כדי שספר יהיה מעניין, זורם וסוחף צריכים להתקיים בו תנאים רבים, אחד מהם הוא נושא האמינות. הכותבים והעורכים הם התסריטאים, הבמאים, המלהקים והתפאורנים. החופש שלהם אינו מוגבל והם יכולים להפליג הרחק למחוזות הדמיון, אך עדיין, חשוב לשמור על כללים מסוימים. כשהם מתעלמים מכל מה שהקוראים יודעים על החיים והמציאות ויוצרים עולם ללא כללים, נוצר חוסר אמינות. ככל שידייקו יותר וישימו לב לפרטים, כך הספר יהיה אמין ומוצלח יותר.
במאמר זה אעסוק במצבים רגשיים של דמויות. מידת ההתאמה בין הטקסט למצב הרגשי קובעת את מידת האמינות. אדגים את הנושא דרך סדרת הדרמה “איסט סייד” שעונתה הראשונה שודרה לאחרונה ב"כאן 11". סדרת טלוויזיה או סרט שונים במאפייניהם מספרי פרוזה, אך במאפיינים רבים אחרים יש זהות. גם בסרט, כמו בספר, חשוב לשמור על אמינות דרך עריכה ספרותית.
אציג שתי סצנות מהסדרה:
1. מאיה, נערה עם צרכים מיוחדים, נוסעת באוטובוס בדרכה לפגישה עם המטפלת שלה. היא יורדת בתחנה הלא נכונה ונכנסת ללחץ. היא חוזרת וממלמלת לעצמה “אני לא יכולה”. עד כאן זה אמין מאוד ומצוין. היא מתקשרת למטפלת כשהיא בלחץ אדיר. המטפלת מנסה להרגיע אותה ואומרת לה להסתכל מסביב ולהגיד לה אם היא רואה סופרמרקט באזור. מאיה משיבה שהיא לא רואה סופרמרקט, “אבל כן יש איזה שני בניינים לבנים גבוהים”. ה"כן" הזה הפריע לי, משום שהוא לא תואם את מצבה הרגשי הנסער של מאיה. זה נראה כמו טקסט שהדביקו לה ולא משהו שהיא הייתה אומרת אם היא באמת הייתה נתונה בלחץ כזה - היא או כל אדם אחר שהיה נלחץ כמוה ומרגיש אבוד וחסר אונים. הטקסט הזה מתאים יותר לאדם שטעה בדרך, שואלים אותו אם הוא רואה סופר, והוא מדגיש שבניגוד למה שהוא לא רואה, הוא כן רואה דברים אחרים. כדי להדגיש זאת ולמסור פרטים בדרך הזאת צריך להיות רגוע, לא במצב שמאיה הייתה נתונה בו. נכון שהמטפלת הרגיעה אותה, אבל זה לא היה מיידי (ואם התסריטאי או הבמאי יגיד לי שהיא נרגעה מייד אגיד לו שגם זה לא אמין). הפער בין המצב הרגשי לטקסט יצר אצלי ריחוק וחשדנות. אילו הייתי העורכת הספרותית של התסריט או אם הייתי נתקלת בסצנה כזאת בספר, הייתי מורידה את “כן”. מילה קטנה אבל משמעותית.
2. מומי מאיים על בחור צעיר באלימות קשה עם אקדח ותוך כדי כך שואל אותו על חפץ שנמצא אצלו. הבחור מפוחד מאוד ואומר לו שזה של הבת של מישהו. מומי מתרגז עוד יותר וממשיך לאיים עליו פיזית ואומר שאין סיכוי שהילדה הייתה פה, והבחור אומר: “היא לא, אבל ע' כן” (משתדלת לא לעשות ספוילר). גם כאן יש חוסר התאמה בין הטקסט למצב הרגשי. הבחור מפוחד מאוד מהאלימות, וזה לא הגיוני שבמצב הרגשי הזה הוא גם יחזור על דבריו של מומי וגם יקפיד לערוך את ההנגדה הזאת. בעימות מילולי של עקיצות או ויכוח - כן, אבל לא במצב כה קיצוני. כשמפוחדים נוצר בלבול. משפט כמו “היא לא אבל הוא כן” מעיד על שליטה. גם כאן הרגשתי פער בין המצב הרגשי לטקסט. אילו הייתי העורכת הספרותית של התסריט או אם הייתי נתקלת בסצנה כזאת בספר, הייתי מורידה את “היא לא” וכותבת: “אבל הוא היה פה”, ואף מעצימה: “אבל הוא היה פה, נשבע לך שהוא היה פה” או משהו כזה שיעיד על הפחד שהוא היה נתון בו כשאקדח צמוד לרקתו.
בעריכה ספרותית צריך להיות ערים לכך ולנטרל צרימות מהסוג הזה. להיכנס לנשמתה של הדמות. מיהי? מה היא עוברת? איך היא מרגישה? מה הגיוני שתגיד במצב כזה? כך בונים אמינות.
טקסט שכתוב כהלכה הוא כמו מים צלולים. לעמוד עריכה ספרותית ולמאמרים נוספים בעריכה ספרותית
