רקע
לפני מספר ימים (3.5.23), קיבל בית משפט השלום בבית שמש תביעה של משלח בינלאומי וסוכן מכס נגד יבואן, לתשלום שכר בעד הטיפול במשלוח.
המחלוקת בין הצדדים הייתה, מי התקשר עם המשלח וסוכן המכס ומי צריך לשלם לו- האם זו חברה אמריקאית, או שמא חברה בישראל.
בית המשפט חייב את החברה בישראל לשלם, ודחתה את טענותיה בנושא (1).
מה היה סיפור המקרה?
חברת טופ אלקטרוניק מארה"ב ביקשה למכור בישראל טלפונים סלולריים. החברה פנתה לייעוץ ולקבלת הצעת מחיר ממשלח בינלאומי וסוכן מכס ישראלי, לטיפול בנושא, ובין הצדדים הושגה הסכמה.
על פי הדין, על מנת לעסוק ביבוא מסחרי, להוציא אישורים מתאימים ליבוא טובין, חובה שהיבואן יהיה ישות הרשומה בישראל. על כן, נפתחה חברה ישראלית חדשה אשר שימשה כיבואן הרשום. חברה זו גם חתמה על יפוי כח למשלח ולסוכן המכס לטפל במשלוח.
לאחר היבוא, נותר חוב כספי שלא שולם למשלח/סוכן המכס בגין הטיפול במשלוחים.
המשלח וסוכן המכס הגישו תביעה נגד הישות הישראלית, היבואן הרשום שחתם להם על יפוי הכח, סכום התביעה כ-28,000 ש"ח.
היבואן התגונן בטענה שהוא אינו הגורם הנכון לתבוע, שכן מי שניהל מו"מ עם המשלח וסוכן המכס וסגר מולם את תנאי ההתקשרות, הייתה החברה האמריקאית, ואותה יש לתבוע (ככל הנראה, בארה"ב).
היבואן הרשום טען עוד, כי גם אם חתם על יפוי כח לסוכן המכס לטפל ביבוא בפן הלוגיסטי, אין הדבר יכול לייצר עבורו חבות כספית, לשלם עבור התחייבות החברה האמריקאית.
מה פסק בית המשפט?
ראשית, ציין בית המשפט כי בין הצדדים אין הסכם חתום בכתב, ועל כן הוא נדרש לבחון את התנהגות הצדדים כדי לדעת האם נכרת ביניהם חוזה מחייב.
בית המשפט בחן מדוע הוקמה הישות של היבואן החדש בישראל, ומצא כי הסיבה הייתה, מאחר והחברה האמריקאית לא הייתה יכולה לשמש כיבואן רשום, ועל כן בלית ברירה, חברה זו הוקמה לבקשת החברה האמריקאית ולצרכיה. על כן, קבע בית המשפט, החברה בישראל אינה יכולה לטעון שהיא ישות לא קשורה לחברה האמריקאית.
כמו כן, הדגיש בית המשפט, כי החברה בישראל חתמה על יפוי כח לסוכן מכס בישראל לטיפול בשחרור הסחורה מן המכס, וגם מהלך זה מחזק את הטענה, שהיבואן הרשום בישראל הסכים לשלם עבור השירות שניתן לו, והיה מודע לזה שניתן לו שירות.
החברה בישראל טענה כי היא הוקמה רק בשל צרכים ביורוקרטיים, אבל אין לה מחויבות לשלם לסוכן המכס, ובית המשפט דחה טענה זו.
כמו כן, מצא בית המשפט כי הטובין שיובאו לישראל נמכרו בישראל על ידי החברה הישראלית, היבואן הרשום, דבר שמחליש את טענתה כי היא הוקמה לצורך ביורוקרטי בלבד.
בסופו של דבר, התקבלה תביעת המשלח וסוכן המכס במלואה, והיבואן בישראל חויב לשלם סכום של כ-28,000 ש"ח, בתוספת שכר טרחת עו"ד והוצאות של כ-6,000 ש"ח.
מה ניתן ללמוד מפסק-הדין?
על פי פסק-הדין, המחלוקת העיקרית הייתה מי התקשר עם המשלח וסוכן המכס ומי צריך לשלם את שכרו. מקרה זה ממחיש את הבעייתיות של התנהלות סוכן מכס ומשלח, מבלי שקיים ביניהם לבין הלקוח הסכם התקשרות בכתב. ברור כי הסכם בכתב במקרה זה היה חוסך את ההתדיינות ואת העלויות לשני הצדדים. בשל היעדר הסכם בכתב, נדרש בית המשפט להתחקות אחרי התנהגות הצדדים, לבחון משמעות חתימה על יפוי כח, לבחון את זהות מוכרת הטובין בישראל, וראיות נוספות, כדי להכריע מה הייתה כוונת הצדדים.
על כן, במידת האפשר, רצוי כי משלחים וסוכני מכס אשר מעוניינים להקטין עבורם את החשיפה, ואת הצורך להגיע לבתי משפט במקרה ששכרם לא שולם, יחתימו את הלקוחות על הסכמים בכתב. הסכם כזה יכול לסייע לא רק בשאלה מי הגורם שצריך לשלם, אלא מה היקף השירות, אילו רכיבים נכללים בשירות ואילו לא, וכיו"ב.
הפניות:
• תאד"מ (שלום בית שמש) 32678-07-21 טריפל איי לוגיסטיקה ושילוח בינלאומי בע"מ ואח' נ' ברלב דיוולופמנט בע"מ, פסק-דין מיום 3.5.23, כבוד השופטת ריבי לב אוחיון. ב"כ הצדדים לא צוינו בפסק-הדין. פסק-הדין כפוף לזכות להגיש ערעור לבית המשפט המחוזי.
עו"ד עומר וגנר, מתמחה בדיני מכס, יבוא, יצוא וסחר בינלאומי
