בחירת החומר, על הסגנון, על המסר ועל הזיקה שבין אמנות למציאות.
את פיגמליון כתב המשורר הרומי, פובליוס אובידיוס נאסו Publius Ovidius Naso בשנת 8 לספירה, והוא אחד מתוך 250 סיפורים הכתובים בספר "מטמורפוזות".
פיגמליון, מלך מיתולוגי של קפריסין ופסל, יוצר פסל של אשה יפיפיה.
וכך מספר אובידיוס:
"אך בינתיים גילף משנהב אנדרטה לתפארת / יופי שיווה לה וחן, שאינם מצויים בבת-אשת על אדמות".
השנהב נבחר לא בכדי. למרות היותו חומר קשה, זהו חומר נוח לגילוף, במיוחד לגילוף אמנותי, וכבר בתקופות קדומות התקינו ממנו צמידים, מסרקות, סיכות, מיכלים לתמרוקים וצלמיות. צבעו הלבן מעיד על אופיה של הדמות – גלתיאה, שפירוש שמה ביוונית עתיקה הוא "צחה כחלב". אשה צחה וברה ללא דופי.
פיגמליון לא ניסה ליצור פסל ריאליסטי. אמנם יש נשים יפיפיות במציאות, אבל יופי כמו זה אינו מצוי עלי אדמות. כלומר, הפסל אינו חיקוי של דבר מהממשות, אלא כפי שסבר אריסטו - התגלמות של אידיאה, שלמות ויופי שאינם מצויים בטבע. הגשמה בחומר של אידיאת היופי.
יש להניח שלמלך קפריסין לא חסרו תעסוקה, פרנסה, כבוד ותהילה; אפשר גם שנשים היו מעוניינות בקרבתו. מה מניע אותו אם כן ליצור את פסל האשה היפיפייה? ומדוע המשפט פותח במילים "אך בינתיים"?
לו היו שואלים את פרויד למניעיו של פיגמליון, הוא היה מסביר שהאמן מביע את מאוויו הכמוסים הבלתי מודעים. ויתכן שהיה מוסיף ואומר שזהו סוג של "פטישיזם" כפי שפירט במסתו מ-1927, בה טען "שיצירת אמנות אינה אלא תחליף הבא במקום דברים אשר האמן אינו יכול להשיג במציאות, כלומר היעדרו של האלמנט הטבעי ופיצוי באמצעות תחליף מלאכותי."
אובידיוס לא משאיר את הקורא בתהייה; הוא מספק לקורא את התשובה במלואה.
המניע ליצירה של פיגמליון היא לא פחות מאשר שנאת נשים והכללה.
"את הזונות בזנותן פיגמליון ראה בשאט-נפש; ויתנזר וירחק מאישה: ערירי, ללא-עזר".
במילים אחרות, פיגמליון חושב ש"כל נשים זונות, הוא לא רוצה אתן שום עסק, עדיף לו להיות לבד גם אם זה קשה". וכך מתוך שלא רצה מגע עם נשים, מפני שחשב שכולן מושחתות. החליט לא לשאת אישה. וכתחליף יצר פסל יפהפה משנהב, יפה מכל אישה חיה - אישה מושלמת. אבל לא רק שנאתו לנשים היוותה מניע ליצירת הפסל. פיגמליון היה מאוהב נואשות, אך לרוע המזל הוא לא התאהב באשה בשר ודם, אלא באלה אפרודיטה - אלת היופי והאהבה, ומכיוון שידע כי בהיותו בן תמותה לא יזכה בה, פיסל את דמותה באבן.
נדמה שיצירת הפסל היפיפה המושלם הייתה אמורה לספק אותו, אך פיגמליון מתאהב ביציר כפיו ומדמה אותה לאשה חיה.
"אהבה התלקחה בו לפועל-ידיהו / צלם עלמה לתבנית – היא נראתה כחיה ונושמת / אהבתו בערה בלבבו לעלמה הדוממת / פעם בפעם ניסה בידו, הבשר או שנהב היא / גם נשקה ודימה, כי אף היא נשקתו בפיה / גם ידבר לתבנית, יחבק לה, ירגיש, כי חיה היא".
על פי אובידיוס, פיגמליון העתיר על אהובתו המפוסלת מתנות, שמלות, ותכשיטים, אף נשכב בלילות לצדה, ומשפנה לאפרודיטה בבקשה שתחייה את הפסל, נענתה לו האלה והפכה את הפסל לבת תמותה. וכך באופן פרדוקסלי, משאת הנפש לאישה בשר ודם משמעה ויתור על האמנות ועל חיי נצח. האסתטיקה יכולה לשמר את עצמה אבל האדם משתנה כל הזמן וכך האישה היפהפייה שיצר תזדקן, תתקמט, תאבד מיופייה, ובסופו של דבר תמות. ואילו הפסל הדומם יישאר יפה כשהיה, וישרוד שנים רבות אחרי מותה.
מאות שנים אחרי אובידיוס, יצירות אמנות של אמנים אירופאים, שהקלאסיקה הייתה להם מקור השראה, הוקדשו לפיגמליון וגלתיאה. בין האמנים היה האמן הצרפתי ז'אן-לאון ז'רום Jean-Léon Gérôme, אשר צייר מספר גרסאות של פיגמליון וגלתיאה (1891-1890) ואף יצר פסל שיש באותו נושא, על בסיס פסל גבס, ששימש גם כמודל לציוריו. הציור המוצג כיום במוזיאון "המטרופוליטן" בניו יורק, מתאר את רגע המטמורפוזה בו הפסל מתעורר לחיים. הסצנה מתרחשת בסטודיו של האמן, שזה עתה סיים את עבודתו. כלי העבודה – הפטיש, נזרק לרצפה, ברקע פריטים המתייחסים לסיפור ולמקורות ההשפעה הקלאסית: פסלים, תמונות, מסכות ומגן נחושת. ברקע נראה קופידון, נושא קשת ואשפת חיצים, דבר המצביע על מעורבותה של אפרודיטה בטרנספורמציה של גלתיאה. ובקיר שמנגד תמונה של נשים העולות לרגל למקדשה של אפרודיטה ופסלים מעשה ידיו של ג'רום. דמותה הבהירה של גלתיאה מוגבהת על הדום, בולטת על הרקע הכהה. פיגמליון נאלץ לעלות על שרפרף ולעמוד על קצות אצבעותיו כדי להושיט את ידיו לחבקה ולנשקה. את רגע ההשתנות מבטא ג'רום באמצעות טכניקת הציור - שינויי הצבע והקומפוזיציה. כדי לייצר אשליה של פסל, מצייר ג'רום את פלג גופה התחתון של גלתיאה בגריזיי - גווני אפור ולבן המשווים לדמות מראה פיסולי וככל שעיני הצופה מביטות במעלה גוף הפסל, עורה הלבן הופך ורדרד. כעת יש לה גם שיער כהה בניגוד לשיש הלבן ממנו הייתה עשויה. "ההתעוררות לחיים" באה לידי בטוי גם בעיצוב הסטאטי של פלג גופה התחתון לעיצוב הדינמי בפלג גופה העליון הנע בקשת לעבר פיגמליון כנענה לחיבוק.
במוזיאון המטרופוליטן מוצגת יצירת מופת נוספת באותו נושא. "פיגמליון וגלתיאה" של אוגוסט רודן Auguste Rodin, גם הוא בוחר לתאר את התרחשות טרנספורמציה בעת מגעו של הפסל. רודן מעדיף להדגיש את התהליך האמנותי על פני עיבוד היפר-ריאליסטי של דמויות המיתוס. הוא מוותר על עיבוד מדוקדק של פרטים שאפיינו את פיסול הבארוק והנאו-קלאסיקה, פסלים שהאדירו אידיאלים קלאסיים באמצעות ריאליזם, ליטוש ופירוט. במקום זאת, יצר רודן גופים עם תכונות מטושטשות. הקצוות המטושטשים של שתי הדמויות מבטלים את ההבחנה בין האבן למפוסל. שום תפאורה או הופעה אלוהית לא מצביעות על כך שזהו רגע על-טבעי שבו פסל מתעורר לחיים, פניו של פיגמליון מוגדרות פחות מאלו של גלתיאה, אולי מבטאים את התשוקה העצומה שלו ברגע שהפסל מתעורר לחיים. גופה של גלתיאה נוקשה יותר מזה של פיגמליון, ומשקף ביישנות וצניעות כפי שאובידיוס מתאר בטקסט. המדיום הוא מפתח להבנת היצירה, שכן גלתיאה בסיפורו של אובידיוס היא בראש וראשונה פסל מגולף. רודן מזכיר לנו זאת בכך שהוא משאיר את זרועה של גלתיאה מחוברת ללוח השיש משמאלה, אצבעותיה מתמוססות בסלע. הוא מפנה במפורש את תשומת לבנו לתהליך היצירה על ידי השארת קצוות השיש המחוספס והדמויות המוטבעות בתוכו. סימני כלי הסיתות (פטיש, אזמל, פצירה) גלויים לעין, ומהווים עדות למאבקו עם גוש השיש כדי לשחרר את הדמות הכלואה בתוכו. את טכניקת ה- Non finito (באיטלקית: לא גמור) שבה האמן אינו מביא את הפסל לידי ליטוש וגימור, הוא למד ללא ספק מהתבוננות בפסלי העבדים המשתחררים של מיכלאנג'לו . רודן ראה, אפוא, את עצמו כיורשו של פיגמליון המיתולוגי, שאף הוא שאף להכניס חיים לפסליו, לכן הוא מפסל את פיגמליון בדמותו ושמו חרוט על בסיס הפסל ליד דמותו של פיגמליון.
פינוקיו
"פינוקיו, הרפתקאותיה של בובת-עץ", נכתב ב-1881 ע"י קרלו לורנציני, הידוע בשם העט קרלו קולודי. הספר נחשב ליצירה קנונית של ספרות ילדים, והייתה לו השפעה רבה על התרבות העולמית. הפילוסוף בנדטו קרוצ'ה כינה אותו "אחת היצירות הגדולות ביותר של הספרות האיטלקית". מאז פרסומו הראשון, הוא שימש השראה למאות מהדורות חדשות, מחזות במה, סדרות טלוויזיה וסרטים. בסוף שנות ה-90, הספר תורגם ל-260 שפות ברחבי העולם, מה שהופך אותו לאחד הספרים המתורגמים ביותר בעולם, וככל הנראה לאחד הספרים הנמכרים ביותר שיצאו לאור אי פעם.
הסיפור מתחיל מבחירת החומר - בול עץ, האמור לשמש נגר זקן בשם אנטוניו לצורך עיצוב רגל לשולחן. אנטוניו הוא אומן העוסק באמנות שימושית (אומנות). אלא שבול העץ לא נשמע למגע ידיו, ולא זו בלבד, אלא כשנוטל אנטוניו את הגרזן כדי להתחיל להסיר מבול העץ את קליפתו, הוא שומע קול בוקע מתוכו: "אל תכה אותי". כשבא שכנו ג'פטו לבקש ממנו בול עץ אנטוניו שמח להפטר ממנו, וכך עובר העץ מידיו של הנגר לידיו של ג'פטו - אמן רב תחומי, צייר, גלף ובובנאי.
ג'פטו מייצג במידה רבה דימוי של אמן מיוסר: עני, בודד, נוטה לכעוס, ואפילו אלים. הוא גר בחדרון בקומת קרקע, ובו כסא רעוע, מיטה עלובה ושולחן חסר תקנה; אך כצייר מוכשר הוא יוצר סביבו מציאות מדומה. הוא מצייר "על הקיר אח ואש בוערת וקדרה צבועה שהמים רותחים בתוכה בעליצות ומשלחים עננת עשן הדומה לעשן ממש".
כדי להפיג את בדידותו הוא מחליט ליצור מריונטה, בובה המופעלת באמצעות חוטים.
אלא שלא כמו מריונטה המופעלת ע"י הבובנאי המתפעל חפץ דומם, פינוקיו הוא ליצן בעל רצונות משלו והתנהגות פרועה; הוא חוצפן, מרדן, עצלן, שקרן, חסר אחריות, אנוכי וכפוי טובה. יש לו תכונות של ילד חופשי ומשוחרר.
ברשימה נהדרת של גדעון עפרת על פינוקיו, "פינוקיו, או: ניצחון המוסר על האמנות והטבע" .הוא[הג1] רואה בפינוקיו זיווג בין פסל-עץ וליצן, שמשמעו "יציאה מתחומי החוק החברתי אל מרחב עצמאי, מרחב של חירות גמורה, כזו המאפשרת לליצן, או לשוטה, את ההתרסה כלפי המלכות". ומכיוון שכך, הפיכתו של הליצן ל"ילד טוב" היא ניצחון המוסר על האמנות והטבע. לכן מסיים עפרת את רשימתו במשפט: "את נכדיי, אם אזכה לכאלה ביום מן הימים, לא אגדל על ברכי הספר הזה".
למרות שפינוקיו אכן ספר מוסרני, הוא היה מקור השפעה לאמנים בתחומים שונים: ספרים, איורים, סרטים, מחזות זמר, ציורים ופסלים.
אחד מאמני הפופ ארט הידועים, ג'ים דיין - צייר, אמן הדפס, פסל, צלם, אמן מיצג ומשורר, יצר עשרות עבודות בהשראת פינוקיו, וב-2007 הציג בגלריית ג'ון ברגרואן בשיקגו תערוכה שכולה הוקדשה לפינוקיו: "פינוקיו כפי שהכרתי אותו" - רישומים, ציורים וגילוף בעץ.
דיין מספר שמאז שהיה בן שש וצפה בעיבוד של דיסני, הוקסם מפינוקיו. הוא הכיר כבר בשלב מוקדם ברלוונטיות של הסיפור כאלגוריה למאבק הגחמני של יצירת אמנות ולקיום הבלתי צפוי שיצירות האמנות מובילות לאחר שהן עוזבות את הסטודיו ונכנסות לעולם שמעבר לו. והוא בוחר להדגיש את האופי הטרנספורמטיבי של האמנות ואת היחסים בין החומר ליוצר על ידי מתן חיים חדשים לפינוקיו על נייר, קנבס ועץ.
פינוקיו עדיין רלוונטי גם באמנות עכשווית.
לפני כשנתיים הוצגה ב- Villa Bardinבפירנצה תערוכה בשם Enigma Pinocchio
Da Giacometti a LaChapelle (חידת פינוקיו מג'קומטי ללה שאפל). התערוכה כללה 50 יצירות המוקדשות לפינוקיו, ביניהן יצירותיהם של ג'קומטי,LaChapelle, מונארי, פאלאדינו, קאלדר ומקארתי. התערוכה בוחנת את ההשפעה האדירה שהייתה לדמות האהובה הזו על עולם האמנות במאה השנים האחרונות. בובת העץ עם רגליה וזרועותיה המפרקיות, הבגד האדום והכובע הלבן, קיבלה 50 פרשנויות שונות המצביעות על כך שפינוקיו הותיר חותם שאין לו עוררין על הדמיון הקולקטיבי.
במרכז יצירתה של אנט מסאז'ה, "קזינו", שהייתה חלק ממיצב שהציגה בביתן הצרפתי בביאנלה בוונציה בשנת 2005. עומדת דמותו של פינוקיו, שאותו מסאז'ה מכנה "דמות קטנה שאני מאוד אוהבת". וכששואלים אותה למה דווקא פינוקיו? היא עונה: "פינוקיו נוצר על ידי אבא שלו, כפסל מעץ. הוא פסל שהופך לאנושי ועבורו זה נפלא. לפתע החיים נכנסים בו. בשבילי, פינוקיו הוא קצת אמן, קצת משוטט, סקרן לגבי הכל, הרפתקן. כמו האמנים".
הגולם
סיפורים על יצירת גולם הופיעו בפולקלור היהודי במשך דורות רבים, בהם מתואר יציר בוץ שהפיחו בו חיים באמצעות מילים או אותיות סודיות. רבים מכירים את האגדה על הגולם מפראג, אבל במסורת היהודית ידועות לפחות תריסר דמויות אשר יצרו גלמים ואפילו גלמות.
כבר בתלמוד, במסכת סנהדרין, מופיע סיפור קצרצר על אמוראי שיצר גולם.
על "רבא שברא גברא". רבא ברא אדם ושלח אותו לר' זירא. ר' זירא היה מדבר אליו והגולם לא ענה לו. אמר לו, "נבראת על ידי אחד החבורה, חזור לעפרך".
הסיפור הקצר הזה זכה לפרשנויות רבות. רש"י פירש שהאדם שנוצר על ידי רבא נברא באמצעות ספר יצירה. על ידי צירוף האותיות של שם ה'. אין ספק שהסיפור מתכתב עם סיפור הבריאה וגם עם הפסוק "כי עפר אתה ואל עפר תשוב" המביע את חדלונו של האדם, שהוא יצור זמני, בשר ודם.
המקורות במקרא ובחז"ל השתמשו במונח "גולם" לתאר גוף אדם אשר יצירתו טרם הושלמה, או כדי לתאר את מצבו של אדם הראשון לפני שאלהים הפיח בו רוח חיים.
ומהו מעשה אמנות אם לא סוג של בריאה? חומר שהאמן שינה את צורתו ונתן לו משמעות חדשה. אמן היוצר גולם או אדם מלאכותי, מציב את עצמו בדרגה קרובה לזו של אלהים. וכך מסופר על מיכלאנג'לו שנקרא לעתים קרובות El Divino ("האלוהי"), אמן שבני דורו העריצו את יכולתו להשרות תחושת יראה.
סיפור הגולם שימש השראה ליצירות רבות: ספרים, סרטים, ציורים ופסלים. הנושא נעשה רלוונטי במיוחד בימינו, בעולם של טכנולוגיה מתקדמת שבעזרתה הרובוט נעשה בן בית בכל בית ומשרת אותנו באופנים רבים, ועם זאת מעלה חשש שהרצון האנושי ליצור ולשלוט עלול להוות סכנה ולגרום לכך שהגולם יקום על יוצרו.
המיתוס של חיים מלאכותיים - רובוטים ואנדרואידים - עמד במוקד תערוכה נושאית נרחבת על הגולם במוזיאון היהודי בברלין. (2016 -2017)
התערוכה הציגה את הגולם ממגוון נקודות מבט, החל מראשיתו בטקס מיסטי יהודי ועד כנושא פופולרי בקולנוע ובתחומים אמנותיים ודיגיטליים. התערוכה קישרה בין איש הבוץ היהודי לבין בינה מלאכותית כמטאפורה להתקדמות מדעית שיוצאת משליטה.
ב2019 התקיימה במוזיאון מאנה כץ בחיפה, תערוכה באתו נושא :"בגנו של הגולם", אוצרות: מיכל בן יעקב ודפנה פלק. התערוכה בחנה את הקשר המורכב בין האדם ובין העולם הדיגיטלי שיצר, עולם שלפעמים משקף את רצון האדם להשיג שליטה ולהתעלות מעל מגבלותיו הפיזיות והאנושיות – שאיפה שעלולה להביא לתוצאות לא צפויות. העבודות מתייחסות לעולם הדיגיטלי הממוחשב כמקור השראה וכחומר גלם.
וכך כותבות אוצרות התערוכה:
"האמנים מתייחסים לכמיהות הגשמיות, הרגשיות והרוחניות של האדם כפי שהן מיוצגות בגלמים הדיגיטליים שהוא יוצר, וכן עוסקים בניסיון לבחון את האופן שבו הגולם?המחשב מתבונן על העולם מתוך תודעתו. היצירות שלהם גם מתייחסות להתמזגות של העולם הדיגיטלי והעולם האנושי עד כדי טשטוש גבולות. כך מתעוררות שאלות חשובות ומרתקות: מה העתיד צופן? האם הגולם?המחשב ייתן מענה למגבלות האנושיות, או שמא נאבד שליטה עליו? האם צפויים לנו מאבקי כוחות הדדיים? ואולי יש כאן הבטחה לאנושות חדשה, חופשית יותר? המבקרים בתערוכה מוזמנים להתבונן בעבודות דרך שאלת המפתח: היכן הגולם?המחשב נגמר והאנושי מתחיל".
לצפיה בתמונות המוזכרות במאמר:https://www.slideshare.net/ssuser92e5e1/pptx-251384997
הדסה גורוחובסקי מרצה לתולדות האמנות, אמנית יוצרת ואוצרת מדריכה סיורים בדגש אמנות בארץ ובחו"ל. בקרו אותי בפייסבוק
