בשבוע שעבר התקיים כנס ראשון של IPEVO - הארגון המקצועי הישראלי לייצור וגידול יין (עמותת הייננים). אחד האורחים בו היה ד"ר ג'יימי גוד (Dr. Jamie Goode), מבקר יין ועיתונאי יין שכותב בעיתון הבריטי סאנדיי אקספרס ובאתר שלו. אחת ההרצאות שלו בכנס הייתה בנושא "ההבנה החדשה בגידול גפנים", ובכתבה שפרסם לאחר הביקור כתב: "בישראל יש 6,500 דונם של גפנים יין הפרושות ברחבי הארץ, ממדבר הנגב בדרום ועד הגליל העליון בצפון. אזורי היין משתנים לא מעט מבחינת הקרקע והאקלים (מושפעים במידה רבה מהגובה)". עוד מספר גוד על ההיסטוריה של גידול הגפנים בישראל, שנקטע לא פעם, ואף מציין שסביבות 700 לספירה, התרבות האיסלמית בעצם הכחידה את ענף היין באזור. גוד מציין שהיין חזר עם הכיבוש על ידי האימפריה האנגלית, ושהיה צורך בתעשייה שתספק מקום עבודה ויין כשר.
לדבריו, הגל השני של התפתחות היין הישראלי הגיע לאחר שייננים ישראלים ניסו לחקות ייננים אמריקאים ואירופאים, ואף להשתמש בזנים מאוד ספציפיים, בלי להתחשב בסוגי הענבים והיינות שמתאימים לאזור. לאחרונה, מציין העיתונאי, יש שינוי בתפישה. כמעט כל יקב מנסה להבין בדרכו את הטרואר הישראלי, ומנסה לגדל ענבים שפחות חשופים למחלות בגלל החום ויותר מתאימים לשתייה במדינה חמה כמו שלנו. גוד מציין כי במהלך הביקור טעם יינות ישראלים, ואף ערך רישומים ונתן ציונים. אחת המסקנות שלו הייתה שבישראל עדיין מייצרים יינות מלאים ובשלים, ואף על פי שהוא מעדיף יינות יותר רעננים, הוא ניסה לא להעניש את הסגנון הבומבסטי. זו בדיוק הבעיה עם הביקורות של ג'יימי גוד (מבלי להתייחס לרוחב הלב במתן הציונים, נושא שאגע בו בהמשך). לדעתי הוא חטא לאמת הבסיסית האחת שצריכה להנחות כל מי שמכריז על עצמו כמבקר יין, והיא העובדה שתפקידו של המבקר אינו לרצות את היינן או לפרגן למארחים שלו. תפקידו לבחון את היין על פי הפרמטרים המקובלים של פגמים ביין, על פי סגנון וזן היין. משום כך חייבים להתייחס בביקורתיות לסגנונות שונים של יין, יחס שבשום אופן אינו קידום של סוגי היין החביבים עליך, ומתיחת ביקורת על אלו שאינם לטעמך.
השיפוט מתייחס לסגנון, האיזון והעניין ביין, לא על בסיס העדפות גחמניות אישיות. הרעיון הוא להציג בפני ציבור הקוראים תפישת עולם של יין, ואז מערכת של עמדות מבוססות שאותן יוכל לאמץ או לדחות. לצערי, כנראה שהאירוח המשובח לו זכה ג'יימי גוד בארץ, גרם לו לרצות את המארחים. אני מכנה זאת "פופוליזם של יין", בדומה לפופוליזם פוליטי. כך, גוד פנה להנחות המוקדמות של מארחיו במקום לעסוק באופן ישיר באיכות.
לתפישתי, תפקידו של המבקר אינו לאשר את בחירת הצרכנים, אלא לגרום להם לפקפק בהנחותיהם. אחת הבעיות בישראל היא שאנחנו שותים רק 5 ליטרים בשנה (זה הממוצע כבר שני עשורים), ונראה כי גוד אולי ראה לנכון לעודד בכתבתו את צריכת היין בישראל. אלא שאסור שעידוד הצרכנים, יבוא על חשבון ההגינות. אני לא יודע כמה ישראלים עוקבים אחרי הביקורות של ג'יימי גוד שנכתבות באנגלית עבור קהל דובר אנגלית, וכמה הן חשובות לחובב היין הממוצע, אבל הן חשובות לייננים וליינניות בישראל. דעתו של גוד בעיקר עושה טוב לאגו שלהם, היות שאין ולו מבקר יין אחד בישראל שהייננים הישראלים מעריכים. כל מילת ביקורת שנכתבת בעברית זוכה מהם לסוג של זילות וגיחוך, ולעומת זאת הם מהללים ומשבחים כל שורה שנכתבת באנגלית בכל עיתון או אתר אינטרנט נידח. בדיוק כפי שהם לא מתייחסים לתחרויות ומדליות ישראליות, ומעדיפים לרוץ לחפש כאלה ברומניה ובעוד מקומות הזויים.
הרי אין חובב יין שלא התפעל מהציונים המופלגים שהרעיף ג'יימי גוד על היינות הישראלים אותם טעם במסגרת האירוח שלו בישראל, וכנראה כך חשבו גם הייננים שקיבלו את הציונים. נתייחס כאן לחלקם, וברשותכם מול סולם הציונים שלי.
אתחיל דווקא עם יינן צעיר, מוכשר, חרוץ ובעל סגנון מיוחד - אייל דרורי מיקב עגור, שהיינות שלו עגור לים לבן 2021 ועגור לים אדום 2020, קיבלו שניהם את הציון 94. אין לי ספק שאייל עוד יעשה יינות שיכולים לקבל ציון כזה, בל הוא עוד לא שם. אלה ציונים לא מציאותיים ליינות טובים, שאינם שונים בהרבה מעוד עשרות יינות ישראלים מאותם זנים ובאותו סגנון. אלה יינות שנושקים ל-89-90 לא יותר.
אותו ציון מופלג של 94 ניתן גם ליינן אסף פז מיקב ויתקין, על שני יינות לבנים, גרנאש בלאן ומקבאו (הזן הספרדי המוכר יותר בשם "ויורה"). אלה יינות לבנים אומנם עם אחוזי אלכוהול מינוריים, רעננים ומתובלים, אבל גם הם לא יוצאים מגדר הרגיל, ואינם יינות שעוברים את הציון 90. אלה יינות שאסף עוד לומד אותם.
אורי חץ מיקב שאטו גולן שלח לטעימה את רוח 2020, בלנד של פטי ורדו גרנאש וסירה, וגם ליין הזה ניתן ציון של 94. אולי עיצוב הבקבוק הרשים את המבקר, מפני שלא מדובר ביין של 94 אלא בכזה שנושק ל-89 ולא יותר. אין בו שום ייחודיות, שום טאצ' יינני, שום מורכבות המעידה על יין גדול.
גוד העניק גם את הציון 93 ברוחב לב ליינות של הייננים הבכירים בתעשייה, כאלה שגם חברים בארגון, וציונים מתחת ל-90 מכעיסים אותם. יעקב אוריה שלח את אלפא אומגה, רוסאן שמוגדר על ידו "יין להרפתקנים", אבל צרכנים ומבקרים לא צריכים שיחזיקו להם את היד עם מושגים כמו "יינות להרפתקנים", "יינות למתחילים" וכולי, והם מעידים רק על ניסיון להצדיק מסחריות למוצרים באיכות פחות גבוהה.
איתי להט שלח את להט אדום 2021, שקיבל את הציון 93. גם כאן היין צעיר, תפוס, מאופק, ולא מראה עדיין סימנים של יין בחזקת 93. יש לו פוטנציאל, אבל כרגע הוא צריך לקבל מקסימום ציון 90. גיא אשל מיקב דלתון שלח את הגרנאש 2020, ואני לא בטוח שגיא עצמו חושב שזה יין של 93. זהו יין טוב ללא ספק, אבל עדיין לא שם.
ערן פיק מצרעה הטעים את שורש אדום 2020, יין צעיר, עדיין בחיתולים, ולא מראה את הפוטנציאל הגלום בו. אולי בעוד חמש שנים יקבל ציון 93, אבל כרגע ממש לא.
כנ"ל יקב סוסון ים עם עוז 2020. אני מרשה לעצמי לצטט את עמוס עוז, במשפט שלדעתי יושב בול על זאב דוניה - "אני לא צריך שכולם יאהבו אותי כל הזמן". 93 זו אהבה שאי אפשר לשאת.
לא אמשיך לסקור את שאר היקבים והציונים של 91-92, שניתנו, כאמור, ברוחב לב. איני יודע אם ניתנו מטוב ליבו של ג'יימי גוד או מתוך איזשהו זלזול סמוי שלא יכול היה להביע בגלוי. אני רק אומר שאלה ציונים שפוגעים בתעשיית היין הישראלית, ומשחקים לידי משרדי יחסי הציבור ותו לא. אפילו מי שקיבל אותם לא ישן טוב בלילה ואומר לעצמו, "עשיתי את זה", מפני שמעט מאוד יינות ישראלים ראויים לציון כזה. אבל כפי שאמרתי, הייננים הישראלים הורגלו בהם ולא מסתפקים בציון "אמיתי", שבמקרה של מרבית היינות הישראלים צריך להיות בגבול של עד 89. אם ג'יימי גוד היה צריך להכניס לשיקול את המושג "תמורה בעד מחיר", סביר להניח שהיה מוריד 3 נקודות מכל אחד היינות שטעם, אבל הוא לא נכנס לשערוריית המחירים של היינות הללו.
לסיכום, וזה הדבר שאולי הכי מפריע לי בסקירה של ג'יימי גוד, אין בה שום גילוי נאות על כך שהיה אורח של העמותה שמימנה את הגעתו לישראל, את השהייה והאירוח שלו. האמון שלי בו קצת השתבש בגלל חוסר הגילוי הנאות הזה.
כתב ומבקר היין של אתר אכול ושאטו ובעל טור בהארץ און ליין
