חיים גורי: השיר בדרך העולה
אתה עולה בדרך המצפה מאז לצעדיך.
כי לא יכולת לא לשוב אל שהותרת אחריך,
אל הזוכרת, הקוראת לך לנוע.
ואתה תלך בדרך ההיא, בשעת החושך המאוחרת.
ואתה תאמר את המילים שנשמרו בך, למקרים כאלה.
שהנה שבת לתקן את השבור, כי לא יכולת אחרת,
עם השנים שהשחו את קומתך וחרשוך והכסיפו את ראשך.
שבת לתקן את השבור, כי לא יכולת אחרת.
בדרך העולה, בשעת החושך המאוחרת.
השיר הזה עוסק בשיבה, שיבה אל הדרך השכוחה, כמעט כניסוח מחודש של פתיחת שירו של אלתרמן, "עוד חוזר הניגון שזנחת לשווא, והדרך עודנה נפקחת לאורך". בשיר הזה של גורי המעשה אף אקטיבי יותר – אין זה הניגון ששב, או הדרך שנפקחת, אלא המשורר עצמו ששב אל הדרך ובכך מקיים מעין סגירת מעגל חיובית.
שלוש השורות הראשונות
המעשה הוא מעשה של עלייה, של שינוי חיובי (עלייה לרגל, עלייה כמעשה חיובי לעומת ירידה שהיא שלילית), ואתה עולה בדרך שמצפה לך. קיים כאן תיקון בתוך החיים, כשעוד אפשר לתקן, כשלא הכול חלף ועבר ואי אפשר לתקן אותו עוד.
ומה מאפשר למשורר לשוב לדרך שהיה בה פעם?
שני דברים.
• האחד הוא דחף פנימי מחייב: "כי לא יכולת לא לשוב"; ישנו משהו פנימי שמכריח אותך לפעול כך;
• השני הוא הדרך עצמה. זו איננה דרך שהיא עצם דומם, שהיא אובייקט, אלא דרך אקטיבית, יוזמת, דרך שזוכרת את המשורר מימים עברו ואשר מצפה לו מאז שישוב אליה, דרך שקוראת למשורר לנוע.
אם נראה את הדרך כייצוג של החיים, הרי שהמשורר שב לבחון את חייו ואת עברו. ואם נראה בדרך ייצוג של הטבע, הרי שהמשורר מציג בפנינו עולם מורכב וחי של חיבור בין האדם לטבע, של חיבור בין שני סובייקטים שלכל אחד מהם יש נפח. כאן, קריאת הדרך אל המשורר הספיקה כדי שיזיז את הגבינה שלו, כדי שיחליף את מקומו ויפעל. כאן יש מקום לזיכרון ולפעולה. הדרך זוכרת והמשורר זוכר מה שקרה ביניהם בעבר, והזיכרון מניע לפעולה. כאן האקטיביות והתנועה הם תוצאה של חיבור ספונטני ואינטנסיבי בין האדם לטבע, בין האדם לסביבה, ובין האדם לעצמו ולחייו.
ובאיזה חוש הדבר מתממש או נבלם? בחוש השמיעה. הדרך קוראת למשורר והמשורר שומע אותה. בתרבות המערבית יש מקום חשוב לחוש הראייה ככזה שמבטא את האמת, או דווקא ככזה שהיעדרו מבטא את הכרת האמת. בתנ"ך, הרואה הוא הנביא; במיתולוגיה היוונית, הנביא העיוור טירסיאס מנבא לאדיפוס את גורלו, ומנבא להרקולס את גבורתו בעתיד.
אבל כאן, דווקא חוש השמיעה מכתיב את גורלו של המשורר, ולטובה.
שורות ארבע-תשע
כאמור, מעשה השיבה לדרך הישנה ההיא הוא מעשה של תיקון, וכי זהו מעשה של כורח פנימי שאי אפשר לעמוד בפניו. ולכן שורה שש שבה וחוזרת בשיר כשורה שמונה, וגם המשפט "בשעת החושך המאוחרת" שב וחוזר בשורה הרביעית ובשורה האחרונה, וכך גם המילה/פנייה "אתה", בראשית השורות: "אתה עולה...ואתה תלך...ואתה תאמר...". החזרתיות הזו של מילים וצירופיהן בשיר היא הממחישה את התנועה שבחיים, את הפעולה של השיבה המתגשמת, שיבה שמתקיימת ולכן גם מתקנת את מה שנשבר בעבר.
ויש לומר כאן שני דברים:
• לחזרתיות הזו יש פן מוזיקלי, קצבי, רך ומנחם, ואשר פועל על חוש השמיעה שלנו; וכאן אולי אנחנו מבינים מדוע המשורר מתמקד בחוש השמיעה. ייתכן שהוא מסב את תשומת לבנו לעברנו הרחוק, בו שמענו שיר ערש מנחם ורך;
• החזרתיות הזו והמוזיקליות הזו מעניקות ממד של חגיגיות וחשיבות לאירוע שמתרחש ומתואר בשיר – שיבת המשורר לדרך ההיא, הדרך הלא נשכחת.
ובדרך המנחמת הזו, החושך הקיים אינו חושך מפחיד ומייאש, אלא חושך מרגיע, כמו שיר ערש טוב. זה אינו החשוך והנסתר והאסוני שמצער אותך, כמו בשיר הערש של אלתרמן, "לילה לילה", אלא חושך בשעה מאוחרת שבו נאמרות מילים שמיועדות לתקן את השבור. ואפשר לראות בשעת החושך המאוחרת גם מטפורה לסתיו חייו של האדם, ולאפשרות לעשות חשבון נפש גם אז, כדי לתקן את שנשבר.
וניסוח השיר הוא כזה, שהוא לא מתאר רק את מה שקורה בפועל, את העובדה שאתה עולה בדרך, אלא הוא גם הופך לשיר נחמה, לנבואת נחמה, והוא מנוסח בלשון עתיד: ואתה תלך, ואתה תאמר, שהנה שבת לתקן, לשון שמזכירה את לשון נבואות הנחמה שבתנ"ך, עמוס ט, יד: – "ושבתי את שבות עמי ישראל ובנו ערים נשמות".
ומי שרוצה יכול למצוא פה דמיון בין המשורר השב לדרך הנשמה, הדרך שננטשה, לבין עם ישראל השב לערים הנשמות, הנטושות.
