ברכות ח, א: אמר רב חסדא: לעולם יכנס אדם שני פתחים בבית הכנסת [ילקוט שמעוני משלי רמז תתקמג: שנאמר לשמור מזוזות פתחי]. שני פתחים סלקא דעתך? - אלא, אימא: שיעור שני פתחים, ואחר כך יתפלל. רש"י: שיעור של שני פתחים - רוחב, יכנס לפנים, שלא ישב סמוך לפתח, דנראה עליו כמשוי עיכוב בית הכנסת, ויהא מזומן סמוך לפתח לצאת. ע"כ.
הלכה זו אינה ברורה כלל: שולחן ערוך אורח חיים צ, כ: יכנס (סא) לה שיעור שני פתחים ואחר כך יתפלל. יש מפרשים שיעור שני פתחים דהיינו ח' טפחים יכנס לפנים, שלא ישב אצל הפתח שנראה כמשאוי ישיבת בית הכנסת ולפי זה אם יש לו מקום מיוחד אצל הפתח, אין בכך כלום. ויש מפרשים שהטעם מפני שמביט לחוץ ואינו יכול לכוין, ולפי זה אם אינו פתוח לרשות הרבים אין בכך כלום. ויש מפרשים שלא ימהר להתפלל מיד כשנכנס, אלא ישהא שיעור שני פתחים. ונכון לחוש לכל הפירושים. משנה ברורה (סא) שיעור שני פתחים - עיין בב"ח שכתב שצריך לעשות עזרה לפני בית הכנסת דוגמת האולם שהיה לפני ההיכל והאריך לפרש בזה המאמר דשיעור שני פתחים וכן כתב המגן אברהם וכן נהגו כהיום בכל מקום ועל כן טוב להדר לכתחילה שלא להתפלל בעזרה כי אם בבית הכנסת: הרי לנו ארבעה פירושים שונים בשולחן ערוך לבדו. מדובר אפוא במאמר סתום מופלא אשר אומר דרשיני ונדרש לכמה פנים.
לעניות דעתי יש לומר שעניין 'שני פתחים', משום שתי מזוזות שבהן היא. ברור שיש לעיין בדין מזוזה בבית הכנסת, אך על כל פנים שני פתחים הראויים לשתי מזוזות הן כמו שאמרו: ברכות מז, א: כי מטא לפתחא דבי כנישתא, אמר ליה: ניעל מר. אמר ליה: ועד השתא לאו מר אנא? - אמר ליה, הכי אמר רבי יוחנן: אין מכבדין אלא בפתח שיש בה מזוזה. דאית בה מזוזה אין, דלית בה מזוזה - לא? אלא מעתה, בית הכנסת ובית המדרש דלית בהו מזוזה, הכי נמי דאין מכבדין? אלא אימא: בפתח הראוי למזוזה. רש"י: בפתח הראוי למזוזה - כלומר: בכניסת כל פתחים, למעוטי דרכים ופרצות. ע"כ. יש לציין עוד שברי"ף וברא"ש ובשאר ספרים, לא גרסי 'בבית הכנסת' כלל, במאמרו של רב חסדא.
התורה כולה בנויה על כפילויות: אליהו רבה (איש שלום) פרשה ד: שלא ביצר הרע, כיצד, ונתתי לכם לב חדש [זה] יצר טוב, ורוח חדשה אתן בקרבכם אילו מעשים טובים, והסרותי את לב האבן מבשרכם זה יצר הרע, ונתתי לכם לב בשר לקיים על דברי תורה שהן כפולין בכל מקום. ומניין שדברי תורה כפולין בכל מקום, שנאמר אנכי ה' א-להיך וגו':
עשר דיברות נאמרו לפני הר סיני, עשר דיברות נאמרו בספר תוכחות.
נזיקין לפני הר סיני נזיקין [בספר] תוכחות.
כי תקנה עבד עברי, נאמר לפני הר סיני, כי ימכר לך אחיך העברי, נאמר בספר תוכחות, וכן [בכמה] מקומות:
כלאים בהר סיני כלאים בספר תוכחות.
לא תבשל גדי בסיני, לא תבשל גדי בספר תוכחות, וכן [בכמה] מקומות:
סימני בהמה וחייה נאמרו לפני הר סיני, סימני בהמה וחייה נאמרו בספר תוכחות.
וכל קרבנות ציבור ויחיד נאמרו לפני אהל מועד בחורב, כל קרבנות ציבור ויחיד נאמרו בין לפני מיתתו של אהרן בין לאחר מיתתו של אהרן.
ברית כרתי לכם בצאתכם מארץ מצרים, ברית כרתי לכם בספר תוכחות.
שירה אמרתי לכם בצאתכם מארץ מצרים, שירה אמרתי לכם בספר תוכחות.
הא למדתה לדברי תורה שהן כפולין בכל מקום, אתם [אי] אתם כן, אלא ששמין אתם טחי תפל, מלעיגין אתם על [דבריי] כאילו אין בהם ממש, ועושין אתם אותן צואה שאינה צואה, קואה שאינה קואה, צויתי אתכם בצאתכם ממצרים, צויתי אתכם בספר תוכחות, קויתי אתכם ארבע מאות ושמונים עד שלא נבנה הבית, חזרתי וקויתי אתכם ארבע מאות ועשר שנים [משנבנה] הבית, שנאמר כי צו לצו צו לצו קו לקו קו לקו וגו', לא כן מצאתי בכם קורת רוח ולא כאן מצאתי בכם קורת רוח, מה שכר לכם מלפני, משלו משל, למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שכעס על עבדו וצוה עליו ונתנוהו בשלשלת, והיו מושכין את השלשלת מאחריו, ומשליכין אותו על פניו, והיו מבעטין בו בפניו ובבני מעיו, שנאמר והיה להם דבר ה' וכו'. ע"כ.
כך המצוות כולן, מושתתות על מספר שתיים: בגמרא הנ"ל גופה: ברכות ח, א: אמרו ליה לרבי יוחנן: איכא סבי בבבל. תמה ואמר: למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה כתיב, אבל בחוצה לארץ לא! כיון דאמרי ליה: מקדמי ומחשכי לבי כנישתא, אמר: היינו דאהני להו. כדאמר רבי יהושע בן לוי לבניה: קדימו וחשיכו ועיילו לבי כנישתא, כי היכי דתורכו חיי. אמר רבי אחא ברבי חנינא: מאי קרא - אשרי אדם שמע לי לשקד על דלתתי יום יום לשמור מזוזת פתחי, וכתיב בתריה: כי מצאי מצא חיים. רש"י: מקדמי - שחרית, מחשכי - ערבית, כלומר, מאריכין בבית הכנסת. מנחות צט, ב: א"ר אמי: מדבריו של ר' יוסי נלמוד, אפילו לא שנה אדם אלא פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית, קיים מצות לא ימוש ספר התורה הזה מפיך. אמר רבי יוחנן משום ר"ש בן יוחי: אפי' לא קרא אדם אלא קרית שמע שחרית וערבית - קיים לא ימוש, ודבר זה אסור לאומרו בפני עמי הארץ. ורבא אמר: מצוה לאומרו בפני עמי הארץ. ע"כ. מסכתות קטנות מסכת תפילין פרק א הלכה כ: כך היה רבי אליעזר אומר גדולה היא מצות תפילין, שכך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל והגית בו יומם ולילה, אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא, רבון העולמים, וכי אנו יכולין להגות יומם ולילה, אמר להם הקדוש ברוך הוא, בני, היו נותנים תפילין על ראשיכם ועל זרועותיכם, ואני מעלה עליכם כאלו אתם הוגים בתורה יומם ולילה, שנאמר והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך. ועיין עוד מדרש תהילים. אף מצות תפילין כפולה היא: 'על ראשיכם ועל זרועותיכם'.
מעומק העניין יש לומר, שהקב"ה נקרא 'יושב הכרובים'. השכינה הקדושה מבקשת תמיד איזון, בלנס או שיווי משקל של שני ערכים שווים, עליהם היא שורה. 'איש ואשה זכו שכינה ביניהן'. גם את מוסד העדות התורנית, מוסבר על פי דרכינו: על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת לא יומת על פי עד אחד: לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת בכל חטא אשר יחטא על פי שני עדים או על פי שלשה עדים יקום דבר: הגדת עדות משמעה ופירושה הגדת אמת. אמת היא מציאות א-לוהית: 'חותמו של הקב"ה אמת'. לפיכך זקוקה וצריכה היא, לכל הפחות לשניים.
גם שמותיו של הקב"ה הראשיים שניים הם. שם א"ד ושם א-לוהים. דווקא בגלל ייחודו הגמור והשלם של הקב"ה, הרי הוא מתחבר כביכול לשניים: רש"י פרשת בראשית: לא טוב היות [האדם לבדו] - שלא יאמרו שתי רשויות הן הקב"ה יחיד בעליונים ואין לו זוג, וזה יחיד בתחתונים ואין לו זוג: פרשת שלח: אשר דבר ה' אל משה - אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום, אחת דבר א-להים שתים זו שמעתי: מובן כי אין מדובר בכפילות בעלמא בלי טעם דזה לא יתכן אלא בשניות בעלת משמעות. איש ואישה אינם כפילים או תאומים זהים. גם אנכי ולא יהיה לך שונים זו מזו. אף בשתי מזוזות יש לומר שהן כנגד שתי פרשיותיה שמע והיה אם שמוע: ברכות ב: א"ר יהושע בן קרחה למה קדמה שמע לוהיה אם שמוע אלא כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה ואחר כך יקבל עליו עול מצות. ברכות יד, ב: תניא, רבי שמעון בן יוחי אומר: בדין הוא שיקדים שמע לוהיה אם שמוע - שזה ללמוד וזה ללמד וכו'. רש"י: שזה ללמוד - ודברת בם. וזה ללמד - ולמדתם אותם את בניכם, ואם לא למד תחלה - היאך ילמד את בניו וכו'.
רמב"ם תפילין ומזוזה וספר תורה ו: חייב אדם להזהר במזוזה מפני שהיא חובת הכל תמיד, וכל זמן שיכנס ויצא יפגע ביחוד השם שמו של הקדוש ב"ה ויזכור אהבתו ויעור משנתו ושגיותיו בהבלי הזמן, וידע שאין דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים אלא ידיעת צור העולם ומיד הוא חוזר לדעתו והולך בדרכי מישרים וכו'. ע"כ.
