יבש ולח. מוצק ונוזל. כל העולם מתחלק לשתי צורות הללו: פרשת בראשית: ויאמר א-להים יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה ויהי כן: ויקרא א-להים ליבשה ארץ ולמקוה המים קרא ימים וירא א-להים כי טוב: הבדל יסודי בין שתי החומרים הוא שהמוצק אינו מתערבב והנוזל מתערבב. יבש ביבש עשויים לגעת ולהידחק זה בזה, אבל לא נהפכים לאחד, כמו לח בלח הנבללים לגמרי.
מסדר מעשה בראשית הנ"ל יש להבין, כי ההתחלה היא מים, משם ליבשה ומיבשה שוב למים. יקוו המים ותראה היבשה - ויקרא ליבשה ארץ ולמקוה המים קרא ימים. פתח במים המשיך ביבשה וסיים במים. משמעות הדברים היא שהבריאה והמציאות כולה שורשה במים, אך היא גופה יבישה, שכן רק המוצק נחשב ליציב וקבוע ואילו כיוון מטרתה, לשוב להיות מים. יצירת היבשה הביאה וגרמה פירוד צמצום וקושי בעולם. מובן כי כן גזרה חכמתו יתברך מראש: 'וירא א-לוהים כי טוב'.
גם האדם עולם הקטן, בא מטיפה סרוחה ומה עתיד להיות - עפר רימה ותולעה, והוא עצמו מוצק בקומה זקופה ועמידה על רגליו וכל שיעור קומתו היציבה וקבועה. אך מצב זה גורמו להיות מפוזר ומפורד, בלא אחדות וחיבור בין אדם לחברו ובין אדם למקום: פרשת בראשית: על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד: רש"י: לבשר אחד - הולד נוצר על ידי שניהם, ושם נעשה בשרם אחד: אין זה אלא על ידי שכבת זרע, שם הופך המוצק שבאדם לנוזל ושם נעשים אחד, הואיל ומתערבבים ללא שיור: נדה לא, א: תנו רבנן: שלשה שותפין יש באדם, הקב"ה ואביו ואמו. אביו מזריע הלובן, שממנו עצמות וגידים וצפרנים, ומוח שבראשו, ולובן שבעין. אמו מזרעת אודם, שממנו עור ובשר ושערות, ושחור שבעין. והקב"ה נותן בו רוח ונשמה וקלסתר פנים, וראיית העין, ושמיעת האוזן, ודבור פה, והלוך רגלים, ובינה והשכל. וכיון שהגיע זמנו להפטר מן העולם - הקב"ה נוטל חלקו, וחלק אביו ואמו מניח לפניהם. אמר רב פפא, היינו דאמרי אינשי: פוץ מלחא - ושדי בשרא לכלבא. ע"כ.
רש"י פרשת בא: והיה לכם למשמרת - זה לשון בקור שטעון בקור ממום ארבעה ימים קודם שחיטה, ומפני מה הקדים לקיחתו לשחיטתו ארבעה ימים מה שלא צוה כן בפסח דורות, היה ר' מתיא בן חרש אומר הרי הוא אומר ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים, הגיעה שבועה שנשבעתי לאברהם שאגאל את בניו ולא היו בידם מצות להתעסק בהם כדי שיגאלו, שנאמר ואת ערום ועריה, ונתן להם שתי מצות דם פסח ודם מילה, שמלו באותו הלילה, שנאמר מתבוססת בדמיך, בשני דמים, ואומר גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו וכו'. ע"כ.
אין ברית אלא בדם: תלמוד בבלי מסכת כריתות פרק ב - ארבעה מחוסרי כפרה: רבי אומר: ככם - כאבותיכם, מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דם, אף הם לא יכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים וכו'. אמר מר: מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא כו'. בשלמא מילה, דכתיב: כי מולים היו כל העם היוצאים, אי נמי מהכא: ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי וגו', הרצאת דמים, דכתיב: וישלח את נערי בני ישראל, אלא טבילה מנלן? דכתיב: ויקח משה חצי הדם ויזרק על העם, ואין הזאה בלא טבילה. ע"כ. ועיין הגרסה במקבילות ומכל מקום דבר אחד הוא.
כל זה משום שבדם הופך המוצק שבאדם הוא בשרו, לנוזל הוא דם, הנמהל ונבלל ונעשה אחד דהיינו ברית אחים. אף עבודות הדם שבמקדש, מכוונות כולן לרעיון זה, אשר על כן 'אין כפרה אלא בדם'. ניסוך היין וניסוך המים, אף הם סובבים והולכים יסוד עקרוני זה: ברכות לה, א: דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מנין שאין אומרים שירה אלא על היין - שנאמר ותאמר להם הגפן החדלתי את תירושי המשמח א-להים ואנשים, אם אנשים משמח - א-להים במה משמח? מכאן, שאין אומרים שירה אלא על היין! רש"י: שאין אומרים - הלוים שיר של קרבן במקדש אלא על היין, כשמנסכין נסכי מזבח. ע"כ.
סוכה ד משנה ט [ח] ניסוך המים כיצד צלוחית של זהב מחזקת שלשת לוגים היה ממלא מן השילוח הגיעו לשער המים תקעו והריעו ותקעו עלה בכבש ופנה לשמאלו שני ספלים של כסף היו שם כו' ומנוקבין כמין שני חוטמין דקין אחד מעובה ואחד דק כדי שיהו שניהם כלין בבת אחת מערבי של מים מזרחי של יין עירה של מים לתוך של יין ושל יין לתוך של מים יצא כו' ולמנסך אומרים לו הגבה ידך שפעם אחת ניסך אחד על גבי רגליו ורגמוהו כל העם באתרוגיהן: ה משנה א: החליל חמשה וששה זהו החליל של בית השואבה שאינה דוחה לא את השבת ולא את יום טוב אמרו כל מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו: משנה ב: במוצאי יום טוב הראשון של חג ירדו לעזרת נשים ומתקנין שם תקון גדול ומנורות של זהב היו שם וארבעה ספלים של זהב בראשיהן וארבע סולמות לכל אחד ואחד וארבעה ילדים מפרחי כהונה ובידיהם כדים של שמן של מאה ועשרים לוג שהן מטילין לכל ספל וספל:
תלמוד ירושלמי מסכת סוכה פרק ה: אמר רבי יהושע בן לוי למה נקרא שמה בית שואבה שמשם שואבים רוח הקודש על שם ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה וכו' אמר רבי יונה יונה בן אמיתי מעולי רגלים היה ונכנס לשמחת בית שואבה ושרת עליו רוח הקודש ללמדך שאין רוח הקודש שורה אלא על לב שמח מה טעמא והיה כנגן המנגן ותהי עליו רוח א-להים אמר רבי בנימן בר לוי והיה כנגן במנגן אין כתיב כאן אלא והיה כנגן המנגן ותהי עליו רוח א-להים.
גמרא. איתמר, רב יהודה ורב עינא. חד תני: שואבה, וחד תני: חשובה. אמר מר זוטרא: מאן דתני שואבה לא משתבש, ומאן דתני חשובה לא משתבש. מאן דתני שואבה לא משתבש - דכתיב ושאבתם מים בששון. ומאן דתני חשובה לא משתבש - דאמר רב נחמן: מצוה חשובה היא, ובאה מששת ימי בראשית. רש"י: וזהו חליל - שהיו מחללין לרבות שמחה לבית השואבה, דמפרש במתניתין. בית השואבה - כל שמחה זו אינה אלא בשביל ניסוך המים, כדמפרש ושאבתם מים בששון. מששת ימי בראשית - דאמרן לעיל: שיתין נבראו מששת ימי בראשית לקבל הנסכים. ע"כ.
המכנה המשותף לשני הנסכים הוא השמחה היתירה הרבה והעצומה שהייתה מלווה אותם. עבודות עליונות הללו: יומא כד, א: אמר רב: ארבע עבודות זר חייב עליהן מיתה: זריקה, והקטרה, וניסוך המים, וניסוך היין וכו'. ע"כ, הופכות את מדרגת ישראל ממוצק לנוזל כלפי מעלה. פה זוכים להתערבב כביכול ולהיעשות שותף להקב"ה במעשה בראשית. אין שמחה גדולה מזו. 'רגמוהו כל העם באתרוגיהן' מידה כנגד מידה, הואיל ומנע ועיכב את עשיית ישראל מיבש ללח שהיא תיקונם, רגמוהו יבש ביבש והרגוהו, שכן סקילה היינו שיא עוצמת התנגשות של מוצקים. נסכי המים והיין, מטרתם להפוך את ישראל מקשה לרך ומדין לרחמים. ניסוך המים מיוחד טפי ושמחתו יתירה משל ניסוך היין, הואיל ואין דליל נוזלי וקלוש יותר ממים כמבואר במתניתין, לפיכך תיקון שלם הוא.
משלי: כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם: רש"י: כמים - הללו הפנים שאתה מראה לתוכן הן מראות לך: כן לב האדם לאדם - חברו לפי מה שאדם יודע שחבירו אוהבו כן הוא מראה לו פנים: לב האדם לאדם, חברה אמיתית נמשלה כמים הפנים לפנים. מים מתערבבים נבללים ונמהלים לגמרי אלו באלו, כן הוא ציורה של אהבת אמת. משלי: פלגי מים לב מלך ביד יקוק על כל אשר יחפץ יטנו: מדרש משלי (בובר) פרשה א: ולא עוד אלא שהלב נתון בידו של הקב"ה, כדכתיב פלגי מים לב מלך ביד ה' [על כל אשר יחפוץ יטנו], וכיון שהלב נתון ביד הקב"ה, אל מקום שהוא חפץ הוא מטה אותו. שם פרשה כא [א] פלגי מים לב מלך ביד ה' על כל אשר יחפץ יטנו. ר' ישמעאל אומר פלגי מים ביד ה', מה המים הללו כשאתה נותנן בכלי אתה מטה אותן לכל צד שאתה רוצה, כך כשבשר ודם עולה למלוכה לבו נתון ביד הקב"ה אם זכה העולם, הקב"ה מטה לבו של מלך לגזירות טובות, אבל אם נתחייב העולם, הקב"ה מטה לבו לגזירות רעות, וכל גזירה וגזירה שיוציא מפיו אינה יוצאה בתחלה, אלא מלפני הקב"ה, ולכך נאמר על כל אשר יחפץ יטנו. ע"כ.
אף יחס האישי שבין כל אדם לבין קונו, בנוי על מודל זה. צדיק החי באמונתו, חסד יסובבנו וכל דרכיו ומחשבותיו, חדורים בדעת ה'. גישתו לקודש גמישה אדפטיבית וסתגלנית לגמרי, הן בעבודתו בכל מצב והן בביטחונו הגמור והשלם. לשון 'שמשם שואבים רוח הקודש - על שם ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה' הנ"ל, משמע שרוח הקודש דומה למים. מי שזוכה להשראת רוח הקודש, הרי הוא כאילו מתמלא במי הדעת:
יומא ח: אמר רבי עקיבא אשריכם ישראל לפני מי אתם מיטהרין מי מטהר אתכם אביכם שבשמים שנאמר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם ואומר מקוה ישראל ה' מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל: רמב"ם מקוואות יא: דבר ברור וגלוי שהטומאות והטהרות גזירות הכתוב הן, ואינן מדברים שדעתו של אדם מכרעתו והרי הן מכלל החוקים, וכן הטבילה מן הטומאות מכלל החוקים הוא שאין הטומאה טיט או צואה שתעבור במים אלא גזירת הכתוב היא והדבר תלוי בכוונת הלב, ולפיכך אמרו חכמים טבל ולא הוחזק כאילו לא טבל, ואעפ"כ רמז יש בדבר כשם שהמכוין לבו לטהר כיון שטבל טהור ואע"פ שלא נתחדש בגופו דבר כך המכוין לבו לטהר נפשו מטומאות הנפשות שהן מחשבות האון ודעות הרעות, כיון שהסכים בלבו לפרוש מאותן העצות והביא נפשו במי הדעת טהור, הרי הוא אומר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם כו'. משך חכמה: הנה בארון לא נצטוו על זהב טהור רק ארון וכפרת, אבל הזר והבדים אם כי לא יסורו ממנו אינן רק זהב לא טהור. והוא כי הטהרה היא ההכנסה לכור לצורפן וכמפורש בירושלמי דשקלים פ"ו הל' ג' וכו'. ע"כ.
רבי עקיבה עצמו, ממשיל במקום אחר את ישראל לדגים ודברי תורה לנהר: ברכות סא, ב: תנו רבנן: פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שלא יעסקו ישראל בתורה, בא פפוס בן יהודה ומצאו לרבי עקיבא שהיה מקהיל קהלות ברבים ועוסק בתורה. אמר ליה: עקיבא, אי אתה מתירא מפני מלכות? אמר לו: אמשול לך משל, למה הדבר דומה - לשועל שהיה מהלך על גב הנהר, וראה דגים שהיו מתקבצים ממקום למקום, אמר להם: מפני מה אתם בורחים? אמרו לו: מפני רשתות שמביאין עלינו בני אדם. אמר להם: רצונכם שתעלו ליבשה, ונדור אני ואתם כשם שדרו אבותי עם אבותיכם? אמרו לו: אתה הוא שאומרים עליך פקח שבחיות? לא פקח אתה, אלא טפש אתה! ומה במקום חיותנו אנו מתיראין, במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה! אף אנחנו, עכשיו שאנו יושבים ועוסקים בתורה, שכתוב בה כי הוא חייך וארך ימיך - כך, אם אנו הולכים ומבטלים ממנה - על אחת כמה וכמה. אמרו: לא היו ימים מועטים עד שתפסוהו לרבי עקיבא וחבשוהו בבית האסורים, ותפסו לפפוס בן יהודה וחבשוהו אצלו. אמר לו: פפוס! מי הביאך לכאן? אמר ליה: אשריך רבי עקיבא שנתפסת על דברי תורה, אוי לו לפפוס שנתפס על דברים בטלים. ע"כ.
סגולת המים היא זו שמחלחלים לכל מקום. גם לשון השראת רוח הקודש, לשון שרייה הוא. בעל רוח הקודש מתמלא בה עד אפס מקום והיא מסתננת מפעפעת ומתפשטת בכל חדרי ישותו: ישעיהו: לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את יקוק - כמים לים מכסים:
דוגמאות ומקורות נוספים לרעיון: ברכות נז, ב: ששה דברים סימן יפה לחולה, אלו הן: עטוש, זיעה, שלשול, קרי ושינה, וחלום. עטוש - דכתיב עטישתיו תהל אור, זיעה - דכתיב בזעת אפיך תאכל לחם, שלשול - דכתיב מהר צעה להפתח ולא ימות לשחת, קרי - דכתיב יראה זרע יאריך ימים, שינה - דכתיב ישנתי אז ינוח לי, חלום - דכתיב ותחלימני והחיני. בראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשה כ (יט) בזיעת אפך תאכל לחם אמר ר' אבהו זה אחד מה' דברים שהן סימן יפה לחולה ואילו הן עיטוש וזיעה שינה וחלום וקירי, עיטוש עטישותיו תהל אור, זיעה בזעת אפך תאכל לחם, שינה ישנתי אז ינוח לי, חלום ותחלימני והחייני, קירי יראה זרע יאריך ימים, רבנין דקיסרי אמ' אף הילוך מיעים כדרך הארץ מה טעם מהר צועה להפתח ולא ימות, ר' חגי בשם ר' יצחק בלבד בל יחסר לחמו. פסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים) פיסקא יט - אנכי אנכי: מיהר צועה להפתח לא ימות לשחת וג', א"ר אבהו זה אחד מששה דברים סימן יפה לחולה, עיטוש זיעה שינה קרי חלום הילוך מעים בדרך הארץ. עיטוש מנין, עטישותיו תהל אור. זיעה מנין, בזיעת אפך תאכל לחם. קרי מנין, יראה זרע ויאריך ימים. שינה מנין, ישנתי אז ינוח לי. חלום מנ', ותחלימני והחייני. הילוך מעים בדרך הארץ מנין, מהר צעה להפתח לא ימות לשחת. א"ר חגי ובלבד שלא יחסר לחמו.
בבא מציעא נט, א: אמר רב: לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו, שמתוך שדמעתה מצויה - אונאתה קרובה. אמר רבי אלעזר: מיום שנחרב בית המקדש ננעלו שערי תפילה, שנאמר גם כי אזעק ואשוע שתם תפילתי. ואף על פי ששערי תפילה ננעלו שערי דמעות לא ננעלו, שנאמר שמעה תפלתי ה' ושועתי האזינה אל דמעתי אל תחרש. רש"י באונאת אשתו - באונאת דברים, לצערה. אונאתה - קרובה לבא, פורענות אונאתה ממהר לבא. שמעה תפלתי - אין לשנותו מלשון בקשה, שמבקש מאת הקדוש ברוך הוא שישמע תפלתו, אבל אל תחרש יש לשנותו מלשון בקשה, ולומר: בזו אני בוטח שאין דרכך לשתוק ולא להחריש, אל תחרש: אל תעשה, אל תתן, משמשין לשון בקשה ומשמשין לשון עתיד, כגון אל יתן למוט - הרי לשון בקשה, ויאמר יעקב לא תתן לי מאומה - הוא לשון עתיד. ע"כ.
מהו סודה של דמעה ובמה כוחה יפה. לפי דרכינו גם פה הופך האדם הקשוח לרך כאישה דרך דמעותיו. בדמעות נעשה המוצק שבאדם לנוזל. אדם זה עובר מטמורפוזה ומתרכך כמים. גם שאר מאמרים רבים מלמדים את גודל עניין הדמעה. 'שערי דמעות לא ננעלו' משום שהיבש אינו יכול לפרוץ בכוח את שערי תפילה שננעלו, אך לח אינו נעצר מפני שערים, שהרי מחלחל פנימה מן הצדדים, מתחת ומכל חור וחרך.
