השפעת המתיחות הביטחונית על ההורים שבינינו 

אירועי הטרור שפקדו השבוע את מדינת ישראל החזירו אותנו לשנות התשעים בהן פיגוע רדף פיגוע רק בשינוי אחד: בני-הנוער של אז שהיו חרדים מסיבות שונות הם היום הורים שתפקידם הוא לדאוג לעצמם ולצאציהם.

דבר זה בא לידי ביטוי בכתבה של טליה סלנט בתכנית "מדד ישראל" בה היא ראיינה אנשים אחד מזירות הפיגוע של שנות התשעים: צומת הרחובות דיזנגוף-המלך ג'ורג' בתל-אביב והיא נעזרה בנקודת מבטו של איש התקשורת גדי סוקניק שאז הגיש את המהדורה המרכזית בחדשות 12 .

בואו נראה איך באה לידי ביטוי ההשקפה של אז לעומת הדאגות של היום:

                ההבדלים בין ההשקפות השונות

בשנות התשעים בני-הנוער ראו במוות כמעין מציאות שצריך להתרגל אליה אשר יכולה לתפוס אותך בכל זמן ובכל מקום.

ההורים דאגו בבית, לא היה טלפון סללורי שדרכו ניתן היה להתקשר, לא היו רשתות חברתיות שדווחו ישירות מהשטח ,ולכן הייתה תמימות דעים שאם יקרה משהו אז כנראה זה היה אמור לקרות.

כאשר אנחנו הורים בחלוף עשרים שנה אנחנו דואגים יותר לילדינו ,הסכנה ברורה ומיידית ולכן צריך להיערך בהתאם.

כל אחד מתחפר בעמדתו ומנסה להוכיח לצד השני את צדקתו.

אם נשתמש בשיר של דן אלמגור "לפתח הר-הגעש" נראה שלא משעמם פה במדינת-ישראל ונתהה מדוע אנו מעדיפים להישאר באזור נפיץ מאשר להגר לארץ אחרת.

תחושת המוות גורמת לנו להיות קשוחים, אמיצים, מעיזים יותר, ועם רצון לפעולה חדה ומקיפה תוך שמירה על הלכידות החברתית שעושה רושם שהתרופפה מעטה בשנים האחרונות.

ההתחפרות של אזרחי ישראל בעמדות "הצודקות" לדעתם זהו חלק ממנגנון ההדחקה שעוזר לנו להישאר עם שתי רגליים על הקרקע.

הייאוש הוא פריבילגיה, ולכן הוא לא אופציה למי שיודעים שיש להם מה להפסיד.

המאבק הבלתי מתפשר בטרור הוא תפקידה של המדינה ושל הממשלה והעומד בראשה, אבל אנחנו כאזרחים חייבים לשמור על הנפש שלנו. של הילדים שלנו, ולא ליפול חלילה למלכודות ההתלהמות, למשלוח סרטוני הסנאף לטלפונים, להפצת חדשות כזב כדי לשלהב את היצרים.

הבעיה היא שזוהי תקופה ארוכה של מתיחות שתסתיים סמוך ליום-העצמאות ועד אז צריך לנהל שגרת חירום להיות מודעים לסביבה בה אנו נמצאים לא לפחד להזעיק עזרה ומי שיכול להוציא רישיון לנשק שיעשה זאת.

ראש- הממשלה בנט נהג נכון שנתן תקציב ייעודי למשטרה אך כמו שראינו ביום שישי האחרון ב"אולפן שישי" היחידות צריכות להתאמן בזירות השונות וכן רצוי לחדד נהלים כדי שלא יירו חס וחלילה באדם חף מפשע שהיה במקום הלא-נכון ובזמן הלא-נכון.