ספר קול אליהו לגאון מווילנה ז"ל: בפסוק ורחל היתה יפת תואר ויפת מראה. הנה שלמה המלך ע"ה אמר בסוף משלי, שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל, ובאמת מצינו גבי האמהות אשר נשתבחו בחן וביופי וגם ברבקה כתיב והנערה טובת מראה מאד, וצריך לומר דהפירוש בפסוק כך הוא שקר החן והבל היופי היינו כשהן בלתי יראת ה', והם כנזם זהב באף חזיר אבל אשה יראת ה' היא תתהלל רוצה לומר דגם החן והיופי תתהלל, ועל דרך זה יש לפרש גם כן הפסוק אל יתהלל חכם בחכמתו וגבור בגבורתו וכו' כי בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי דבפסוק זה רבו הדקדוקים אבל לפי הנז"ל יש לומר דהפירוש כך הוא שאין להתהלל בחכמה ובגבורה ובעשירות לבד אלא בזאת יתהלל רוצה לומר בכל אלה תתהלל כשישכיל וידוע אותי בהן דהיינו שידע איך להתנהג בהעשירות ובהגבורה ובחכמה שהכל יהיה כוונתו לשם שמים. (דרך אבות מהרה"ג מהר"ם נכד הרב אברהם אחי הגר"א זצ"ל):
לעניות דעתי יש לומר המשל בזה, לנר שמן ופתילה המוכן ומזומן להדלקה, אשר רק באחיזת האש ועליית השלהבת, הרי הוא משרת את תכליתו ובא לידי מימושו. נר בלא אור, אינו אלא כלי בעלמא, ללא ערך עצמי. סוטה כא, א: והתניא, את זו דרש רבי מנחם בר יוסי: כי נר מצוה ותורה אור - תלה הכתוב את המצוה בנר ואת התורה באור, את המצוה בנר, לומר לך: מה נר אינה מגינה אלא לפי שעה, אף מצוה אינה מגינה אלא לפי שעה; ואת התורה באור, לומר לך: מה אור מגין לעולם, אף תורה מגינה לעולם; ואומר: בהתהלכך תנחה אותך וגו', בהתהלכך תנחה אותך - זה העוה"ז, בשכבך תשמור עליך - זו מיתה, והקיצות היא תשיחך - לעתיד לבא; משל, לאדם שהיה מהלך באישון לילה ואפילה, ומתיירא מן הקוצים ומן הפחתים ומן הברקנים ומחיה רעה ומן הלסטין, ואינו יודע באיזה דרך מהלך, נזדמנה לו אבוקה של אור ניצל מן הקוצים ומן הפחתים ומן הברקנים, ועדיין מתיירא מחיה רעה ומן הליסטין ואינו יודע באיזה דרך מהלך, כיון שעלה עמוד השחר ניצל מחיה רעה ומן הליסטין, ועדיין אינו יודע באיזה דרך מהלך, הגיע לפרשת דרכים ניצל מכולם.
רש"י: היא תשיחך - תליץ בעדך את זכותך. פחתים - גומות. נזדמנה לו אבוקה של אור - כך זכה לקיים מצוה ניצל ממקצת פורעניות. ועדיין מתיירא מחיה רעה ומן הליסטין - שדרכן לילך בלילה פן יפגעו בו דכתיב תשת חושך ויהי לילה בו תרמוש כל חיתו יער. הגיע עמוד השחר - ואף כאן זכה לתורה ניצל מן החטא ומן היסורין. ועדיין אינו יודע כו' - שמא יכפנו יצרו ליבטל וישיב עליו יצה"ר ופורענות. הגיע לפרשת דרכים - ושם הכיר את דרכו ואף כאן הגיע ליום המיתה ולא פירש מן התורה עד יום מותו ניצל מכולן והכי מפרש לה לקמיה. ע"כ.
ספר נפש החיים - שער ד - פרק ל: ולא עוד אלא שגם אותה הקדושה וחיותן ואורן של המצות שמקדשים ומחיים להאדם המקיימם, הוא נלקח ונשפע רק מקדושתה ואורה של התורה הקדושה, כי המצוה לית לה מגרמה שום חיות וקדושה ואור כלל רק מצד קדושת אותיות התורה הכתובות בענין אותה המצוה, ויש לכיון גם זה הענין בכתוב, 'כי נר מצוה ותורה אור', כענין הנר שאין לה בעצמה שום אור כלל רק מהאור המאיר בה:
ודאי שגם העסק בתורה לבד בלי קיום המצות כלל ח"ו, גם כן אין כלום, כמו שאמרו רבותינו ז"ל, כל האומר אין לו אלא תורה אף תורה אין לו וכו'. ובזוהר דאמר רבי יהודה, כל מאן דאשתדל באורייתא בהאי עלמא ומסגל עובדין טבין ירית עלמא שלימא וכל מאן דאשתדל באורייתא בהאי עלמא ולא עבדין עובדין טבין לא ירית לא האי ולא האי כו', אמר רבי יצחק לא תנן אלא מאן דלית ליה עובדין טבין כלל, עד שאמרו בפרק קמא דעבודה זרה, כל העוסק בתורה לבד דומה כמי שאין לו אלוה, כי בלתי קיום המצות ח"ו אין דבר במה להתאחז ולהתקשר בו אור התורה לשרות עליו ולהתקיים בו, כדמיון האור בלא פתילה, אמנם עצמות האור מקבלת המצוה מאותיות התורה הכתובות בענינה, וזהו שאמרו בפרק התורה, גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושיה, ולא אמר ללומדיה או לעוסקיה אלא לעושיה, ורוצה לומר שהתורה היא הנותנת חיי עד וקדושה גם לעושי המצות הכתובות בתוכה, ולכן אמרו בתנחומא, שאף אם הוא צדיק ואינו עוסק בתורה אין בידו כלום ח"ו:
והטעם בזה גם כן כמו שכתבתי לעיל, שהמצות במקור שרשן קשורות ותלויות בסידור פרקי המרכבה העולמות וכחות העליונים, ומקור שרש העליון של התורה הקדושה היא מאד נעלה מעל כל העולמות והכחות כולם והיא המתפשטת בפנימיות כולם ומקבלים ממנה עצם חיותם ושפעת קדושתם, לכן היא הנותנת ומשפעת החיות והקדושה והאור להמצות כולן כו':
כן בכתוב הנ"ל: שקר החן והבל היופי - אשה יראת ה' היא תתהלל, הנה יראה לשון אורה. החן והיופי משמשים כעין נר שמן ופתילה והם נדלקים כולם ביראה. וכן בכתוב הנ"ל: כה אמר יקוק אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגבור בגבורתו אל יתהלל עשיר בעשרו: כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידע אותי כי אני יקוק עשה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאם יקוק: חכמה גבורה ועושר, נר שמן ופתילה הם, הנדלקים בהשכלת ידיעת ה'.
אף קרבנות, יש לראות בהן שיטה זו: קרבן ראשון המפורש בתורה הוא: פרשת בראשית: ויהי מקץ ימים ויבא קין מפרי האדמה מנחה ליקוק: והבל הביא גם הוא מבכרות צאנו ומחלבהן וישע יקוק אל הבל ואל מנחתו: ואל קין ואל מנחתו לא שעה ויחר לקין מאד ויפלו פניו: ויאמר יקוק אל קין למה חרה לך ולמה נפלו פניך: הלוא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב לפתח חטאת רבץ ואליך תשוקתו ואתה תמשל בו: רש"י: מפרי האדמה - מן הגרוע, ויש אגדה שאומרת זרע פשתן היה: וישע - ויפן, וכן לא שעה אל מנחתו, לא פנה, וכן ואל ישעו, אל יפנו. וכן שעה מעליו, פנה מעליו: וישע - ירדה אש וליחכה מנחתו: הכלל הידוע בקרבנות דבעינן מן המובחר שנאמר את חלבו אינו להידור מצוה או לכבוד שמים בעלמא אלא מעיקר עניין הקרבן, כי השראת השכינה חלה על מיטב הגשמיות דווקא, על דרך שאמרו בנדרים לח, א: אמר ר' יוחנן: אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על גבור ועשיר וחכם ועניו, וכולן ממשה וכו'. אמר ר' יוחנן: כל הנביאים עשירים היו, מנלן? ממשה ומשמואל מעמוס ומיונה. ועיין עוד גמרא ברכות, אשר על כן 'וישע ה' אל הבל ואל מנחתו - ואל קין ואל מנחתו לא שעה'.
זהו שכתוב 'הלוא אם תיטיב שאת'. 'תיטיב' היינו כמו 'מיטב הצאן', 'שאת' לשון 'משיאין משואות': רד"ק שופטים: והמועד - זמן זה התנו ביניהם כדי שכשיכנסו האורב בעיר שישלחו אש בעיר ומשאת העשן יהיה סימן לישראל שכבר לכדו העיר ובזמן שיראו העשן יחזרו פניהם כלפי בנימן להכות בהם, ופירוש משאת העשן עמוד העשן שהוא נשא כלפי מעלה, ומה שאמר עמוד עשן אחר שאמר והמשאת החלה הוא תוספת ביאור או יהיה משאת שריפה מענין וישאם דוד מענין שרפה משאת על שם הלהב שהוא נשא למעלה וכן במשנה משיאין משואות ופירוש משאת העשן משאת הלהב ומשאת העשן משאת עומד במקום שנים יקרא גם כן עמוד העשן משאת על שם שהוא נשא למעלה ולזה הפירוש יהיה עמד חסר וי"ו ופירוש והמשא שהוא הלהב החלה לעלות ועמוד עשן גם כן החלה לעלות: ירמיהו: ועל בית הכרם שאו משאת - מגדל שבונים בכרם אחד גבוה לשמור כל הכרמים אשר סביבותיו ואותו נקרא בית הכרם וכן הוא אומר ויבן מגדל בתוכו ואמר שישאו בו משאת שיראו הרחוקים הלהבה וינוסו ומשאת כמה משיאין משואות במשנה: רש"י מסכת ביצה: משיאין משואות - כמו להעלותם משאת העשן מן העיר - תבערה, ובראש השנה מפרש להו, ובהן היו יודעין כל בני הגליות הקרובים והרחוקים את קביעת החודש, ולא היו עושין אלא יום טוב אחד בכל מקום. ע"כ.
אש הקרבנות דומה לאור תורה בנר מצוה הנ"ל, ליראה בחן ויופי, כעין שאמרו סוטה כב, א: והאמר רבי יוחנן: למדנו יראת חטא מבתולה וכו', דר' יוחנן שמעה לההיא בתולה דנפלה אאפה, וקאמרה: רבש"ע, בראת גן עדן ובראת גיהנם, בראת צדיקים ובראת רשעים, יהי רצון מלפניך שלא יכשלו בי בני אדם, ע"כ, שבתולה מוכשרת ומסוגלת יותר ליראת חטא והיינו 'שקר החן וגו', כביאור הגר"א הנ"ל ולהשכלת ידיעת ה' בחכמה גבורה ועושר, שמזכיר מאוד מאמרם בנדרים הנ"ל. כללו של דבר, כי מיטב האנושיות והעולמיות, משמש כלי מיוחד לאור ה'. אף עם ישראל וארץ ישראל מתנהלים בדרך זאת ויש להאריך.
יש להעיר על זה מנדרים פא, א: שלחו מתם: הזהרו בערבוביתא, הזהרו בחבורה, הזהרו בבני עניים שמהן תצא תורה, שנאמר: יזל מים מדליו, שמהן תצא תורה. נדרים נ, ב: אמרה ליה בת קיסר לרבי יהושע בן חנניה: תורה מפוארה בכלי מכוער! א"ל: למדי מבית אבוך, במה מניחין יין? אמרה ליה: במאני דפחרא. אמר לה: כולי עלמא בפחרא, ואתון במאני דפחרא? אתון אחיתון במאני דכספא ודהבא. אזלת ורמת חמרא במאני דכספא ודהבא, וסרי. אמר לה: אף אורייתא כן. והאיכא שפירין וגמירין! אמר לה: אי הוו סנו הוו גמירין טפי. וכן בתענית עיין שם ובפירוש רש"י. הנה כאן לגבי תורה הופכים העניות והכיעור ליתרונות.
נדרים ט משנה י [ט] ומעשה באחד שנדר מבת אחותו הנייה והכניסוה לבית רבי ישמעאל וייפוה אמר לו רבי ישמעאל בני לזו נדרת אמר לו לאו והתירו רבי ישמעאל באותה שעה בכה רבי ישמעאל ואמר בנות ישראל נאות הן אלא שהעניות מנוולתן וכשמת רבי ישמעאל היו בנות ישראל נושאות קינה ואומרות בנות ישראל אל רבי ישמעאל בכינה וכן הוא אומר בשאול בנות ישראל אל שאול בכינה: חגיגה ט, ב: אמר ליה אליהו לבר הי הי ואמרי לה לרבי אלעזר: מאי דכתיב הנה צרפתיך ולא בכסף בחרתיך בכור עני - מלמד שחזר הקדוש ברוך הוא על כל מדות טובות ליתן לישראל, ולא מצא אלא עניות. אמר שמואל ואיתימא רב יוסף: היינו דאמרי אינשי: יאה עניותא ליהודאי כי ברזא סומקא לסוסיא חיורא. רש"י: צרפתיך ולא בכסף - ולא באש כמו שצורפים הכסף באש, אלא בחרתיך בכור עוני לצורפו בו, כור הוא החרס שצורפין בו. תוספות: כברזא סומקא - רצועה וכו' ובב"ר יש יאי עניותא לברתיה דיעקב כערקתא סומקתא לסוסיא חיורא. ע"כ. לפי זה יש לומר שאף 'העניות מנוולתן', לשבחן של בנות ישראל נאמר, כי 'יאה עניותא ליהודאי' ו'לברתיה דיעקב'. עניותא ליהודאי מהווה עיטור נאה בעבורם 'כי ברזא סומקא לסוסיא חיורא', משום שהיא מאזנת אותם, מעין סומקא לחיורא. 'בנות ישראל נאות הן' מצד טבען עצמן, על כן זקוקות הן ל'עניות מנוולתן', למען הבלנס ושיווי המשקל הנכון:
אסתר: ובהגיע תר אסתר בת אביחיל דד מרדכי אשר לקח לו לבת לבוא אל המלך לא בקשה דבר כי אם את אשר יאמר הגי סריס המלך שמר הנשים ותהי אסתר נשאת חן בעיני כל ראיה: כתובות יז, א: כי אתא רב דימי אמר, הכי משרו קמי כלתא במערבא: לא כחל ולא שרק ולא פירכוס ויעלת חן. כי סמכו רבנן לרבי זירא, שרו ליה הכי: לא כחל ולא שרק ולא פירכוס ויעלת חן. רש"י: משרו - משוררים. לא כחל - אינה צריכה כחל. ולא שרק - צבע המאדים את הפנים. פירכוס - קליעת שיער זו לא כחלה ולא שרקה ולא פירכסה והרי היא יעלת חן. עיין עוד בסנהדרין ופירש רש"י שם: כחל - לעינים. שרק - לפנים. פירכוס - לשיער, שיר הוא לכלה נאה שמעלת חן בלא קישוט. ע"כ. לפי דרכינו הנה כחל שרק ופירכוס, רק גורעים ומטשטשים מחינה הטבעי העולה מאליו ו'אין לך מידה יפה מן הצניעות'.
רבי ישמעאל גופו התבטא בדומה לדבריו במשנת נגעים בנוגע לבני ישראל, מעין לשונו במשנת נדרים ביחס לבנות ישראל: ב משנה א: בהרת עזה נראית בגרמני כהה והכהה בכושי עזה רבי ישמעאל אומר בני ישראל אני כפרתן הרי הן כאשכרוע לא שחורים ולא לבנים אלא בינוניים. 'אי חכמה מפוארה בכלי מכוער', 'כי ברזא סומקא לסוסיא חיורא' היא. הרי רבי יהושע בן חנניה עצמו סיפרו עליו תלמוד ירושלמי מסכת ברכות פרק ד: אזל גבי ר' יהושע אשכחיה יתיב עביד מחטין אמר ליה אילין את חיי אמר ליה ועד כדון את בעי מידעי אוי לו לדור שאתה פרנסו ובברכות כח, א: אמר רבן גמליאל: הואיל והכי הוה, איזיל ואפייסיה לרבי יהושע. כי מטא לביתיה, חזינהו לאשיתא דביתיה דמשחרן. אמר לו: מכותלי ביתך אתה ניכר שפחמי אתה. אמר לו: אוי לו לדור שאתה פרנסו, שאי אתה יודע בצערן של תלמידי חכמים במה הם מתפרנסים ובמה הם נזונים. 'היזהרו בבני עניים שמהן תצא תורה', בגלל ש'יאה עניותא ליהודאי'. 'אורך ימים בימינה - בשמאלה עושר וכבוד'.
