הדלת המסתובבת של השופט חנן מלצר 

לפני כשישה חודשים, בפרשת פיקאלי, נתן שופט בית המשפט העליון חנן מלצר פסק דין שיעשיר במיליארדים את כל תאגידי הביטוח. ביניהם גם את מגדל, התאגיד הגדול בענף.

בפסק דינו, פגע השופט מלצר קשות במבוטח הנזקק. כך ביקרו אותו גם שופטי העליון דפנה ברק ארז ועופר גרוסקופף.

השופט מלצר העצים בפסק דינו את הכוח הדורסני של תאגידי הביטוח. זאת בניגוד למגמה במדינות הרווחה בעולם המערבי להעניק למבוטח הגנה מפני כוח זה, שהביא במאה התשע עשרה להתפתחות "עושק ועוול, ניצול, עוני ופיגור עמוק ורחב", כלשון השופט יצחק זמיר בבג"צ השמאים.

בימים אלה, חצי שנה בלבד לאחר פסק דינו המטלטל, מתברר כי השופט מלצר מונה ליו"ר תאגיד הביטוח מגדל. משרה מפנקת, לצידה שכר והטבות של למעלה משלושה וחצי מיליון שקל לשנה.

השופט מלצר תירץ את המינוי בכך שמדובר ב"שליחות ציבורית", תוך שהוא מרעיף דברי קילוסין על "התנהלותו האצילית ממש" של הממנה, שלמה אליהו, בעלי מגדל.

למקרא הידיעה על המינוי, לא ניתן שלא להיזכר בפסק דין זליגמן[1] בו הוקיע השופט מלצר את תסמונת "הדלת המסתובבת" אצל המפקחים על הביטוח ("המאסדרים"). הנה כלשונו:

"מעורר חשש שמא מאסדרים יפעלו באופן אשר מיטיב עם הגופים המפוקחים, מתוך תקווה להותיר עליהם רושם חיובי ובציפייה לעבוד איתם בעתיד, כך שהרגולציה תעוצב למעשה, ואפילו שלא במודע, לטובת המפוקחים".

המעבר שעשה השופט מלצר מכס השיפוט לכס יו"ר תאגיד מגדל, זמן קצר לאחר שהוקיע את תסמונת "הדלת המסתובבת", מוכיח שוב את נכונות הכלל התלמודי "הפוסל במומו פוסל".

מעבר של שופט הדן בענייני ביטוח, אל חיק טייקוני הביטוח, הוא בלתי נתפס ומסוכן. חשוב מאוד שנשיאת בית המשפט העליון, השופטת אסתר חיות, תוקיע התנהלות זו של מי ששימש המשנה שלה. שתיקת הנשיאה חיות עלולה לשמש הוכחה לכך שמערכת המשפט משלימה עם תסמונת "הדלת המסתובבת". מהר מאוד יטיחו בשופטים את שהשופט מלצר הטיח במאסדרים:

"מעורר חשש שמא שופטים פועלים באופן אשר מיטיב עם תאגידי הביטוח, מתוך תקווה להותיר עליהם רושם חיובי ובציפייה לעבוד איתם בעתיד, כך שהפסיקה תעוצב למעשה, ואפילו שלא במודע, לטובת תאגידי הביטוח".

התנהלותו של השופט מלצר, בהעדר התנערות מטעם נשיאת העליון, פוגעת באמון הציבור בבתי המשפט. אסור לשכוח את אמירתו של השופט היהודי פליקס פרנקפורטר, שכיהן בבית המשפט העליון של ארצות הברית:

"כוחה של הרשות השופטת לא בחרבה ולא בארנקה, אלא באמון הציבור בצדקתה המוסרית"[2].

ואנו נוסיף: לא רק לרשות השופטת אין קיום ללא אמון הציבור. גם למדינה אין קיום ללא אמון הציבור ברשות שופטת. אפילו אימפריות חזקות נמחקו כתוצאה מאובדן האמון בשופטים. כך מלמדת אותנו ההיסטוריה[3].

מהיום והלאה כל אזרח פשוט שיפסיד במשפט מול תאגיד רב כוח, יחשוד כי תבוסתו הייתה ידועה מראש. שהשופט אשר דן בגורלו היה נגוע בתסמונת "הדלת המסתובבת". שהרי לאזרח אין מה להציע לשופטים לאחר פרישתם.

אסור גם לשכוח את השופטים הרואים בתפקידם שליחות בלי מירכאות. שופטים העושים את מלאכתם נאמנה לילות כימים. שופטים שאינם שואפים לג'וב מתגמל בתום כהונתם.

אותם שופטים מדהימים העושים מלאכת קודש, הם המגן האחרון של המבוטח הנזקק מפני מדיניות התביעות האכזרית של תאגידי הביטוח. אסור שהתנהלות השופט מלצר תכתים גם אותם. אסור שנשיאת העליון תשלים בשתיקה עם הכתמה זו. כי בדמנו הדבר. 

[1] דנ"א 4960/18, זליגמן נגד הפניקס (4.7.2021).

[2] Baker v. Carr, 82 S. Ct. 691(1962)

[3] ראה ספרו של פרופסור נוח הררי, קיצור תולדות האנושות בעמוד 68.