ויסלבה שימבורסקה: ניצחון החפצים על בני האדם (מתוך הספר "מלח")
מוזאון
יש צלחות אך אין תיאבון.
יש טבעות נישואין אך אין שותפות.
שלוש-מאות שנה לפחות.
יש מניפה – איה הלחיים הסמוקות?
יש חרבות – איה החרון?
צליל קתרוס לא ירטוט בין-ערביים.
באין נצח קיבצו
עתיקות לרבבה,
שוער טחבי מנמנם במתיקות
שפמו תלוי על תיבת הראוה.
מתכות, נוצת ציפור, טיט
חוגגים את ניצחונם בזמן, חרישית.
רק סיכת נערה מצרית קלת-דעת, מגחכת.
הכתר האריך ימים אחרי הראש.
היד הפסידה לכפפה.
נעל ימין ניצחה את הרגל.
באשר לי – אני חיה – נא לראות.
נמשכת תחרותי עם השמלה,
ואיזו עקשנות יש לה!
ואיך רוצה היא אחרי לשרוד!
כאשר ניגשים לקריאת השיר, הרי שעל פי נושאו אפשר להניח שמדובר בתיאור ניטרלי של מוזאון; מצד שני, בהכירנו את המשוררת שימבורסקה, אפשר גם שהשיר טומן בחובו מסר שמעבר לתיאור ניטרלי של מוזאון.
שלושה מששת בתי השיר, הבתים הראשון השני והחמישי, בנויים כצמדי ניגודים: "יש צלחות אך אין תיאבון...יש חרבות, איה החרון?". תיאור שתחילתו ניטרלית מתברר עם זאת, במחצית השיר, כתיאור של ניצחון, כפי ששימבורסקה כותבת: "מתכות, טיט...חוגגים את ניצחונם בזמן".
אם כן, מי המנצח ובאילו קרב או תחרות הוא ניצח?
עובדה זו מתבררת לנו בבית החמישי של השיר, שבו מבהירה המשוררת כי החפצים ניצחו את הבן אדם - הכתר, הכפפה והנעל ניצחו את ראשו, ידו ורגלו של מי שחבש, לבש ונעל אותם.
ובאיזו תחרות ניצחו החפצים? – הם ניצחו בתחרות הזמן והנצח, הם האריכו ימים אחרי בני האדם שהשתמשו בהם, ענדו אותם, לחמו בהם ולבשו אותם.
ובאמת, לא פעם כשאני הולך ברחוב אני חושב כמה אנחנו יהירים עד גיחוך וללא סיבה. אנחנו עליונים כביכול על הרחוב שסללנו אותו ושאנחנו דורכים עליו אבל האמת היא, אולי האמת המרה, שהרחוב יישאר הרבה זמן אחרינו והוא עמיד הרבה יותר מאיתנו לפגעי הזמן.
ניצחון החפצים מועצם על ידי שימוש באירוניה – שימבורסקה רומזת לנו, בלי לומר זאת במפורש, שהיהירות שלנו מגוחכת ושבירה. היה מלך עם כתר, אבל המלך מת; היו נישואים שנדמו להתקיים לנצח, אבל כבר 300 שנה שהם אינם קיימים.
הניצחון של החפצים במונחים של נצח מודגש גם על ידי הרמז להיסטוריה עתיקה, לקתרוס ששימש כלי נגינה עוד ביוון העתיקה ולנערה המצרית, כנראה מתקופת הפרעונים שלפני אלפי שנים.
ובינתיים כדאי לשים לב למנהג שכיח אצל שימבורסקה, והוא מניית רשימה של דברים, ובשיר הזה – מניית חפצים: צלחות, טבעות, חרבות, מניפה ועוד ועוד. החזרתיות הזו מדגישה את ניצחון החפצים על האדם, ואת תבוסת האדם ושאיפותיו.
הבית האחרון בשיר הוא ניסיון אחרון לבטל את רוע הגזרה הניבטת ממנו, אולי פרפור אחרון של המשוררת ונציגת המין האנושי שנועד לנצח את החפצים. המשוררת חיה ולא מתה, והיא מתחרה בשמלתה. אבל מה סביר שיקרה לדעתנו, לאור השיר שקראנו? סביר שהשמלה תנצח את המשוררת. שהרי למדנו מהשיר שהחפצים מאריכים ימים אחרי בני האדם, ומשום שאנחנו מכירים לצערנו את התופעה, שלאחר מות אדם נותרים בגדיו בארון.
יתר על כן, המשוררת כותבת כי השמלה עקשנית. אבל לנוכח כל מה שנכתב בשיר עד הבית האחרון, מי שעקשנית היא המשוררת, שלא מפיקה את הלקח המתבקש ממנו, כלומר – שאין לה סיכוי לנצח בתחרות מול השמלה. ובעקשנות הזו רומזת לנו המשוררת, שאפילו היא - זו שכתבה את השיר - עיוורת. שיהירות האדם ועיוורונו ימשיכו גם אחרי קריאת השיר, וכך גם האשליה שלו בדבר קיומו לאורך זמן.
אם אנחנו נזכרים לרגע בנאומה של שימבורסקה בטקס הענקת הפרס נובל, הרי שהוא מהדהד את מה שעובר אלינו מהשיר - הספקנות והחשדנות של המשוררת כלפי העולם וספציפית – כלפי עיוורונו של האדם לחלופיותו.
והאירוניה עוד מתגברת: האדם בונה לו מוזאונים כדי להציב את עצמו במרכז ולרומם לעצמו את מה שעשה בעבר, אבל בניית המוזאונים משיגה מטרה הפוכה. הם ממחישים לא את גדולת האדם אלא את אפסיותו, עד כדי כך שאפילו חפציו שורדים אחריו, מנצחים אותו במבחן הזמן.
והיכן אנחנו רואים זאת? – דווקא במוזאונים, אותם מוסדות תרבות נשגבת, שנקראו על שם תשע המוזות במיתולוגיה הרומאית שעסקו בשירה (היו שלוש כאלה), היסטוריה, טרגדיה, קומדיה, מחול, מדעים ואסטרונומיה. במובן זה, אפשר לומר ששם השיר מוזאון מוסיף לאירוניה של המשוררת. המוזאון הוא מקדשה של רוח האדם במיטבה, הוא משכנן של המוזות, אבל על פי השיר, האדם על כל כישרונותיו אינו שורד!
תמיר דובי עורך וכותב ביוגרפיות וסיפורי חיים.
