המשורר מאיר ויזלטיר - השיר "כשנכנס אדם"
מתוך קיצור שנות השישים, הוצאת הקיבוץ המאוחד
כותרת השיר ניטרלית והיא יכולה לרמז לכל מיני תכנים.
יכולנו להיזכר קצת במה שנאמר בתלמוד הבבלי, מסכת תענית, בשמו של רבי יהודה: "משנכנס אדר מרבין בשמחה", כלומר, מדובר בשמחה. ויכולנו גם להיזכר בכניסה אחרת מנחמת, משירו של ביאליק "הכניסיני תחת כנפך".
בית ראשון
אבל מייד אנחנו נוכחים שמדובר בבדידות.
בשורה הראשונה הבדידות מודגשת:
• בצימוד של שתי המילים - אדם, בודד, כשהאדם ניצב לבדו בשורת השיר, ללא אנשים נוספים;
• בניקוד בשווא של האות ל' במילה לעולם. ראשית, פירושה שזו כניסתו של אדם לעולם אנונימי ומנוכר, לא לעולם ב-ה' הידיעה ושנית, פירוש המילה כאן הוא לתמיד, לנצח, כלומר, האדם יהיה בודד לתמיד.
השורה השנייה מדגישה זאת עוד יותר, כאשר היא מבדילה בין האדם היחיד לבין כולם.
בשתי השורות האלה אנחנו יכולים להתרשם שהבדידות נעוצה בלבדיות של האדם ובאי-שייכותו לקבוצת אנשים כלשהי,
אבל מייד בשורות השלישית והרביעית אנחנו מקבלים אגרוף בבטן, כאשר המשורר אומר לנו כי גיבור השיר, האדם הבודד, הוא ממש כמונו - אנחנו והוא איננו יודעים שכל האנשים בודדים, ובודדים כמוהו, בדיוק כמוהו!! כולם מרגישים את עצמם כאדם בודד, לא משנה כמה מיליארדים של אנשים ישנם על כדור הארץ, וכמה מיליוני אנשים ישנם במדינה שלו [לדוגמה, בסין ישנם מיליארד ו-454 מיליון איש, ובהודו חיים מיליארד ו-417 מיליון איש].
אבל, לא רק שהאדם, כל אדם, אינו יודע שהוא בודד כמו האנשים האחרים, אלא שהוא גם אינו יודע מהי הבדידות. אם בשורות שהיו עד עכשיו המבט נע מהאדם החוצה, אל האנשים האחרים, הרי עכשיו המבט נע אל תוך האדם פנימה, בניסיון לזהות ולמפות את הבדידות, בינתיים לשווא, כי הרי הוא אינו יודע "איך מבודדים את הבדידות מתוך הדברים האחרים". יש כאן עיסוק מודגש בידיעה, בידע ובעיקר בהיעדרם - "הוא אינו יודע".
אבל אולי מדובר כאן במשהו גדול יותר, מאתגר יותר?
מהי אותה ידיעה?
ומה עושים עם הבדידות הזאת?
צובעים אותה, ומציבים אותה על המזווה כאגרטל יווני עתיק. מה פירוש?
מדוע אנחנו מציבים אגרטל כזה על המזווה או על השידה?
קודם כל אפשר לומר, שאנחנו מציבים אותו כקישוט, כחפץ אסתטי ויפה שנועד ליפות את החדר ולהרחיב את הדעת. לצורך זה אנחנו גם צובעים אותו, כדי שיהיה יפה יותר, ובינתיים אנחנו מכסים בצבע את מה שהיה קודם. לא במקרה, המילה אגרטל בולטת במשלב הגבוה שלה לעומת מילות השיר האחרות הפשוטות - על הקורא לדעת שאנחנו עוסקים כאן באסתטיקה.
שנית, במקרה הזה, אנחנו רוצים שהאגרטל יזכיר לנו זמנים קדומים, יעורר בנו זיכרונות ישנים, זמנים של גבורה ושל יצירה, כמו הכדים היווניים הצבועים הישנים המתייחסים למיתולוגיה היוונית, לערש תרבותנו.
אז אולי אותו אדם שהוא גיבור השיר עדיין אינו יודע שאפשר לקחת את הבדידות ולעשות בה דברים - להפוך אותה לגבורה, להפוך אותה ליופי, ואולי גם לצבוע אותה כדי שלא יצטרך לראותה כמו שהיא.
מדוע הוא צריך לדעת זאת?
אולי המשורר רומז לנו שכאשר עושים לבדידות את כל זאת, אפשר להתמודד איתה, לשרוד אותה ואפילו לדמיין שיש בה יתרונות ותועלת.
בית שני
במבט שטחי על בית השיר, אנחנו נתקלים שוב וביותר מילים בסוגיה של הידיעה, הדעת, כפי שכתוב: "איננו יודע כמה ידע לדעת...והוא עוד לא יודע". הבית השני מתחיל ישר באי-הידיעה, לעומת הבית הראשון שהוביל לכך בשורה השלישית.
אבל אז מגיעה השורה השנייה בבית, וכולה אירוניה: האדם איננו יודע כמה הוא ידע ועוד בריבוע - "כמה ידע לדעת".
מה האדם ידע?
הוא ידע לדעת, וכאן עולה השאלה מה היא אותה דעת.
ואז מגיע הפירוט של אותה דעת - הוא ידע להתרחץ ולרכוס כפתור, כלומר ידע לנהוג לפי כל הכללים ולשמור על ניקיונו. הוא לא ילך שלומפר, מלוכלך כמו מי שאינו בן תרבות או לבוש בבגדים קרועים. לא, הוא יהיה בסדר. ולכן מופיעה כאן מילה שנייה בשיר שהיא במשלב גבוה - לרכוס, ולא למשל לכפתר. הוא מקפיד על הופעתו וגם המילה קפדנית ומעונבת.
ואז, בשורה החמישית, מוסיף ויזלטיר ומספר לנו שאותו אדם פוחד.
ממה הוא פוחד? האם הוא פוחד מאי-הידיעה, ואולי מהבדידות?
מסתבר שממש לא. הוא פוחד "שמא לא יגמור דבר שבו עוד לא התחיל" - כמה אירוניה ישנה בפסוק הזה. לא רק שאותו אדם אינו פוחד ממה שראוי שיפחד ממנו - מהבדידות ומאי-הידיעה על אודותיה, אלא שהוא פוחד שלא יגמור דבר שבו עוד לא התחיל. עדיין לא התחיל, וכבר הוא דואג שלא יגמור; והרי אם לא התחיל ודאי שלא יגמור.
ומדוע הכול חסר טעם כל כך?
משום שלמרות המשקל הענקי של הבדידות בחיים, של האדם האחד ושל כולם, בני האדם אינם יודעים זאת, אינם יודעים זאת לעומק.
מדוע הם אינם יודעים? כי החיים אינם מכריחים ואינם מאלצים אותם לדעת זאת, אינם מאלצים אותה אפילו "להתחיל בזה בכלל". מדוע? אולי כי האנשים מסיחים את דעתם מכך, אולי כי הם חשים כי כשהם בחברת אחרים הבדידות מתפוגגת - ויכול להיות שכך הדבר למרות דברי ויזלטיר.
ואז אנחנו חוזרים לסופו של הבית הראשון ולמשל האגרטל היווני העתיק, ומתברר לנו שהאירוניה של ויזלטיר מופנית לא רק כלפי הזולת, כלפי גיבור השיר, אלא גם כלפי עוד גיבור אחד של השיר, הוא המשורר עצמו, הוא ויזלטיר.
ויזלטיר עצמו מציב את בדידותו כאגרטל הזה - הוא כותב שיר, הוא עושה אמנות ועוסק ביופי פואטי, אבל האם אין בכך משום הסחת דעת מהבדידות עצמה? והרי אם ויזלטיר הצליח לבודד את הבדידות, כפי שהוא מדבר על כך בבית הראשון, הוא עשה זאת בדרך של כתיבת שיר, של משל יפה, שמעיד על הנמשל אבל אף פעם לא יהיה הבדידות עצמה, הנמשל עצמו. שהרי, כפי שוויזלטיר כתב בשיר אחר שלו, “דם הוא דם, לא מילים”.
אולי אנחנו וגם האמן והמשורר יכולים לעכל את העצבות והבדידות לא כשהם חשופים ועכשוויים, כי אז זה כואב ומאיים מדי, אלא כאשר הם צבועים ומוצבים על המזווה, כאשר הם מקבלים תיווך אסתטי של שיר או סיפור או פסל או אופרה, שיכול להחליק לנו בגרון.
ומאליהן באות המחשבות על שיריה הבודדים והעצובים של רחל המשוררת, ולדמיין שהיא הייתה מנהלת איתנו שיחות ארוכות מאוד על עיצבונה, במקום לכתוב את שיריה הנפלאים.
ואז אנחנו גם מקבלים עוד זווית ראייה על הכותרת ועל תחילתו של השיר. מדובר על כניסת אדם לעולם. אבל כניסה למשהו מכינה אותנו לכך שהוא מתחבר למשהו, חודר אליו פנימה, הוא נכנס ולא יוצא. אלא שהשיר מבהיר לנו שהאדם איננו מתחבר ואיננו נכנס ומתערבב עם העולם, עם בני האדם. הוא נשאר לעצמו, לא נכנס אלא נמצא מחוץ לדברים, שלא בטובתו.
וכמה מילים כלליות לסיום
ויזלטיר כותב כאן שיר על אודות הבדידות, וקושר אותו לדעת, לידיעה. זאת הפרשנות וזאת החוויה הקיומית של ויזלטיר.
שני הנושאים האלה - הבדידות והרצון לדעת, הם שני נושאים כבדים ומרכזיים בהוויה האנושית, ואפשר לדבר עליהם עד בלי די. ואפשר לדבר עליהם אחרת מכפי שוויזלטיר מדבר.
הרצון לדעת על פי התנ"ך היה המנוף לכל ההיסטוריה האנושית, כיוון שאכילת פרי עץ הדעת גרמה לגירושם של חוה ואדם מגן העדן. לדעת, בהקשר זה, יש מאפיין אלוהי, כפי שאלוהים אמר: "ויאמר יהוה אלהים הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע" (בראשית ג, כב).
יתר על כן, התשוקה לדעת בראה את התשוקה ליחסי מין - גם בפועל, וגם בביטוי השפתי שלה, כפי שנאמר "והאדם ידע את אשתו" (בראשית ד, א). היצר הוליד את בני האדם, הוליד את החיים, והיצר ברא את היצירה, את האנרגיה והחידוש שבחיים.
מאז ועד היום, בני האדם שואפים בכל כוחם לדעת יותר, כל קולקטיב אנושי בתחומו - הדתיים בנוגע לכתבי הקודש, בני המודרנה בנוגע למדע על ענפיו השונים וכך הלאה, וידיעה זו כללה גם את הידיעה על עצמנו אנו. גם אישים ידועים בתולדות האדם הציבו על נס את תשוקת הידיעה: היה זה סוקרטס שקרא "דע את עצמך", הפסיכואנליטיקאי ביון שהציב זאת כמשאת נפשו של האדם, סופוקלס שהמחיש כמה הרסנית יכולה להיות תשוקה זו בדמותו של אדיפוס המלך, ואפילו תחום המלחמה, המושפע עמוקות מידיעת האויב ומידיעת עצמך.
במובן זה, הדעת באופן כללי היא תופעה רבת עוצמה בקרב בני האדם, ואפשר גם לקשר אותה לתופעת הבדידות. אם אנחנו פועלים במסגרות קולקטיביות, ובמסגרתן אנחנו גם רודפים אחרי הדעת, ייתכן שזו התרופה שמצאנו לבדידות, למרות דברי ויזלטיר כי האדם בודד לחלוטין בקרב בני מינו. ואם אנחנו מטפחים אמנות שיש בה יופי ואסתטיקה, הרי שגם אם יש בה הסחת דעת, ההסחה הזו עוזרת לסבול את הבדידות, וזאת בעזרת בני האדם שנמצאים סביבנו, וחולקים איתנו את האהבה והקשר לאמנות, ואת התשוקה לדעת.
תמיר דובי עורך וכותב ביוגרפיות וסיפורי חיים.
