קסם ההקשבה הפעילה 

אין חדש בעובדה שחשוב לדעת להקשיב. לילד, לבן זוג, לכל אדם, אם אכפת לנו ממנו. ובכל זאת בואו נצלול לתהליכים שמתרחשים לילד בעת ההקשבה הפעילה האמפטית.

מה קורה בביקור אצל פסיכולוג?! אנו משתפים אותו בחוויה כואבת, שפצעה אותנו מתישהו במרוצת שנות חיינו. הפסיכולוג שואל שאלות מגוונות הקשורות לאותה החוויה ואנו מתארים אותה הרבה פעמים מזוויות שונות, עד שמרגישים שהוקל עלינו. אותו הדבר יכול לקרות בין חברות טובות כשאחת שופכת את ליבה לשנייה או בין בני הזוג האכפתיים אחת לשני. בסוף כל התשובות נמצאות בנו. עלינו רק לדעת להקשיב לעצמנו. מיומנות ההקשבה העצמית נבנית בזכות ההקשבה הנכונה של המבוגרים המשמעותיים בחיינו בהיותנו ילדים.

ההורה עלול להיות האויב הכי גדול עבור הילד שלו או הפרטנר המיטבי בחייו.

ההורות הינה מדע מדויק. והדיוק שבהורות מתבטא הין היתר גם בתזמון הדורש את התייחסותנו ההורית, במינון ובעוצמות תגובתיות בתקשורת עם הילד. הדיוק חשוב שיקבל את ביטויו בין היתר גם במרחק הפיזי בינינו לבין הילד בעת המאורע. האם אנו קופצים להגנתו טרם נפילתו או עומדים קרוב אליו ומאפשרים לו את חוויית הנפילה (כמובן שלא מדובר בדברים אקוטיים כמו להכניס ידיים לשקע) לצורך הפקת לקחים לעתיד. האם אנו יוזמים פעולת גומלין מילולית או מפנים לילד מקום לגשת אלינו עם סוגיה כואבת.

הילד לומד את עצמו ועל עצמו דרך העיניים שלנו, דרך התגובות שלנו, המבוגרים המשמעותיים בחייו ודרך התקשורת המילולית ובלתי מילולית. לעיתים קריטי ואף חיוני לא לפספס את המומנטום של תגובתנו ההורית  הברורה, המדויקת ולא המעורפלת למתרחש לו.

והנה לנו מרשם פשוט וגאוני שפועל כמו מקל קסמים העשוי להחיש מכאובים ומטענים רבים אצל ילדנו. כולנו מכירים אותו אך לא תמיד מיישמים בצורה מדויקת ונכונה: הקשבה אכפתית פעילה, מכבדת, נטולת זמן, לא שיפוטית ומלאת הכלה וסבלנות!

אם נתמיד להקפיד כך להתייחס לילדנו כבר הצלחנו במלאכת ההורות ללא צורך בללמוד תארים בהוראה או פסיכולוגיה. בהקשבה כזו יש כל מה שילד זקוק: אהבה, קבלה, הכלה, הערכה, מתן תוקף לעצמיותו ולמשמעותו בעולם הזה. אז איך זה נעשה בפועל?!

כשילד פונה אלינו בהיותו במצוקה, לחץ, בכי או כאב עלינו לאפשר לו לשפוך הכול. אנו לא מרחמים עליו, אלא חולקים את מכאובו עצם הימצאותנו בחיקו. אנו מסתכלים לו בעיניים וגם מתקשרים עימו בגובה העיניים. אנו לא נותנים לו פתרונות מוכנים ולא מבטאים את דעתנו לגבי מה שקרה לו. זה שלו. זו חוויה סובייקטיבית שלו ולא שלנו ההורים (המחנכים). דעתנו על מה שקרה לו  לא רלוונטית כי אנחנו לא הילד שלנו, לא המחשבות שלו, לא הנשמה שלו, לא המח שלו, לא הגוף שלו ולא התהליכים הביוכימיים שקורים לו.

חשוב שהילד יספר את מה שמטריד אותו כמה שיותר. אנו נשאל אותו שאלות הקשורות לאותה חוויה מזוויות שונות. זה יכול לקחת רבע שעה, חצי שעה או כמה שעות. השאלות ימשיכו להגיע עד שהמטען הרגשי מהאירוע ימחק. בפועל זה אומר שהילד הפסיק לבכות, הוא רגוע, נינוח ואף מחייך. כל חוויה, כל מחשבה, כל מילה, כל פעולה בחיינו משאירה סימן בגופינו.

בסוף אפשר לשאול אותו  "מה אתה לוקח מזה? אלו לקחים למדת?" וחייב להגיע חיבוק ו"אני אוהבת אותך".

* לא מרחמים

* לא מזדהים

* לא שופטים

* לא מבטאים את דעתנו

* שומרים על כבודו של הילד

מה עוד קורה לילד בעת ההקשבה הקסומה הזו? ברמה גופנית פיזיולוגית כל תא בגופו של הילד הנפגע בעת אירוע נבנה מחדש, כל עצב משתקם מעצמו, כל קרע מחייה, כל פצע מגליד.

ההתייחסות וההקשבה הנכונות עושות פלאים במלאכת החינוך וההורות. ביחסים בין אישיים. בזוגיות. העדר תקשורת והתייחסות גורם לבעיות גדולות. תקשורת בריאה עשויה לפתור כמעט הכול.