אלוף העולם בליפול 

אני אלוף העולם בליפול! ו(האם יודע ) לקום כמו גדול?     -               ד"ר דוד אבודרהם

כשהכל אסור, הכל מותר...אבל "במעבדה" (כמעט) הכל מותר

• הגדרת הבעיה ההיסטורית ודגש על הדורית
• הבעייה המגזרית, הבעייה במעבר בין האסור למותר
• הדיסוננס הקוגניטיבי ונזקו
• הדיסוננס המתעצם בתרבות המגזרית
• '''טרנספורמציה קוגניטיבית'''' (cognitive transformation) 
• הצורך בלמידת פירוק הדיסוננס
• ההבחנה בין "מתנות שמיים" ואחריות האדם
• פירוק לצורך יצירת תחליפים וסובלימציות
• הרכבה מחודשת
• קריאת השכמה

• הגדרת הבעיה ההיסטורית ודגש על הדורית

משחר לידתו של האדם נגזר עליו להכיר את יצריו וחולשותיו ולהחליט אם להיכנע להם ולראותם כהכרח טבעי בל יגונה, או להיכנס לניהול מלחמת חורמה עקובה מדם, בלתי פוסקת, להכיר, לנהל ולשלוט. מלחמה בה לעולם לא מנצחים בהכרעת האויב ורק אולי לומדים לנהל מלחמת התשה בנקודות מיום ליום עד קץ החיים. החלטה זו נדרשה בעיקר אם מביע האדם רצונו להיכנס תחת הגדרת משפחת האדם בכלל, ובפרט אם נולד כבן תרבות מסוימת הדורש ציות לכללי מוסר וערכים קבוצתיים, לאומיים או דתיים. מעולם לא היתה משימה זו קלה כלל ועיקר ולא מעט פרטים וחברות הכריזו על מלחמה זו כבלתי אפשרית ואבודה מראש ואף יצרו תרבויות חדשות המתירות את האסור בהגדרתו החדשה כבלתי אפשרי וכבלתי ישים לאדם הנורמלי. תרבויות אלה אף מקדשות מעת לעת את האסור כמותר ואף הופכות אותו לנורמלי, טבעי, מקובל ואף כזה הראוי להגנה.

תורת ישראל מעצם הגדרתה היתה מעל רצונו של האדם ולכאורה מעל יכולותיו הרגילות כבר מתחילת הדרך בבחינת "כפה עליהם הר כגיגית". זו התורה היחידה שמעולם לא ראתה עצמה ככל תורות העולם ככזו המתאימה עצמה לרצונות העם וצרכיו הפשוטים, אלא עמדה תמיד בכמה דרגות מעל ודרשה מהאדם לעמול קשה ולטפס אליה בהדרגה ובהתמדה.

כך ראינו משחר ההיסטוריה המוכרת לנו את הפיתוי הראשוני בגן העדן ולאחריו רצף של הדרדרות ערכית ומוסרית שהכפיפה את האדם ליצריו תחת יכולתו להפגין שליטה בהם. נפגשנו בדור המבול ובדור הפלגה, בסדום ועמורה וכך לכל אורך הדרך עד לימינו. יצר לב האדם אכן, רע מנעוריו.

בעוד שדתות אחרות כמו הנצרות למשל, "נתקעו" בהבנה זו של טבע האדם כ "רע מנעוריו", לימדה תורת ישראל שאמנם "לפתח חטאת רובץ" אבל גילתה לנו את סוד החיים, "ואתה תמשול בו". הנצרות בהכירה באפסות האדם בלא יכולת להבין את גודל רום מעמדו, גזרה על קדושיה נזירות ופרישות כדרך חיים אידיאלית נכספת למי שרוצה להיקרא אדם, וכל השאר יואילו להישאר כאדם חוטא ומושפל חסר יכולת לצמוח שכל שעליו לעשות הוא להמתין בפאסיביות מייאשת ל"גואל" המדומה. עד היום אנו רואים את התוצאות ההרסניות של גישה זו דרך ההתמודדות הבעייתית של הכנסייה הקתולית עם חריגות המוניות של כמרים המתנזרים מעולם המין הרגיל לכאורה, אך פוגעים בהמוני ילדים הנמצאים תחת חסותם הרוחנית. התורה לימדה אותנו כי "אסור ומותר" הינם עניין של החיבור המיוחד בין "אדם" "זמן" ו"מקום", הן במובן מקום גיאוגרפי ובין בחיבור ל"מקום", לקב"ה. לפיכך האסור והחמור עד לנקודה מסוימת הופך לרצוי ולנדרש ממנה והלאה וחוזר חלילה. האסור לאדם זה הופך למותר ורצוי לאדם אחר, האסור בעת הזאת מותר ורצוי בעת אחרת וכן הלאה.

כמעט תמיד, המעבר בין "האסור והמותר" ובין "החול לקודש", דק כחוט השערה.

נראה אם כן שתורת ישראל בחרה לאדם אתגרים קשים, או ע"פ המקובל, היתה זו בחירתו של האדם הראשון, בחירתנו. אם כך נראה שעם האתגר הקשה מנשוא ניתנו גם הכלים להתמודד מולו. כל שנשאר לאדם לעשות הוא ללמוד את הבעיות, להכיר את הקשיים, לבנות ולחדד את הכלים ומכאן לצאת למלחמת הישרדות קשה מנשוא עד ליומו האחרון בימי חלדו. "מנצחים" קשה למצוא במלחמה זו, ואם כבר זוכים, אז מגלים את ה"מתמודדים" ומזילים איתם דמעה לאורך המסע הקשה. לומדים לשמוח בשמחתם ולהזיל דמעה בנפילתם. ספק אם לימדו אותנו לתת להם גם חיבוק אוהב ותמיכה על עצם ההתמודדות אף אם נכשלו בה מעת לעת.

• הבעייה המגזרית וקשיי המעברים

המגזר הדתי התורני, החרדי והחרד"לי, מתמודד בקושי רב עם המציאות ומוצא עצמו לא פעם נדרש להגיב למציאות משתנה ומתפתחת ולא תמיד בכיוון הרצוי לפי דרכם. כיום אנו נמצאים בלב ליבה של סופת ההוריקן התרבותי שנראה כאילו זה מקרוב באה לכלות כל חלקה טובה בחצרות ה'. ואולם, לעיתים נוח להתחמק מהעובדה הפשוטה ש "אין חדש תחת השמש ומה שהיה הוא שיהיה", שהרי אין כמעט סוג זימה ותועבה שהמציאה התרבות המערבית שלא פגשנו ב"תרבויות המתקדמות" עוד משחר ההיסטוריה. בסדום ועמורה כמעשה מצריים וארץ כנען ועוד...לכן אולי מעט תמוה מדוע לא נערך הציבור התורני די הצורך, להתמודד עם "התפתחויות אלה" שתמיד היו צפויות מראש. יתירה מזאת, אף במצבים שכל צפירת אזעקה אפשרית זועקת וכל נורה אדומה מהבהבת, עדיין בוחרים גורמים רבים ממובילי הציבור האמוני להתכחש לצורך לנהל מלחמה מאורגנת וערוכה היטב, ותחת זאת בוחרים לנהל קרב מאסף במאפייני התקופה ולהגדירם כ "שטן התורן". כמובן, יש להיזהר מהכללה כיוון שרבים כן בוחרים ללמוד ולהתמקצע בטיפול במסגרת מלחמה בלתי פוסקת זו, אך אין להתכחש לתופעה הרחבה בבתי מדרשנו הקוראת לפתרון של "הגברת לימוד התורה" כנגד כל צרה אפשרית. מבלי לשלול ערך חשוב וקריטי זה לחיי העם, לצערנו, אנו נתקלים חדשות לבקרים בכשלים הפושים בקרב טובי מובילי הדרך כמו גם בקרב רבים מאתנו, צאן מרעיתם. נראה שקריאת ה' למשה: "מה תצעק אלי? דבר אל בני ישראל וייסעו!", נדרשת כאן. אין די בלימוד ותפילה ויש להיערך באופן הרבה יותר רציני ומקצועי למלחמה מחריפה זו.

קושי נוסף המאפיין את שלומי אמוני ישראל, הוא הקושי הפסיכולוגי במעבר בין המותר והאסור בנקודות הצמתים ההלכתיים והכנה חסרה, חלקית או לקויה לבני המגזר ולבנותיו. כתוצאה מהטאבו הקיים בקרב חלקים רבים במגזר, לרבים אין עם מי לדבר בעיקר בגלל שקשה מאוד לפתוח דיון בנושאים רגישים שנחשבים כצנועים במקרה הטוב או לאסורים וחריגים במקרים אחרים, שלא לומר מגונים ברמה שלא ניתן להכילם. ואולם כשהבעיות קיימות והן אכן קיימות באופן נרחב ההולך וגובר, השתיקה או התגובה הפאסיבית או החלקית מותירה רבים ללא מענה ראוי. לעיתים התנהלות זו דוחפת אותם להתמודדות עצמאית קשה או לחלופין לחפש מזור ומענה במקומות אחרים שאינם מכוונים לדעת תורה.    

• הדיסוננס הקוגניטיבי ונזקו

גם בקרב האנשים הערכיים ביותר מוכרת הבעיה שלא תמיד ההתנהגות שלנו בפועל עולה בקנה אחד עם ערכינו. מובן שמציאות כזו יוצרת חוסר האיזון אצל הפרט ומביאה לחוסר איזון פנימי. חוסר ההתאמה ייתכן גם בין עמדתנו הפרטית לבין זאת של חברינו או מנהיגנו הרוחניים. במצב כזה יוגדר המצב כחוסר איזון חיצוני, שכן הוא קשור גם באחרים.

חוסר האיזון הפנימי  הוגדר ע"י פסטינגר כ"דיסוננס קוגניטיבי", ואילו היידר הגדיר את חוסר האיזון החיצוני בתיאוריית שיווי המשקל של היידר. שתי התיאוריות מסבירות את התחושות המתעוררות אצל האדם, ואת אופן תפקודו בהתרחשותן.

•  הדיסוננס הקוגניטיבי (cognitive dissonance)

"דיסוננס"  מבטא  אי התאמה (ביטוי מהעולם המוסיקלי),  ומוגדר כך כשיש צירוף צלילים  צורם ולא נעים וכזה שאף מעורר מתח. "קוגניציה" היא ההכרה האנושית.

לפיכך, הדיסוננס הקוגניטיבי  מבטא חוסר התאמה בין עמדות, ערכים, דעות, אמונות או בין תפיסות של האדם ובין עצמו, בעיקר כשיש לו שתי עמדות, אך הן אינן מתיישבות זו עם זו  או החזקה בין שתי אמונות סותרות או סתירה בין אמונה ובין התנהלות בפועל.

למשל, כשאדם מחונך באופן ערכי עמוק לאיפוק מסוים וכל מהלך חייו עוברים לאור למידת ערכים אלה תוך ציון חשיבותם והחומרה הרבה שבהפרתם אך יצריו מעבירים אותו על ערכיו פעם אחר פעם, הוא ימצא בדיסוננס חריף וישאף לאיזון מהיר. האיזון יכול להגיע באחת משתי דרכים, החרטה, התשובה והתשלום על החריגה ויציאה לדרך נקייה או שינוי מערכת הכללים האסורה והפיכתה להיתר. ואולם, אנשים רבים לא מצליחים לתקן את דרכם מחד ואינם רוצים לצאת מהעולם הערכי בו הם חיים ואז הם גוזרים על עצמם חיים קשים בצל דיסוננס קוגניטיבי חריף.

עוד  מקרה של דיסוננס חריף היא כאשר אדם מעריך מאוד או אף מעריץ אישיות מסוימת אך קרה מצב שהוא חווה חוויה קשה ואסורה מצידה, הוא ימצא בדיסוננס חריף שמחד רוצה לזעוק זעקה גדולה ומאידך הוא מחויב לכבד את הדמות ע"פ כללי החברה. נער מול רבו, בת מול אביה או מול קרוב משפחה מוערך וכן הלאה.

דוגמא נוספת מצויה היא כשאדם חווה חוויה המוגדרת כקשה בחברה, כמו למשל חוויה מינית אסורה או אף תקיפה מינית, אבל ישנם אלמנטים מסוימים של הנאה מאותה חוויה אסורה, הוא ימצא בדיסוננס חריף מאוד בשל "הנאה" אסורה מדבר אסור.

ככלל, אדם הנמצא בדיסוננס בלתי פתור יגיע לסיכון חמור של קרע חריף בנפשו. הקרע ילך ויחריף, לעיתים בלא להבין את מקורותיו, וישליך בהכרח על תפקודו השוטף ברמות שונות בהתאם לרגישותו ולחומרת הדיסוננס. תמיד גם קיים החשש שהפגיעה האישית תהיה קשה מנשוא ותביא לתוצאות קיצוניות וכן החשש שהנזק יהיה כזה שיביא גם לפגיעה באחרים כחלק מההתמודדות הבלתי פתורה.

• הדיסוננס המתעצם בתרבות המגזרית

כאמור, ככל שהאדם גדל חי ומתחנך בחברה בעלת ערכים חדים, מוגדרים ומוסדרים מחד, בעוד שבה בעת נמצא מסיבות שונות תחת בעיה מחשבתית ובעיקר התנהגותית הנחשבת אסורה ברמות שונות בחברתו, הוא יצמח לתוך עולם של דיסוננס ברמות חריפות שונות וכך גם ישפיע נזקו עליו ועל סביבתו בהתאמה.

אדם החש קושי עצום בהתמודדות עם דחפים אסורים ומדי פעם "נופל", ובאותה עת לומד תורה, דברי חז"ל במדרש ובהלכה ורק מרגיש את הקרע בנפשו הולך וגבר, ואז נכנס לשיעור של רבו הנערץ ושומע דברים חדים כתער כנגד החוטא "בתחומו" לצד תיאור, לעיתים מאוד מטריד, של העונש החמור הצפוי לו הן בעולם הזה והן בעולם הבא, פעמים שציון "מחיר" זה יבוא בצירוף תיאור דרמטי של עוצמת מעלות החום בתנור הגיהינום. מצב זה יכניסו לחוסר איזון הולך וגובר בתוך לחץ חמור מאוד ההולך ומתעצם בכל פעם שיחוש "נפילה". אדם לא יכול להישאר שפוי לחלוטין תחת לחץ כזה לאורך זמן בלא שנפשו תינזק. לכן, על פי רוב, יש שתי תוצאות אפשריות ללחץ זה.

האחת: האדם נאלץ להגדיר עצמו כאדם חלש, רע, המפר הוראות בוראו, בז להוראות חכמים כפי שלמד ונראה שצפוי לעונשים החמורים המיוחסים לחוטאים שכמותו במישור הרוחני בוודאי, ואם חלילה יתגלה קלונו ברבים כי אז יאלץ לשלם גם מחיר חברתי עצום, מחיר משפחתי כואב ואם יש גם בעיה פלילית במעשיו כי אז יאלץ לשלם גם מחיר משפטי אכזרי. ואולם העדר טיפול בבעייתו ישאירוהו בשדה זה בניסיונות אין קץ להסתיר קלקלתו מעין השמש כדי להגן עליו מהמחירים הצפויים מחשיפת עולמו לעיני אדם, תוך כדי חיים תחת מצוקה רוחנית הולכת וגוברת כתוצאה מהיותו עובר על מצוות בוראו ודורסם ברגל גסה. חיים תמידיים תחת שתי מערכות לחצים אלה מפעילים על בן התורה "החוטא", מערכות לחצים כפולות ומוכפלות ביחס לרעהו שפרק מעליו עול תורה. איננו יכולים להתעלם מתופעות העצבות והדיכאון בה שרויים כמה מתלמידינו ולעיתים אנחנו עומדים משתוממים שלא בצדק מקיומם של אירועים לא מעטים של ההתאבדות של צעירים בני תורה, שגם אם אינה תופעה רחבה ב"ה, היא קיימת וכואבת אף שמעדיפים לא לדבר עליה בשל המבוכה העצומה בעיקר למשפחה המטולטלת וגם בשל המבוכה לחברה העומדת כחסרת אונים אל מול התופעה.   

השנייה: הנטייה הטבעית לצאת ממצב דיסוננס חריף ע"י הגדרה מחודשת של המציאות ושינוי בתפיסה הערכית. כלומר, אם לא נראה בהתנהלות שלנו "התנהלות חוטאת" ונקבל הגדרות ליבראליות שמדובר בנטיות טבעיות שיש לקבלן ולתת להן את הכבוד הראוי ולכבד כל פרט לבחור את דרכן ע"פ נטיותיו הטבעיות בלא לבצע בו "טיפולי המרה", הזוכים לכל גינוי והשמצה מצד גופים אלה. במצב זה יתכן כי "החוטא" שאינו יכול לחיות תחת הדיסוננס, אכן ישנה ערכיו ויחצה את הקווים אל חיק החברה הליבראלית היודעת לא רק להכילו באהבה אלא אף לתת לגיטימציה מלאה למעשיו ולהחזירו אל חיק "הנורמאליות החברתית", מעבר חד וגואל מזה לו זכה בחברה התורנית "החשוכה". ואז...הפסדנו את הבחור. 

אבל יש גם דרך שלישית: שיש אמנם גופים שכבר למדו לאמץ, אף כי עדיין אינה זוכה להתייחסות ראויה לה. שילוב עדין מאוד המסייע לפרק את הדיסוננס אולי בלא לצאת לחלוטין מהבעיה, אבל מתוך חוסן ואהבת העצמי עם הקשיים לצד מתן כלים לחיות עם  הבעיה בשלום, כשהיא מוקטנת לממדים הניתנים לשליטה וזאת בלא לצאת מגדרות הקבוצה ואף לא מגדרות ההלכה. נדון בהצעה זו בהמשך.

שינוי התנהגותי

 הגורמים לשינוי התנהגות האדם העסיקו תאורטיקנים ומטפלים שנים רבות. תומכי הגישה האנליטית מדגישים את החשיבות של ה' ''תובנה'' בשינוי אמיתי של ההתנהגות. לדעתם, שינוי ללא תובנה הוא אשליה. במחנה השני, תומכי הגישה ההתנהגותית והאסטרטגית טוענים ששינוי התנהגות בא על-ידי עשיית מעשים והתנהגות חדשה. תובנה, לפי דעתם, היא (לעיתים קרובות) תוצאה, ולא  הגורם לשינוי.

  פעמים רבות כשאדם חש מצוקה ומדרדר לתחושת דיכאון הפוגע בתפקוד השוטף, יש נטייה לומר כי אם רק    "ירגיש ויגלה מוטיבציה'' יהיה בכוחו לפתור את בעיותיו. אך מה לעשות שעצם קיום סימפטום הדיכאון, הוא בעצמו, חוסם את האפשרות לגלות מוטיבציה זו ואז נותר האדם לכוד במעגל ללא מוצא בהתנהלות סרק מדרדרת בתחושת חוסר תכלית.

כאן מגיעה הגישה ההתנהגותית המתמקדת "בהתחלת עשיית מעשה" אפילו כל שהוא, ובהדרגה לכוונו למעשים חיוביים, ממוקדים ותורמים לפרט ולסביבה עד כדי יצירת תהליך של "יצירת מציאות חדשה"

גישה זו תואמת לגישת בעל "ספר החינוך", הטוען בהדגשה יתירה  ש"האדם נפעל כפי פעולותיו, וליבו וכל מחשבותיו תמיד אחר מעשיו שהוא עוסק בהם... כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות".(מצוות טז,מ, צה, צט ועוד.)

אמנם גישות אלה נשמעות בכל ישיבה כדברי התלמוד : "אמר רבי יהודה: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמן, שמתוך שלא לשמן בא לשמן''.(נזיר, כג. ע"ב) אך פעמים רבות עיקר הדגש הוא על הרישא: "ללמוד תורה" ופחות על המשמעות היותר מורחבת של הסיפא, של עיסוק במעשים מוכוונים בהתאמה לקשיים.

הגישה החינוכית ההתנהגותית מופיעה בכל רבדי ההלכה ורק כדוגמא נציין את הרמב"ם בפירושו לפרקי אבות (אבות ג', ט"ו), הטוען שעדיף לאדם לתת מעט צדקה במספר רב של נתינות בעדיפות על מתן סכום גדול בבת אחת. כשהדגש הוא פחות על הצדקה ויותר על החינוך לנתינה. אדם הרוצה לתת סכום גדול לצדקה, עדיף שייתנו בכמה פעמים ובסכומים קטנים, במקום שיתן סכום גדול בבת אחת, כדי להשריש בו את תכונת הנדיבות.

גם לכיוון השלילי מייחסים חז"ל משקל רב להרגל המעשי תוך אזהרה שהתמדה בהתנהלות בעייתית הופכת אותם להרגל טבעי  "כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה... נעשית לו כהיתר".(יומא, פ"ו,ע"ב)

אין צורך לתמוך את דברי חז"ל, אבל אפשר לומר בהחלט שהם נתמכים במחקרים חברתיים רבים בעשרות השנים האחרונות, לפיהם כמעט כל הרגל אפילו טכני, משפיע על העמדות והמעשים של האנשים.

5 . ''טרנספורמציה קוגניטיבית'''' (cognitive transformation)

גישה נוספת המלמדת להתמודד עם הדיסוננס בה השתמשו חז"ל פעמים רבות תוך גילוי מרשים של הבנת ההתנהגות האדם והאמון ביכולתו לשנותה. ע"פ גישה זו, שינוי התייחסות לפיתוי מהתייחסות חיובית לשלילית, תסייע בהקטנת הפיתוי ואף בשליטה בו. אכן, מאלפים דברי האבע"ז בהקדמתו לפירוש התורה וכן בפירושו (שמות כ, יד). האבע"ז מבטא רעיון עוצמתי המלמד כי אכן "הכל בראש" ובהתייחסו לדיבר העשירי  "לא תחמוד... אשת רעך": "אנשים יתמהו על זאת המצווה, איך יהיה אדם שלא יחמוד דבר יפה בלבו, כל מה שהוא נחמד למראה עיניו. ועתה אתן לך משל, דע כי איש כפרי שיש לו דעת נכונה והוא ראה בת מלך שהיא יפה, לא יחמוד אותה בלבו שישכב עמה, כי ידע כי זה לא יתכן... על כן הוא ישמח בחלקו ולא ישים אל לבו לחמוד ולהתאוות דבר שאינו שלו."   

   ע"פ  הסברו, השכנוע הפנימי של האדם שהחטא המוצע לפתחו אינו שלו ואינו שייך בו, יש בו כדי לתת כלים בפני האדם לכבוש יצריו ולהשתלט על תאוותיו.

   גישה זו אכן נתמכת במחקרים חברתיים רבים שעסקו באבחון היכולת לשליטה בדחפים ולהשהיית סיפוק מידי ולמידת ויסות עצמי. מחקרים רבים הראו שהתמקדות בצד החיובי של הפיתוי הגבירו אותו בעוד שהתמקדות בצד השלילי שלו צמצמו אותו באופן משמעותי. כלומר העצמת החשיבה השלילית על המעשה ונזקו יש בה כדי לצמצם את הפיתוי ותגביר את היכולת לשליטה עצמית על אף קיומם של לחצים שליליים.

ואולם, גם אם אכן יש בגישה זו מרפא רב למקרים רבים, הרי שבעידן המודרני היכולת של חינוך מן הסוג הזה לעמוד כנגד "היתרונות" של הפיתוי, כנגד עוצמותיו, התחכום והזמינות הבלתי נתפסת בה הוא מוצג לפתחנו חדשות לבקרים בכל פינה מפינות חיינו, יכולת זו הצטמצמה באופן דרמטי, ובמקרים רבים כמעט שואפת לאפס. נסו להסביר לנער העומד אל מול ספריית סרטים עצומה במכשיר הנייד בחדרי חדריו, כי פעילות זו היא מגעילה ומזעזעת. מן הסתם יסכים מיד לטענה, אבל עם קושי רב להתמודד מולה באופן שוטף בחיי היום-יום. ואולם גם אם הנער הרגיל יצליח להתמודד עם "יצריו הרגילים", כאלה שהוא יכול גם לחלוק עם חבריו ואפילו עם רבו אם קיימת פתיחות, ואז יוכל, מן הסתם, לקבל ייעוץ ותמיכה בלתי מסויגים, הרי שטרם התייחסנו לחריגות הבלתי מקובלות לחלוטין, אלה שאין "החורג" יכול אפילו להעלות במחשבתו ובוודאי לא על דל שפתיו, ודאי לא בשיתוף אחרים במשפחה, בחברה או בישיבה. מה גם שבמצב זה של "חריגה מהמקובל" או מהמוכר, אין שיטה זו של הטרנספורמציה הקוגניטיבית יעילה ולו רק משום שפעמים רבות הוא עצמו סולד ממעשיו ומסטייתו אך נאנק תחת העומס החיצוני הרובץ עליו מעצם קיומה, הרבה מעבר למאבקי היצר הרגילים.

בנוסף, האבע"ז דיבר על כך שבן הכפר לא משלה את עצמו לקחת בת מלך. בימינו המצב שונה בתכלית. כיום הרשת הגלובאלית מחברת בין "בן הכפר לבת המלך" בזמן אמת והוא כבר משוכנע שהיא ברת הישג בעבורו. כיום "בן כפר" בתכנית ריאליטי אחת הופך בין לילה ל"בן מלך" ול "כוכב נולד" ומנגד בן מלך יכול ליפול בדקה לדרגה נמוכה מבן כפר כשמתגלות חולשותיו. אני מניח שגדולי הדור יצטרכו היום להתאים את עקרונות חז"ל להתמודדות בת דורנו.

סיכומו של דבר, אין דין מלחמה בסטייה מהמקובל בחברה כדין מלחמה בייצר ואף הכלים למלחמה זו צריכים להיות אחרים. אין דין תחושת "החוטא הרגיל" בעצת הייצר, ככל האדם, כדין "החוטא החריג".

 6 . ההבחנה העדינה בין "מתנות שמיים" והכרה באחריות האדם

אחד השלבים הקריטיים בחינוך להתמודדות עם היצר היא פירוק ההבחנה בין האדם ובין מעשיו ורק לאחר מכן לגשת להבנה של הקשר ביניהם.

האדם נברא בעל יצרים מעצם טבעו "  : וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ, וכל יצר מחשבת לבו רק רע כל היום"  (בראשית ו',ה'). ההכרה הראשונית היא שאין האדם "אשם" בעוצמת יצריו. כך נברא בלא רצונו ובעל כרחו. אף כי נבראה בו גם היכולת להתמודד עם "מתנת הייצר מהשמיים". " ואתה תמשל בו" (בראשית ד',ז'). 

ואמנם התלמוד מקיים דיון מעניין מאוד מה הוא בסיס התקיפה של הייצר, האם מבחוץ או מבפנים.  (ברכות סא.א) "אמר רב: יצר הרע דומה לזבוב, ויושב בין שני מפתחי הלב, שנאמר "זבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח, יקר מחכמה מכבוד סכלות מעט" (קהלת י',א). לעומת רב אמר שמואל ": כמין חטה הוא דומה, שנאמר, "הלוא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב לפתח חטאת רבץ ואליך תשוקתו ואתה תמשל בו" )בראשית ד',ז(

הזבוב מבטא את הלחצים הרעים הבאים מן החוץ ותוקפים את האדם, בעוד שגרעין החיטה מבטא את קיומו של הייצר באופן מובנה פנימי מעצם לידתו של אדם. לכאורה בשני המקרים, אין אדם "אשם" בקיומו של הייצר בכלל ואף לא בעוצמתו כפי שבא לידי ביטוי ביצריו הפרטיים. כך שנראה כי הייצרים הם המשימה שאיתה אדם נולד בעל כורחו, והוטל עליו להתמודד מולם שלא ברצונו. ממש כפי שלוחם סיירת לא בוחר את משימותיו אף אם הן קשות ומסוכנות ביחס לחברו מיחידה אחרת. שני לוחמים קיבלו משימה קשה ומסוכנת, אך בעוד שהאחד נדרש לזחול דרך תעלות ביוב כדי להגיע ללב האויב, משימת חברו היא להסוות עצמו במשאית ממתקים ריחנית, בדרך לאותה משימה.  חשוב שנבהיר לכל "חוטא", כי האדם לא בחר את משימותיו ואף על פי כן אינו יכול להתחמק מביצוען. לעיתים אכן המצב מתסכל מאוד, אבל איננו יכולים לברוח מגורלנו אף לו רצינו מאוד.

לפיכך, צפירת הרגעה ראשונה בחינוך היא ההבהרה לכל אחד מאיתנו שאינו צריך להרגיש נורא ואיום עם יצריו ודרישותיהם הבלתי פוסקות. האדם לא אמור לשלם מחיר על קיום הייצר ועל הטרדת המחשבות, נוראיות ככל שיהיו. אין לאדם אחריות על המקור ליצריו ואף לא לבסיס המקור להרהוריו, בין אם נקבל את גישת הייצר כזבוב או כחיטה.

רק לאחר שהבנה זו מבוססת היטב בדעתו ומתיישבת על נפשו של האדם, יש מקום לדון בשלב הבא והוא חלקו ואחריותו האישית של האדם. מאחר שקיבלת משימה ונבחרת להיות לוחם חוד בצבא השמיים על הארץ, והואיל ומשימתך הונחתה עליך כטבועה בנפשך בחריטת הדיסק הקשיח ללא יכולת להתחמק ממנה, כל שנותר לך לעשות זה לעמול קשה כדי לאתר את "ארגז הכלים" המיוחד למשימות חייך אותו קיבלת וללמוד להשתמש בהם בדרך לפיצוח המשימה.

"החיים כמשחק בחדר בריחה", הנך נכנס לחדר (אמנם במשחק,זה במתוך בחירה), אבל לא תוכל לצאת ממנו בשלום ללא הכרת הבעייה מולה אתה מתמודד ומאמץ בלתי פוסק לאיתור הכלים לעבודה, הרמזים והחידות אותם קיבלת בהנחה ברורה שיש בכוחם לסייע לך בפתרון התעלומות אם תעשה כל שביכולתך כדי לאתרם ולעשות בהם שימוש מושכל. נכון, לעיתים יהיה זה בניסוי, תהייה ותעייה, אך לבסוף עליך לבצע את כל המשימות. השתדל לעשותם באהבה ובשמחה ולהנעים את זמן שהייתך בחדר הבריחה, אחרת יהפך הדבר לסיוט בעבורך ואף בעבור שותפך. מרגע כניסתך, אין דרך חזרה, רק פיצוח המשימה בעמל רב בדרך קדימה. מובן שלהתמודדות כזו יש מחיר של התשה נרחבת, מלאה בתסכולים, ממש כפי שברור שלכל הצלחה בדרך, ולו קטנה, יש ערך מעודד ומרומם. עד כאן בקצרה בהתמודדות עם הייצרים הטבעיים "הרגילים".

באופן כואב, הבריאה לא הסתפקה בשתילת יצרים בתוכנו. כחלק מתוצאות יצרים אלה נוצרו תקלות רבות בעולם וכל אחד מאתנו נושא כמה מהן, לעיתים שריטות חריגות, כואבות במיוחד. כפי שלא בחרנו את יצרינו, כך על פי רוב גם לא בחרנו את מקורות השריטות בחיינו. לדחפים החריגים בחיינו יש מקורות אפשריים רבים. סטיות למיניהן ושיבושים בתפיסת הזהות המינית ע"פ רוב הינן חיצוניות לנו. אמנם אין הכרע בשדה המחקר מה מקורן. יש מגמה הולכת וגוברת של אנשי מחקר הטוענים כי מקור סטיות אלה הוא מולד ואינן נרכשות בדרך. אבל באותה מידה קיימות גישות הסותרות לחלוטין תובנות אלה ומייחסים תקלות אלה למציאויות שחווה האדם מיום לידתו, לעיתים מיום עיבורו.

נראה שאפשר לגשר מעט ולומר שיתכן בהחלט כי צירוף מסוים של אירועים חיצוניים לאדם היושבים על מבנה גנטי מסוים יוצרים תקלות וחריגות שונות אצל אנשים מסוימים יותר מאשר אצל אחרים. לכן יתכן שבאותה משפחה יהיה אחד אולי שונה מהאחרים. על כל פנים אפשר לדון במקורות אפשריים לתקלות ולסטיות, אך אין מקום להתווכח על עצם קיומן.

בעבודה עם אנשים בעלי סטיות מגוונות ושונות וגם עם קשיים בזהות המינית, ראיתי ע"פ רוב שיש קשר די חזק לאירועים מן העבר. מבנה המשפחה, אופן תפקוד אב ואם בבית בכלל ואל מול האדם הזה בפרט, קשיים נקודתיים לאם בהריון שלו עצמו, מערכת יחסים במשפחה ומולו, תקיפות מיניות ואחרות שחווה בחייו, טראומות למיניהן ועוד אירועים שונים. יתכן מצב בו לא מגלים מקור ברור הקושר לקשיים בזהות, יחד עם זאת, בלא מעט מקרים מתברר שהיתה התנסות "חריגה" בילדות, בנערות או בבגרות, כזו שנחוותה דווקא באופן חיובי ויצרה בלבול עצום ודיסוננס חריף. הבלבול הוביל לשאלות זהות שע"פ רוב לא יכלו לבוא לידי בירור מעמיק בחברה הסגורה ע"פ תפיסתו של האדם, ולכן בחר לברר במקומות אחרים בד"כ בעלי רקע ערכי שונה, ואז נאלץ לעיתים לקבל הכרעתם שאכן מדובר בבעיה מולדת וקבועה שאין להתחמק ממנה, מה שמקל על הדיסוננס וסולל דרך למערכת חיים בעלת ערכים חדשים.

מכאן, האחריות הכבדה של החברה התורנית, מורי הדרך שלה ופרנסיה לבנות מערכים מתאימים לצאן מרעיתם. מערכים שיוכלו להיות פתוחים די הצורך כדי להכיל כל בעייה ולתת תחושת ביטחון מקסימלית לפונים, כך שיוכלו להרגיש בטוחים לבטא כל רגש או תחושה בלא להיתקל בגישה שיפוטית, או לשמוע הטפות, הרצאות, איומים והפחדות. צריכים פשוט להיות שם כדי להכיל ולאפשר לאדם להרגיש נורמלי אף אם חריגתו נראית לנו אכן מוזרה ככל שתהיה. רק אז יש סיכוי להתחיל בתהליך טיפולי יעיל. האמירה הנדרשת במצב כזה היא :" אתה/ את, ילדים אהובים של הקב"ה ושל כולנו. אנחנו אוהבים אתכם מאוד. רגישים למצוקותיכם. פנויים לשמוע הכל ללא כל הסתייגות, ללא כל שיפוט ודחייה, ואם תרצו לנסות ולעבוד על העניין, אנחנו כאן לצדכם" 

7.  פירוק הדיסוננס והצורך בלימוד התהליך

לאחר מתן "המקום הבטוח" לפונה, אפשר להתחיל בתהליך הטיפולי. מטרת התהליך צריכה להיות בראש ובראשונה להביא את האדם לשלמות נפשית בעולמו הפנימי ורק אז לנסות לסייע לו אם רוצה בכך להגיע לשלמות עם משפחתו, סביבתו ומערכת ערכיה.

אין כאן המקום לתת מתווה טיפולי, בעיקר בשל העובדה שהמקרים שונים וגם מקרים דומים יושבים על מורכבויות שונות. אך חשוב לחזור ולהדגיש את הדברים הברורים מאליהם:

• ראשית יש להקשיב בקשב מלא באופן פתוח ולא שיפוטי,
• יש לנסות לאבחן את הבעיות, הקשיים והיקפם, 
• יש לבחון את הרקע לאתגר, לנסות ולהתחקות אחר מקורותיו עד כמה שאפשר, 
• יש לבחון את השפעותיהם השונות על הפרט, על חייו ועל סביבתו

לאחר המובן מאליו, מאמר זה יציע את הרעיון המרכזי בגישה הטיפולית הנדרשת:

יצירת תהליך של פירוק הדיסוננס.

כאמור לעיל, הדיסוננס הקוגניטיבי נוצר מהתנגשות בין מערכות ערכים שונות או מערכת עמדות בתוך האישיות בשל מימוש בפועל של תפיסות עולם המנוגדות למערכת הערכים שלו או של החברה הערכית בה הוא חבר. הזכרנו את המתח החריף הנוצר ואת הסיכון לאישיות עצמה או לעולם הערכי שלה כחלק מהנטייה לפרוק את המתח הנוצר. אשר על כן במקום החברתי בו התחושה היא "שהכל אסור", יבחר "החוטא/הסוטה מהדרך" או להמשיך להחזיק ב"כרטיס החבר" בקבוצה אליה שייך ואז לחיות בתחושת נחיתות, שקר, עליבות והסתרה תמידיים של חייו, או שיאלץ לבחור לצאת מהחברה בריש גלי ולשנות את עולם הערכים שלו, לעיתים אף תוך כדי התרסה חריפה כנגדה. כך נראה בני תורה החיים חיים כפולים בהיחבא מחד, או מתפקרים באופן בולט ומתריס, מאידך.

הדרך המוצעת כאן היא להכשיר את המטפלים לדרך טיפולית זו, או לעודד את אלה שכבר אוחזים בדרך זו להרחיבה ולהפיצה.

בגישה זו מקימים "מעבדה", "מקום בטוח", מרחב בו המטפל והמטופל נמצאים במקום בטוח לחלוטין וחף מכל שיפוט ערכי או אפילו הלכתי. כשאדם מגיע עם סיפור פשוט או מורכב, הטיפול יאפשר לו לפרק את החוויה לשני חלקים בלתי תלויים זה בזה, בתוך המעבדה, ורק לאחר הטיפול יורכב שוב הפאזל עם המסקנות המעשיות שיוכלו לכלול את העולם הערכי והשיפוטי בהתאם לצורך.

למשל, הגיע אלי תלמיד מבית תורני מכובד ומוכר בקהילתו וביקש לשוחח על מר נפשו. בשיחה סיפר שאימו אינה בריאה בנפשה וכשיש לה התקפים קשים והמשפחה סובלת מאוד ממנה. דיסוננס ראשון, בין הצורך בכיבוד הורים והאיסור לספר בגנות אימו או להוציא דברים סודיים החוצה, אל מול המצוקה הנוראית שחש והצורך באוזן קשבת ובעצה. כשנפתח לשיחה, התמקד בעומק התחושות ואף סיפר על תפילותיו לשמיים שייקחו ממנו את האם הטורדנית. עד כאן דיסוננס שגרתי.

לאחר זמן מה, בנסיבות מאוד טרגיות האם מתה לפתע פתאום לעיני כל המשפחה. הטרגדיה היתה קשה וכל הקהילה ההמומה התגייסה לסייע למשפחה. ישיבת השבעה היתה כמובן חוויה קשה, רבים הגיעו וספרו בשבחה של האם. כשישבתי מול הבחור והבטנו זה לעיניו של זה כשרק ביננו קיים סוד חייו, כבר הרגשתי את מצוקתו הרבה שפורשה ע"י כולם כאבלות טראומטית בעוד אני חשתי בדבר האחר. עם תום ימי השבעה הגיע אלי לשיחה ביוזמתו. נעלתי הדלת והקשבתי לכאבו. הוא היה נורא מבולבל וחשתי מצוקה נוראית. אמרתי לו: 'כעת אתה יושב ומספר אך ורק על התחושות החיוביות באבדנה של האם, אח"כ נדבר על השאר', הוא כמעט נחנק ושאל האם זה מותר. אמרתי: 'במעבדה, הכל מותר'

בקושי עצום בתחילה, שהלך והשתחרר תוך מבטים מבוהלים לצדדים שמא מישהו אולי ישמע...סיפר לי על תחושת ההקלה המדהימה ועל כך שתפילותיו נענו ושכעת הכל יהיה טוב יותר...מדי פעם ברח לבלבול עם האבל הטרגי והחזרתי אותו "למקום הבטוח", עד שחשתי שהצליח לשחרר את כל "השדים" שהצטברו בחייו. אז היה מקום לדון בקושי שבאבל, בקושי בהעדר אם, בקשיים הנלווים ליתמות וכן הלאה. לבסוף, הרגיש טוב יותר, שליו יותר, וישר יותר באמירת הקדיש שלא דרך רמייה כפי שחש בתחילה.

גם ההלכה היהודית לימדה אותנו פירוק כזה של דיסוננס. "כאשר אביו נפטר מברך ב' ברכות, גם "דיין האמת" וגם "שהחיינו" אם הוא יורש בודד, ואם יש לו אחים, מברך "הטוב והמטיב", ואע"פ שהיה מעדיף שאביו לא ימות והוא לא יירש, בכל אופן, כיוון שסוף סוף יש כאן ירושה ויש כאן צער, מברך ב' הברכות." (ע"פ שו"ע סימן רכ"ג סעיף ב')

מקרה נוסף, אדם חצה קווים ברמה המעשית באופן החורג מאוד מהעולם הערכי שלו, של משפחתו וסביבתו. הוא חש מצוקה נוראית והגדיר עצמו כאדם פגום חסר תקנה שאין לו זכות קיום ושוודאי עונשו גדול מאוד. הוא ציטט את רבניו שהגדירו בשיעור את עונשו הגדול של העושה מעשים כאלה בעודו יושב ומקשיב כשמחשבתו רק אומרת: 'אם היו יודעים כאן מסביבי איפה אני נמצא באמת, היו סוקלים אותי למוות'. הבהרתי לו כי כאן במעבדה בפיקוח של שנינו, הכל מותר. נתתי לו מרחב מלא  לספר הכל והתעניינתי בתחושותיו לפרטי פרטים. ניסיתי להתחקות אחר מקורות הסטייה ואכן גילית מספר אירועים חריגים שחווה בילדותו אותם סימנתי לי לבירור יותר מעמיק ולטיפול. אבל החשוב ביותר, הוא זכה לזמן ומרחב נקיים מכל שיפוט, ללא כל אזכור של איסור הלכתי או עונש נוראי. פשוט התאפשר לו לפרוס הכל ולנתח בנחת ובעמקות את המקרה המורכב. בשלבים הבאים ניסיתי להבין על איזה צורך עונה כל פרט חריג במעשיו. ביקשתי לשמוע רק על החוויות החיוביות שחש בעת מעשה ואותם ניתחנו כאילו היו המותרים ביותר עלי אדמות. התהליך היה ארוך וקשה מאוד, אך שחרר את האדם ממועקה נוראית ואף מחשש אובדנות. הוא למד לדעת שדחפיו המקוריים אינם שלו, הם אתגר שהונחת עליו משמיים, אולי אפילו בשילוב של החלק המולד הקשור יותר בעוצמת היצרים לצד חלקים הקשורים בטראומות ילדות שחווה על לא עוול בכפו, בשל חריגות נוראיות של אחרים בגופו ובנפשו.

אז נסללה הדרך לדון בצדדים השליליים שבמעשים ובמחיר האישי והחברתי אותו ידרש לשלם אם הדבר יתגלה. נתנה לו האפשרות לבחור בין תהליך אכזרי וקשה לשינוי עצמי ארוך ומתיש, ובין בחירה קלה יותר של יציאה מהמחנה והצטרפות לקהילה ליבראלית בה הכל יהיה מותר בפועל.

תהליך הפירוק במעבדה הטיפולית הבטוחה והלא שיפוטית איפשר לו לנתח בשקט נפשי ובצלילות רגשית ומחשבתית את עולמו, להבין את הגורמים למצבו הקשה, להבין כי אינו אשם בשריטות שלו וכי הם מהווים אתגרים קשים מנשוא אבל כאלה שיש בכוחותיו להתמודד מולם. הצלחנו לפרק באופן מאוד נקי את רכיבי החטאים הנוראיים ולהבין על איזו נקודה רגשית עונה כל אחד מהם. כבר בשלבים הראשוניים, הצלחנו למצוא חלופות חלקיות לחלק מהמעשים, כאלה שאינן חורגות מההלכה ומהוות תחליף חלקי סביר.  בהדרגה החל לחוש אדם ראוי, יהודי חם וטוב המלא מצוות כרימון אבל כזה שהוא בעל תפקיד בעולם שאמנם נראה קשה מנשוא  אך בה בעת הביע נכונות לגלות כוחות קיימים ולחדדם, לבנות כוחות וכלים חדשים ולצאת לדרך של התמודדות קשה. לא מדובר על פתרון הבעיה! לא נוכל לשנות את העבר וגם לא את שריטותיו הקשות. לא נוכל לתקן את הדחפים החריגים הקשים. הם שם. נקודה. אבל נוכל לתת לו תחושה שמרבית עולמו חיובי, שיש לו כוחות עצומים וכן ללמדו לרתום אותם לתיקון עולמו ואח"כ גם עולמות אחרים. להכיל את מורכבותו ולהתאמץ להשתמש בתחליפים "המותרים" שגילינו. ללמוד להרגיש טוב כאדם טוב, כיהודי שלם שקיבל שלא בטובתו עולמות קשים לתיקון. להעצים את נכונותו להתמודד על אף הקושי הנוראי תחת בחירה בבריחה לתרבות אחרת ובכך לפתור את הדיסוננס החריף אתו חי עד כה.  הוא בחר לעשות כל שביכולתו להמשיך ולנהל חיים תקינים ככל חבריו, תוך הבנה שיש לו אתגרים אישיים סודיים מיוחדים. כאלה שרק במעבדה יכולים להפתח ולהרגיש בטוח משיפוט, מביקורת, מגזר דין מוות שכבר גזר על עצמו ע"פ ההלכות שלמד מרבניו. להרגיש שיש קשיים שהם שלו, ויש כאלה שאינם שלו, כאלה שהונחתו עליו נגד רצונו. למרות זאת הוא בחר באופן חופשי ומעורר כבוד לא לפתור את הדיסוננס בדרך הקלה של שינוי ערכים. יחד עם זאת בחר גם שלא להישאר בדרך ההרסנית של קריסת מערכות אל מול לחצי החברה התורנית. הוא בחר להכיר את עולמו, את אתגריו ואחר שהבין שאינו אשם בהם, ניגש באומץ ובעוצמה רבה להכיר את כוחותיו, לגייסם, לאמנם, לחדדם ולבנות כלים חדשים איתם ימשיך להתמודד עם קשייו לכל אורך חייו, אבל מתוך תחושת ערך עצמי, מתוך עוצמה, מתוך עולם אמוני כעושה דבר ה' ולא כמתנגש בו. לצד זה, אומן להכיל גם ימים קשים בהם אפשר שיפול. 
"שבע יפול צדיק וקם". הוא יכל בהחלט לשיר את שירו הנוגע ללב של חנן בן ארי: לפני הטיפול :" אני אלוף העולם בלהדחיק 
כל מה שמפחיד אותי, כל מה שמלחיץ, אני משתיק "

בתוך הטיפול כבר יכול היה לשיר: " אני נשרף, אבל בוחר בכל יום להמשיך לחיות 
אני אלוף העולם בלרצות לפחות לנסות ,את תראי, איך בסוף אחרי ההפסדים הניצחון הרבה יותר מתוק" 

ובהמשך כבר לשיר את הפזמון: "אני אלוף העולם בליפול, ולקום כמו גדול"

פירוק לצורך יצירת תחליפים וסובלימציות

הפירוק במעבדה הכרחי לצורך הבראת הנפש, איגום כוחות הנפש ואימונם מחדש להכיר את האתגרים הקשים ולהיערך לקרב החיים האכזרי, להתמודד ולהמשיך לחיות ולטפס במעלה מצוק החיים.

רק לאחר פירוק בריא, אמיץ, פתוח ללא הגבלות כלל, תוך מתן היתר לניתוח כל דבר נדרש במעבדה ללא כלים שיפוטיים יש מקום להרכבה מחודשת ולהבנייה מהוקצעת של החיים ואתגריהם.

האם יש סיכון בתהליך כזה? פשוט שכן. הטיפול עוסק במסע כואב בתוך שדה מוקשים נוראי. אין ערובה שתהליך כזה יצליח. אבל אז נשאל מה האלטרנטיבה? פירוק וקריסת מערכות של הפרט ולעיתים אחרים התלויים בו או אפילו סכנת חיים, מחד, או חציית קווים והתפקרות מאידך.

קריאת השכמה

זוהי קריאת השכמה לכל ציבור שלומי אמוני ישראל ולרבנים מובילי הדרך. זכרו "כשהכל אסור-הכל עלול להיות מותר" לחצים הלכתיים, מגזריים, חברתיים ותרבותיים חריפים כבר גורמים לקריסת מערכות בקרב לא מעטים מבני המחנה התורני. כל נאום או שיעור של רב בגנות "החוטאים" לוחצת רבים מתלמידיהם כפשוטו ומקרבת אותם לשפת תהום בה עליהם לבחור בין כניעה לייצרים לדחפים תוך קריסת מערכות... ובין חציית קווים, התפקרות ושינוי עולם ערכי. החיים תחת צילו של הדיסוננס הקוגניטיבי אינם יכולים להתקיים מתוך בריאות נפש.

יש דרך אחרת. בניית מעבדות טיפול מכילות. ליצור מצב בו בחוץ אולי הכל אסור, אבל במעבדה הכל או לכל הפחות כמעט הכל מותר. כך נכיל את "אלופי העולם בליפול", ונסייע לכל אחד מהם "לקום כמו גדול".