על הניגודים, ועל היש ועל האין
יש בנו אהבה ותשוקה ליש שממלא אותנו בחמצן, תשוקה וחשש להכיר את היש שמבהיל אותנו, וחשש גדול מהאין. אנחנו רוצים להבין, מדוע איננו פועלים רק כדי להתמלא, אלא גם מרוקנים את עצמנו ואת זולתנו, ומה זה עושה לנו?
כל זה מתממש בטנגו של צורך בביטחון מול הצורך בהפתעה ובריגוש, של קרבה וריחוק, שנאה ואהבה, ועוד ועוד.
הפסיכואנליטיקאי ויניקוט כתב במאמרו "שנאה בהעברה נגדית", כי אהבת המטפל למטופל הולכת שלובת זרוע עם שנאתו למטופל, והיה זה ויניקוט, המנחם הגדול, שכתב בשנות חייו האחרונות לא שיר נחמה אלא את שיר הייסורים והייאוש, שיר העץ.
הפסיכואנליטיקאי מסעוד חאן המליץ על "שכיבה פתוחה" (lying fallow) כשלב מעברי בין תחושת הפרטיות של האדם לבין תחושת שייכותו לחברה, בין הצורך לטפח מציאות נפשית פנימית עשירה, לבין חשיבות הקשר עם הסביבה.
אם כן, כיצד רשות היחיד ורשות הרבים ממלאות ומרוקנות אותנו?
הפסיכואנליזה בנויה כולה על המילים ועל הדיבור, וכדוברי עברית אנחנו יודעים כי הדיבור הוא המעניק לדבר את קיומו, אבל מה נעשה כאשר המילים מכסות על הבהלה שלנו מהתהום שבנפש?
במקביל אנחנו גם חשים את עוצמתה של השתיקה בחיינו. אף כאן, היא יכולה לייצג מילוי של הנפש, כמו בשירו של המשורר אברהם בן יצחק "אשרי הזורעים ולא יקצורו", בו הוא כותב כי "אשרי היודעים... ועל שפתם תפרח הדומייה...והיה חוקם התמיד בלי אומר", וכפי שהאל דובר "בקול דממה דקה", בדבריו לאליהו הנביא (מלכים א יט).
אבל מה עושים עם השתיקה האחרת, שתיקת הטראומה המאמללת לא מעט אנשים?
מה ממלא אותנו ומה מרוקן אותנו? המילים, השתיקה?
הפילוסוף מישל פוקו טען כי בכוח יש יצירה ולא רק דיכוי, והכוח גם אינו שליט מוחלט. אם כן, האם הכוח שלילי בלבד? והאם הוא קיים רק במודל חד-כיווני של חזקים-חלשים, או שהחלשים הם גם חזקים?
והיכן אנחנו שמים את עצמנו? בקרב החזקים או החלשים? ואם יש בנו משניהם, מה גובר?
ואיך הקרבה והריחוק יכולים למלא אותנו?
אולי אם איננו רחוקים דיינו, איננו יכולים גם להתקרב, מצב שרמזה עליו רחל המשוררת בכותבה את צמד המילים "רחוקי שלי", ואולי זרותו של האלביתי - מושג הקיים בכתבי הפסיכואנליזה, ניכרת רק משום צמיחתו על הקרקע המוכרת של הבית – המאיים והמושך גם יחד?
וכך גם הפסיכואנלטיקאי יונג, שהסביר את הדינמיקה המסובכת שעוברים גברים ונשים יחדיו, בסימביוזה הקיימת בנפשו של הגבר – בדמות האנימה, ובסימביוזה שבנפשה של האישה, בדמותו של האנימוס - שני ארכיטיפים שהם ניגודים המשלימים זה את זה.
במקורותינו מסופר על ריש לקיש ורבי יוחנן, מגדולי האמוראים במאה השלישית לספירה. שני החכמים התעמתו ביניהם תכופות וקשות בנושאי הלכה, אבל כאשר נפטר ריש לקיש לא יכול היה רבי יוחנן לעמוד בצערו הגדול, ודעתו נטרפה עליו.
אם כן, מה יש בניגודים שמציב אותם יחדיו על זירת החיים לריקוד טנגו משותף? ניגודים שלפחות בחלקם מוציאים זה את זה? ומה באשר למצב הקיצון יותר, של היעדר ושל אין?
התשובה ודאי ארוכה ומורכבת, אבל אפשר לומר על כך כמה מילים.
המודעות וההשוואה להיעדר ולאין מחזקות את היש, אבל היש גם מתרוקן מכוחו מול ההיעדר, המזכיר לנו כל הזמן את פוטנציאל האובדן והמוות בחיינו.
מנגד, ההיעדר עשוי לשאוב את כוחו מהיש. היש מעניק לו תקווה כלשהי, אופק ללכת לקראתו, ובכך מאפשר ייצוג בהיעדר, ליש שאיננו. כשזה קורה, יכול להופיע המטפל האורפי נוסח הפסיכואנליטיקאי פרנצי ולמצות את מעט האמונה שקיימת בו ובמטופל כדי לסייע למטופל.
היש וההיעדר הם שני תאומים שנבדלים זה מזה, וגם מעניקים משמעות זה לזה.
ועדיין האין וההיעדר כואבים, ומה נעשה איתם?
אולי מוגזם מצדנו לחבק את חלקם האפל. כשיתדפקו על דלתנו, כל אחד יעשה את בחירתו, אבל אולי נארח אותם, נציע להם כוס קפה, נתהה על קנקנם ונראה מה יקרה.
וייתכן שאז גם ירווח לנו מעט.
תמיר דובי עורך וכותב ביוגרפיות וסיפורי חיים.
