ויסלבה שימבורסקה: המבט כבורא חיים
השיר "על כוס יין"
(מתוך הספר "מלח", 1962)
הביט, הוסיף לי יופי,
ואני עשיתיו לקנייני,
מאושרת, בלעתי כוכב.
הרשיתי להמציאני
בדמות בבואתי
בעיניו. רוקדת, רוקדת
ברעד כנפי-פתאום.
השולחן שולחן, היין יין
בכוס שהיא כוס
ועומדת בעומדה על השולחן.
ואילו אני בדויה,
בדויה במידה שלא תיאמן,
בדויה עד זוב-דם.
מדברת על מה שירצה: על נמלים
הגוועות מאהבה
מתחת למערכת-כוכבים של שן-ארי.
נשבעת כי שושן לבן
שמטפטפים עליו יין, מזמר.
אני צוחקת, מטה
ראש בזהירות, כאילו בחנתי
תגלית. רוקדת, רוקדת
בעור נדהם, בחיבוק,
שבורא אותי.
חוה מן הצלע, ונוס מן הקצף,
מינרווה מראשו של יופיטר,
היו ממשיות יותר.
כשאיננו מביט בי
אני מחפשת את בבואתי
על הקיר. ורואה רק
מסמר, שהוסרה ממנו תמונה.
כותרת השיר ניטרלית וסתמית ואיננו יכולים ללמוד ממנה על תוכנו, אבל כבר בבית הראשון והקצר שלו, מצליחה המשוררת להשכיל אותנו בנוגע לחוויה העיקרית המשתקפת בשיר.
ישנם גבר ואישה, ומשהו קורה ביניהם - מבטו של הגבר משנה את האישה. הוא מוסיף לה יופי, כלומר יופי שלא היה לה קודם, והיא מנכסת לעצמה את היופי הזה ("ואני עשיתיו לקנייני) והופכת למאושרת; מאושרת עד כדי כך, שהיא בלעה את השמים ואת הכוכבים. מבטו של הגבר אינו סתמי אלא בורא מציאות – הוא בורא יופי והוא בורא אושר.
בבית השני של השיר כבר מתחיל הסבר מסוים, איך מבטו של הגבר משנה את האישה. האישה מכירה בכך שהגבר ממציא אותה, כלומר רואה אותה כפי רצונו, ולא בהכרח כפי שהיא במציאות. משפטים אלה מזכירים את הביטוי המיוחד בעברית – "מצאה חן בעיניו". כשאנחנו אומרים ביטוי זה, אנחנו מתכוונים שהיא יפה בעיניו אבל בעצם, הביטוי אומר שהחן נמצא בעיניו ולא בה. הוא זה המוסיף לה חן, כפי שבשיר מוסיף הגבר יופי למשוררת האישה.
אבל כבר כאן, בתחילת השיר, נמסכת טיפת ספק באושר הגדול. האם אנו עוסקים כאן באושר וביופי אמיתיים, או שמדובר בהמצאה? ואם זו המצאה, מה ערכה?
ומה יש ביופי הזה? יש בו ריקוד וכנפיים רועדות. יש בו משהו אסתטי מלא חן, יש כאן כנפיים שאולי מרמזות על משהו מלאכי, משהו חינני כמו הפרפרים או הציפורים במעופם, וגם רעד המרמז על התרגשות ועל עדינות ורגישות, ואולי הוא מרמז גם על חשש? כלומר, שימבורסקה מציירת בפנינו תמונת פגישה של אישה עם גבר שיש בה יופי ועדינות, עם אי-ודאות כמה זמן תימשך סיטואציה זו. יש כאן פלא, משהו חדש שלא היה קודם, לא שגרתי, כמו הפלא ששימבורסקה דיברה עליו בנאומה בטקס קבלת הפרס נובל לספרות ("עולם מובן מאליו אינו בנמצא. פליאתנו קיימת מעצמה").
משהו נברא, אבל לכמה זמן?
בבית השלישי של השיר מתארת המשוררת שני מצבים המנוגדים זה לזה. בחלקו הראשון מתואר מצב קונקרטי לחלוטין – שולחן וכוס יין העומדת על השולחן. אבל השורות הבאות מאתגרות את החלק הראשון של הבית. מול המציאות הפיזית שאפשר לגעת בה בידיים, מופיעה פתאום מציאות שכולה המצאה, בדיה, כולה דמיון. הבדיה גדולה כל כך, עד שלדברי המשוררת היא "בדויה במידה שלא תיאמן", כלומר כזו שאי אפשר להאמין בה. אבל המשוררת מאמינה בה – היא הופכת לקניינה את היופי שהגבר מצא בה, והיא רוקדת ומצמיחה לעצמה כנפיים להמריא בהם באוויר ועל כנפי הדמיון.
המשוררת לא מסתפקת בכך, אלא מאתגרת עוד את הקורא, כאשר היא כותבת כי היא "בדויה עד זוב דם". מהיכן הופיע הדם הזב? מה ליופי, לחינניות ולריקוד, ולפצע וכאב מדממים? למה מתכוונת המשוררת באוקסימורון זה? האם המשוררת מביעה חשש כי הבדיה מרחיקה לכת כל כך, עד שסופה להיגמר בבכי? האם הכנפיים רועדות כי האושר אינו בטוח? האם הפלא בפגישה אינו מובטח?
הבית הרביעי של השיר ממשיך את חגיגת האושר והאהבה שהחלה קודם. כאן גם מופיעה במפורש המילה אהבה, ולה מצטרפים הזמר והכוכבים והפרחים והטוהר הלבן של השושן. כאן ממשיך הפלא, כי טפטוף היין גורם לשושן לשיר, והפלא הזה הוא מציאותי, עובדתי: המשוררת "נשבעת" שהוא קורה. ואולי השושן הוא גם המשוררת שכוס היין, בנוסף למבטו של הגבר, הניעה אותה לשיר, לכתוב את השיר, להיות מאושרת?
אבל שוב מופיעה צרימה. ישנן נמלים מול מערכת כוכבים, זעירות כל כך מול השמים הרחוקים, והקורא הישראלי אינו יכול שלא להיזכר במילותיה של רחל המשוררת – "צר עולמי כעולם נמלה...כל אורחותי הליז והדמיע, פחד טמיר מיד ענקים, למה קראתם לי חופי הפלא?...." [הליז – הסיט מהדרך, לפי משלי ד, כ-כא].
הנמלים אומנם אוהבות כל כך עד שהן גוועות מאהבה, אבל למה האהבה צמודה לגוויעה, למוות? למה פלא הסיטואציה המתוארת, אותו פלא ששימבורסקה דיברה עליו בטקס קבלת הפרס נובל, צמוד בשיר למוות? האם בעצם הפלא כבר טמונה האכזבה, כי הפלא שברירי ולא בטוח? האם האהבה המתוארת בשיר, סופה לגווע ולפגוש במוות?
וכמובן שאסור לשכוח, שהפלא הזה של שושן לבן מזמר ושל נמלים אוהבות נובע מרצונו של הגבר, לא מרצונה של המשוררת, כדבריה: "מדברת על מה שירצה". ומה יקרה אם ישתנה רצונו של הגבר, האם אז יתפוגג הפלא?
ובינתיים ממשיך הפלא בבית החמישי של השיר. המשוררת צוחקת ורוקדת, מגלה תגלית חדשה בחייה, הכול משום שאותו גבר "בורא אותי". הבריאה, שהיא מעשה ידיו של האל לבדו ואיננה של בני האדם, הופכת לתכונתו של הגבר האהוב. החוויה היא טוטלית, היא מתרחשת "בעור נדהם", במה שהוא מעטפת הגוף, העור המגדיר את הגוף ומאפשר לו להתקיים כשלם.
אבל מה יקרה אם הגבר ייעלם, או יפסיק להביט, או ישנה את התנהגותו?
המשוררת ממשיכה לחגוג את נשיותה, עד כדי כך שהיא מתדמה לנשים האולטימטיביות בהיסטוריה האלוהית והאנושית – חוה אם כל חי, ונוס (רומי)/אפרודיטה (יוון) אלת האהבה היופי והתשוקה, ומינרווה – אלת החוכמה הרומית. שתיים מהשלוש, חוה ומינרווה, נבראו מגבר – חווה מאדם ומינרווה קפצה בוגרת וחמושה מראשו של אביה יופיטר, מלך האלים. כביכול, הן מזכירות את המשוררת, המומצאת ונבראת ממבטו של הגבר.
אבל אליה וקוץ בה; המשוררת כותבת כי שלושתן – שאולי הן פרי דמיונו של האדם - ממשיות יותר ממנה, האישה הממשית, אך הבדויה. ומופיעה כאן גם אירוניה, שהיא מרכיב נפוץ בשירי שימבורסקה. כל ההתלהבות והתרוממות הרוח של המשוררת מוצבות כאן בסימן שאלה, שהרי אפילו דמויות האלות מהמיתולוגיה ממשיות יותר ממנה ומהאושר שלה.
ואז מגיע הבית האחרון של השיר, שבו סימני השאלה והספקות הזרועים לאורכו של כל השיר הופכים לסימני קריאה
ואז אכן מתחוור לנו, שהגבר ברא את המשוררת האישה, וללא מבטו היא מתפוגגת. היא כמו תמונה, פסיבית ובמידה מסוימת חפץ המהדהד את מבטו של המביט בו, כפי שהתמונה מתחיה עם מבטו של הצופה בה. אותם רמזים מטרימים שהופיעו קודם לכן בשיר - הפלא התלוי ברצונו של הגבר ולא ברצונו של האישה, הפלא שאולי הוא בדיה מדממת, רמזים אלה מתממשים עכשיו במלוא כאבם.
זהו שיר אהבה, אבל אהבה שמלכתחילה מתקשה לשכנע, ואשר יסוד התלות שבה מכמיר את לב הקורא. ומה שנשאר הוא המסמר ובבואת האישה, לא היא עצמה, אותה בבואה שהופיעה כבר קודם, בבית השני של השיר. כשהייתה תמונה החזיק אותה המסמר. התמונה היא האישה, ואולי האומנות, או למשל השירה, שהעניקו פלא, דמיון ואושר למסמר הקונקרטי והיבש והמשעמם ואולי גם הפוצע. וללא התמונה נותר הקונקרטי בלבד, הפוצע וכואב עד זוב דם, כפי שהיא כותבת בסופו של הבית השלישי בשיר.
------------------------------
המשורר נתן אלתרמן התייחס לסוגית המבט העולה בשיר, במחזהו "פונדק הרוחות". וכך הוא כותב: "ממנו [מהקבצן הזקן] בא יופייה שאינו קיים, כביכול, אלא בשעה שבני אדם רואים אותה. אבל ברגע שאין איש מביט בה היא נהפכת לשבר כלי....חננאל: אישה יפה מוכרחה שיביטו בה, מה? פונדקית: כך טבע הדברים. חננאל: כשאין מביטים בה, יופייה כאילו אינו קיים, נכון? פונדקית: כשאין מביטים בה, היא עצמה כאילו אינה קיימת".
ומי שרוצה יכול לראות בשיר גם שיר ארס-פואטי, שמהלל את השירה המעניקה פלא ואהבה לעולם, גם אם יש בה יסוד גדול של בדיה, או כמו שאמר מי שאמר – "מיטב השיר כזבו".
והשיר גם מהדהד את הדגש שניתן בתחום הפסיכואנליזה על כוחו של המבט ביחסי בני האדם. מבט האם בתינוק מכריע בנוגע להתפתחותו התקינה, והיעדרו הרסני לתינוק. כולנו מכירים מצוין את התופעה השכיחה, שבה הילד קורא להוריו להסתכל כיצד הוא עושה מעשים מסוימים וכמוהו, האדם זקוק למבטם של האחרים שיעיד ויתקף את קיומו, ובלעדי המבט הזה הוא עלול להידרדר למצב של הפרעה נפשית.
המבט המטפורי האנושי הוא גם זה הקובע את ערכם של הדברים. התמונות של הצייר מודליאני נשארו אותן תמונות מאז שצוירו לפני יותר ממאה שנה, אבל ערכן הכספי וחשיבותו של מודליאני נסקו מאז. אם כן, מה השתנה? לא התמונות השתנו, אלא מבטם של בני האדם עליהן.
ואפשר גם לראות בשיר ביטוי למרכיב מרכזי בבודהיזם, הוא ההכרה שלפיה השינוי הקיים בעולם ובחיי אנוש הוא מיסודות העולם. השיר כולו הוא שיר של שינוי – תחילה פריחה והתלהבות, ולבסוף נבילה וריק, וכל אחד מאיתנו יכול להפיק את הלקח שלו מתופעה זו – להתעצב על הנבילה או/וגם לשמוח על הפריחה, חרף זמניותה.
----------------------------------
עם זאת, האירוניה של המשוררת הקיימת בשיר איננה מבטלת את העצב הנשקף ממנו. המשוררת מביטה מהצד על עצמה, גם באופן אירוני, אבל בסופו של דבר היא מציבה סימן קריאה הקובע כי אין ביכולתה לקיים בתוכה תחושת "אני" מוצקה, שאיננה מותנית במבטו של הגבר.
בבית האחרון של השיר, כל יופייה ותחושת חיותה של המשוררת מתמצים בתמונה שהפכה לאין בגלל מבטו הנעלם של הגבר, והמשוררת נותרת צל של עצמה, נותרת מסמר קר ומתכתי ומשעמם!
ובכך טמון עצב גדול
תמיר דובי עורך וכותב ביוגרפיות וסיפורי חיים.
