המשורר טוביה ריבנר: לו יכולת להביט לאחור
לו יכולת להביט לאחור ולומר כי טוב
הסערות שככו - והרי הסערות שככו,
מה שנטרף נטרף, והרי מה שנטרף נטרף.
חשבת, אחרי אותה הזוועה ייתמו כל הזוועות. - חשבת.
ידעת, לא כל ההולך גם חוזר. והרי לא כל ההולך חוזר.
נעצת שיניך באגרופך, והרי נעצת שיניך באגרופך.
ידעת, נאלמים פצעי אוהב. והרי נאלמים פצעי אוהב.
מהו אפוא שמציק לך? שהידיעה לא די בה?
שידעת כי עם הזקנה גובר כוח הוויתור, באה צלילות
יישוב-דעת ושוויון-נפש במידה מסוימת גם ביחס לרוע
שאין לו תחילה ותכלה. - והרי כדור הארץ סובב על צירו
כל כולו מאוזן, הזערורי הזה בשמים וכל צבאם -
פלנטות של קרח, פלנטות של אש, חומר חשוך
אנרגיה חשוכה - והרי חצי תאוותך בידך.
כלום תרצה באמת להיות נקי מכל זיכרון כמו ים בלי אדווה?
והרי אתה שב ושבע ימים שב ושוקע בבריכת ילדותך
כי עוד לא למדת לשחות.
מה אומרת לנו כותרת השיר
יש בכותרת מעין חשבון נפש של החיים, ניסיון להבין את החיים שעברו ואת משמעות.
ואנחנו נזכרים בזו שהביטה אחורה, הלוא היא אשת לוט שהפכה לנציב מלח. בתנ"ך קרה הדבר משום שהיא הפרה את דבר מלאכי ה', אבל אם נרשה לעצמנו לראות באירוע דרמטי זה מטפורה, הרי שאולי היא מתארת מה עולה בגורלו של מי שנתקע בעבר כזה: הוא צפוי לשקוע בדמעות מלוחות של צער טראומטי, הוא צפוי שלא להתחיות.
האם השיר הוא כזה? מה כוחו של הזיכרון אל מול ההווה? מה כוחו של מה שהיה, אל מול מה שיכול להתהוות עכשיו, ברגע זה? מה הזיכרון עושה להווה?
גוף השיר
נראה שמילותיו של השיר הן מילותיו של המשורר, הפונה אל עצמו ואומר: "לו יכולת להביט לאחור ולומר כי טוב". כלומר, לו רק יכולת לסכם את חייך ולומר לעצמך כי הם היו טובים.
אבל מעצם ניסוח השורה הראשונה של השיר מבצבץ הספק, בגלל שתי סיבות:
• השפה היא שפה של תקוה שצומחת מתוך עצב גדול, שפה של שאיפה, של רצון לחלום שיתגשם, של משהו שאיננו ושאנו חולמים שיהיה, כמו השיר של נעמי שמר שנכתב בימי הטראומה של מלחמת יום כיפור:
עוד יש מפרש לבן באופק
מול ענן שחור כבד,
כל שנבקש - לו יהי.
ואם בחלונות הערב
אור נרות החג רועד,
כל שנבקש - לו יהי.
כלומר, מדובר בתקוה לשינוי, ולא בשינוי שכבר התגשם.
2. "לו יכולת...לומר כי טוב". ומתבקש לשאול את עצמנו: מי היה זה שאמר כי טוב?
ומייד אנחנו חושבים על ספר בראשית פרק א', ועל ה' שברא את העולם ואשר בסופו של כל יום נאמר עליו "וירא אלוהים כי טוב". ריבנר אף משתמש באותו הפועל המופיע במקרא, פועל של ראייה - בתנ"ך ה' ראה, ובשירו של ריבנר הוא עצמו מביט.
ואם המודל להשוואה הוא ה', איזה סיכוי יש למשורר להשתוות אליו?
יתר על כן, אף ה' עצמו התייאש אחר כך ממעשה ידיו והוריד את המבול על הארץ (בראשית ו, ו-ז: "וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ...ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים כי נחמתי כי עשיתם").
כך שאפילו אז, כאשר נאמר כי טוב, בסוף זה התקלקל.
שורות שתיים-שבע
שורות אלה שבמחציתו הראשונה של השיר, מתארות מצבים לא פשוטים, משבריים ואפילו זוועתיים, ואשר המשורר מתאר כיצד התגבר עליהם. הוא התגבר על הסערות, על הזוועות, על מה שנטרף, על האובדנים - על אלה שהלכו ולא חזרו; ואף על האובדנים שהתבטאו בפצעי האוהב השתוקים, הנאלמים.
ומי שרוצה, יכול להיזכר במקורו המקראי של הביטוי "לא כל ההולך גם חוזר". ירמיהו הנביא ניבא ליהויקים מלך יהודה בנו של יאשיהו, שיוגלה מארצו וממלכותו ולא ישוב למולדתו (ירמיהו כב, י), וכך אמר: "בכו בכה להולך כי לא ישוב עוד וראה את ארץ מולדתו". אפשר לפרש זאת כמטפורה וגם כתיאור פיזי של עלייתו ארצה של ריבנר מברטיסלבה בירת סלובקיה בשנת 1941 והוא בן 17. האירוע חרץ בנפשו של ריבנר חווית יסוד של פרידה ממשפחתו ומעולמו שבסלובקיה, ושל גלות נפשית קבועה לאורך חייו.
וישנה החזרתיות המרובה בשורות אלה - גם של שני חלקי כמה משפטים, וגם במילה "והרי", הפותחת את חלקם השני של כמה מהמשפטים. זו חזרה ששבה והולמת בנו, ומשרישה בנו כקוראים את הקביעה, שהמשורר כבר צריך היה להשלים עם קשיי חייו ולהמשיך הלאה.
היה צריך, אבל לא השלים. רמז אחד מפר את תחושת ההכלה והיכולת להתמודד עם אותם מצבים - המילה "חשבת". מול העברית הגבוהה השכיחה בשיר, דוגמת המילים "סערות, נטרף, שככו, יתמו, נאלמים", מופיעה פתאום מילה פשוטה הסותרת את הגיון ההשלמה עם כאבי החיים, ומותירה אותם חשופים בלשון השיר.
שורות 14-8
בשורות אלה המשורר שב וחוזר על היגיון ההשלמה עם החיים ועל הפתרון שהציע בשורות הקודמות - ואשר לא צלח, ומנסה פתרון נוסף, אולי הפעם הדבר יצלח בידו. הפתרון והתחמושת שבידו הם ההשלמה עם הזקנה, וגיוס יישוב הדעת והאיזון הנפשי הבאים עם ההתבגרות, ואשר מבהירים כי הרוע הוא חלק בלתי נפרד מהחיים ומהעולם.
עוד מקווה המשורר להיעזר בתובנות שלו, לפיהן המציאות והחיים מורכבים ומסובכים ואין טעם להבין אותם עד הסוף (יש בהם קרח ואש וגם חושך), וכי עולמנו זערורי במרחב הקוסמוס ולכן חשיבותו מועטה, לרבות המצוקות שבו.
ועדיין קיימת הנחמה כי המשורר ידע גם טוב בחייו. אומנם השיר תיאר עד כה את חצי הכוס הריקה בחייו, אבל המשורר עדיין מימש בחייו גם את חצי הכוס המלאה: "והרי חצי תאוותך בידך".
אבל הקורא הזהיר נדרך בהיתקלו שוב במילה "והרי". שהרי מילה זו שבה והופיעה לפני כן בשיר כמצביעה על נחמה, רק בשביל לאבד את כוחה ולהותיר את הקורא עם תחושת התסכול הגדול של המשורר. האם אף כאן, חצי הכוס המלאה תתגלה כפתרון שאינו פתרון?
שלוש השורות האחרונות של השיר
שורות אלה מסכמות את השיר, אלא שהסיכום אינו חד-משמעי אלא מורכב.
המשורר אומר כי הזיכרון טוב, אחרי שבמהלך השיר פירט כמה קושי גלום בזיכרון הזה ובעברו. לדבריו, לא טוב לראות ים חלק לגמרי וללא אדוות, ללא סערות, ואם היה זה משל, הרי שהנמשל הוא שגם סערות חייו של המשורר היטיבו והעשירו אותו.
תנאי לכך, כמובן, הוא בואה של הזקנה, שהרי הזיכרונות קיימים רק בזכותה. הלוא הזיכרונות, גם הקשים שבהם, קיימים בזכות אריכות הימים שהמשורר התברך בהם (ריבנר נפטר בגיל 95 והשיר נכתב בהיותו בן 83 ). ריבנר שב אל זקנתו ומעשיר אותה ברצף מילים בעלות צליל דומה, היא האליטרציה (הישנות צלילים), שיוצרות חוויה אחת עשירה: יש כאן משחק באות ש על צורותיה השונות - "שב, שבע ימים, שוקע...לשחות". ומי שרוצה יכול לראות בכך גם אנלוגיה לזקנה - כפי שהאות ש נמצאת בסוף האלף-בית, כך הזקנה היא השלב של סוף החיים.
וזיכרונותיו אלה של המשורר מובילים אותו להתרפק על ילדותו, על תחילת חייו. אזור הנוחות שלו אינו זיכרון חייו הבוגרים על סערותיהם, אלא בריכת ילדותו שבה הוא יכול להתפנק ולשקוע בתוך מימיה, כי - "עוד לא למדת לשחות".
כי בסופו של דבר ולמרות מאמצי השכנוע העצמיים של המשורר כי בוויתור יש כוח - "ידעת כי עם הזיקנה גובר כוח הוויתור" - בסופו של דבר המשורר מתגעגע לילדותו החפה מניסיונות חיים לא פשוטים. למרות שנותיו המרובות המשורר עדיין לא למד להכיל את חייו, לשחות בהם. ייתכן שהיה יודע לשחות בים שמימיו חלקים, כלומר לחיות חיים נטולי זוועות, אבל בים גבה גלים הוא אינו יודע לשחות. מתאים לו לשחות בבריכה, ולא מתאים לו לשחות בים הסוער.
ולכן, אם אנחנו חוזרים לכותרת השיר, הרי שלטוביה ריבנר יחס אמביוולנטי אל המבט הפונה לאחור. זיכרון הבגרות הוא טוב, וגם לא טוב. טוב להביט לאחור, וגם לא טוב, כי השחייה בים פירושה להיתקל במלח. ואולי לא טוב להביט לאחור ולהיפגש במלח, מחשש להתאבנות, כפי שקרה לאשת לוט שהביטה אחורה והפכה לנציב מלח.
המבט לאחור מעניק את נחמת זיכרון הילדות, אבל באותה נשימה הוא גם מציב את מראת הזקנה, זו שאפשרה את המבט הזה, אל מול פניו של המשורר הזקן.
כשאנחנו מסתכלים על שיר זה ועל שירים אחרים של טוביה ריבנר, אנחנו פוגשים אותו כותב שירים הן של ייאוש הן של תקוה. ריבנר חווה אסונות בחייו, החל במשפחתו שנרצחה באושוויץ, וכלה בטרגדיות אישיות שפקדו אותו - מותה של אשתו הראשונה עדה בתאונת דרכים והיעלמו של מורן, בנו מאשתו השנייה גלילה, בעת טיול באקוודור. אבל כל אלה לא מנעו ממנו לכתוב שירים עם שמחה ותקווה, ולא מנעו ממנו חיים פוריים ואנרגטיים שנים רבות עד מותו שבע ימים, כמשורר שכתב בשתי שפות, עברית וגרמנית; כחוקר ופרופסור בחוג לספרות באוניברסיטת חיפה; וכמתרגם וכצלם מוכשר.
ולכן לא לחינם אחד מספרי השירה שכתב נקרא שירים סותרים, ולכן כתב כי "מוסיקה...לי גילתה, כי עצב יכול להיות גם שמחה", וכי "איזה יופי לחיות, למרות, למרות כל זה..."(השיר "הזקן והיופי", מתוך הספר מכאן עד, עמ' 100-101), או בשיר "איזה גשם": "כמעט נס שאני עדיין חי וחש את הגשם הטוב וצבעיו, צבעיו הכחולים...האוויר האפור, האוויר המדוכדך, מדוכדך ושמח, פעם כך ופעם כך, אפור וזהוב" (שם, עמ' 117-118).
העצב והשמחה קיימים זה בצד זה - אומר לנו ריבנר בשפתו הפואטית היפה, ולמרות אסונות החיים יש בהם יופי גדול.
תמיר דובי עורך וכותב ביוגרפיות וסיפורי חיים.
