פרשת בשלח: ויאמר יקוק אל משה כתב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים: ויבן משה מזבח ויקרא שמו יקוק נסי: ויאמר כי יד על כס י-ה מלחמה ליקוק בעמלק מדר דר: פרשת כי תצא: זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים: אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע ולא ירא א-להים: והיה בהניח יקוק א-להיך לך מכל איביך מסביב בארץ אשר יקוק א-להיך נתן לך נחלה לרשתה תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח: שמואל: כה אמר יקוק צב-אות פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל אשר שם לו בדרך בעלתו ממצרים: עתה לך והכיתה את עמלק והחרמתם את כל אשר לו ולא תחמל עליו והמתה מאיש עד אשה מעלל ועד יונק משור ועד שה מגמל ועד חמור:
יפי הנפש של מחנה ידועה, מצביעים על מצות מחיית עמלק שבתורה הקדושה, כסותרת את תפיסתם האתית מוסרית. לפני שנתייחס לגופו של עניין, יש לציין שתי תמיהות על עצם ההשגה, האחת כוללנית והשנייה פרטנית. הראשונה היא האבסורדיות שבעיקר מין הטענה. הרי כל ערכי הליבראליות השמאלנית, המנוגדים מאוד למקובלות עולם העתיק, אין שורשם אלא בתורת ישראל: הומאניות, חמלה, רחמים, שוויון וכיוצא בהן. מהיהדות התגלגלו לנצרות ומהנצרות לחשיבה האירופאית מערבית הנאורה והתרבותית בכלל. גם היהודים שהתיישבו שנים רבות בארצות אירופה, השפיעו באופן ישיר על הקולטורה שלה ועל ערכיה. הצגת מצות התורה כפרימיטיבית, שומטת את הקרקע מתחת לרגלי עצמם, בבחינת גולם הקם על יוצרו.
שנית היא תהייה העולה מדי פעם, כאשר מנגחי התורה נתפסים לארגומנטים מיושנים, אשר בעלי התורה עצמם כבר התייחסו לעניין. ניתן לתפוס אדם על חוסר הרגשה ומיעוט השכלה, בזמן שלא שם על ליבו ואינו מודע כלל למעשהו. ברם בזמן שבעל המעשה גופו, מקדיש תשומת לב לדילמה המוסרית שבפעולתו, הרי בעל כורחך מוכרחים לכל הפחות לשמוע את טיעונו ולהקשיב אל נימוקו:
קהלת רבה (וילנא) פרשה ז א [ט"ז] אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר, אל תהי צדיק הרבה יותר מבוראך מדבר בשאול דכתיב ויבא שאול עד עיר עמלק וגו' ר' הונא ור' בנייה אומר התחיל מדיין הוא כנגד בוראו, ואמר כך אמר הקב"ה לך והכית את עמלק, אם אנשים חטאו, הנשים מה חטאו, והטף מה חטאו, והבקר ושור וחמור מה חטאו, יצאת בת קול ואמרה אל תהי צדיק הרבה יותר מבוראך, ורבנן אמרי התחיל מדיין כנגד עגלה ערופה, ואומר אמר הכתוב וערפו שם את העגלה בנחל הוא הורג והיא נערפת אם אדם חטא בהמה מה חטאה, יצאת בת קול ואמרה אל תהי צדיק הרבה, רשב"ל אומר כל מי שנעשה רחמן במקום אכזרי סוף שנעשה אכזרי במקום רחמן, ומניין שנעשה אכזרי במקום רחמן שנאמר ואת נוב עיר הכהנים הכה לפי חרב ולא תהא נוב כזרעו של עמלק, ורבנן אמרין כל מי שנעשה רחמן במקום אכזרי סוף שמדת הדין פוגעת בו שנאמר וימת שאול ושלשת בניו.
יומא כב, ב: וירב בנחל, אמר רבי מני: על עסקי נחל. בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא לשאול לך והכית את עמלק, אמר: ומה נפש אחת אמרה תורה הבא עגלה ערופה, כל הנפשות הללו על אחת כמה וכמה! ואם אדם חטא - בהמה מה חטאה? ואם גדולים חטאו - קטנים מה חטאו? יצאה בת קול ואמרה לו אל תהי צדיק הרבה. ובשעה שאמר לו שאול לדואג סב אתה ופגע בכהנים, יצאה בת קול ואמרה לו אל תרשע הרבה. ע"כ.
אחד מעקרונות היסוד של הדת הליבראלית הוא שוויון הגזעים והמינים. הכול מודים שבסוסים, בכלבים ובחתולים, ישנם הבדלי גזע וזן, חלקם משובחים פחות, מקצתם מיוחסים יותר ומיעוטם גרועים מאוד. רק במין האנושי, שהוא מבחר היצורים והמסובך ומורכב שבהם, כולם שווים. האדם הוא בעל שכל ורגש, 'כשם שאין פרצופיהן דומין זה לזה כך אין דעתן דומה זה' ובכל זאת זהים הם לגמרי.
מחשבת ישראל מאמינה בהבדלי גזע. דוגמה טובה לכך היא מה שכתב רבנו יהודה הלוי המשורר הספרדי בספר הכוזרי, הנחשב לאחד מספרי היסוד בהגות יהודית:
מאמר א צה. אמר החבר: הרפה לי מעט, עד שאבאר אצלך גדולת העם, ודי לי לעד, שהשם בחרם לעם ולאומה מבין אומות העולם, וחול הענין הא-להי על המונם עד שהגיעו כלם אל מעלת הדבור, ועבר הענין אל נשיהם והיו מהן נביאות, אחר שלא היה חל הענין הא-להי כי אם ביחידים מבני אדם אחר אדם הראשון, כי אדם היה שלם מבלתי תנאי, כי אין טענה בשלמות מעשה, מעושה חכם יכול, מחומר בחרו לצורה אשר חפץ בה, ולא מנע מונע ממזג שכבת זרע האב ולא מדם האם ולא מהמזונות וההנהגה בשני הגדול והינקות והתחלפות האויר והמים והארץ, כי יצרו כמגיע לתכלית ימי הבחרות השלם ביצירותיו ובמדותיו, והוא אשר קבל הנפש על תומה, והשכל על תכלית מה שביכולת האנושי, והכח הא-להי אחר השכל, ר"ל המעלה אשר בה ידבק בא-להים וברוחניים, וידע האמתות מבלי למוד, אבל במחשבה קלה, וכבר נקרא אצלנו בן א-להים, וכל הדומים לו מזרעו בני א-להים, והוליד בנים רבים ולא היה מהם ראוי להיות במקום אדם אלא הבל, כי הוא היה דומה לו, וכאשר הרגו קין אחיו מפני קנאתו בו על המעלה הזאת, נתן לו תחתיו שת, והיה דומה לאדם, והיה סגולה ולב וזולתו כקליפה. וסגולת שת אנוש. וכן הגיע הענין עד נח ביחידים היו לבבות, דומים לאדם ונקראים בני א-להים, שלמים בבריאתם ובמדותם ובאריכות הימים ובחכמות וביכולת, ובימיהם אנו מונים מאדם ועד נח וכן מנח ועד אברהם. ואפשר שהיה מהם מי שלא דבק בו הענין הא-להי כתרח, אבל אברהם בנו היה תלמיד לאבי אביו עבר, ועוד שהשיג נח בעצמו. והיה הענין הא-להי דבק בהם מאבות אבותם אל בני בנים. ואברהם סגולת עבר ותלמידו ועל כן נקרא עברי, ועבר היה סגולת שם ושם היה סגולת נח, מפני שהוא יורש האקלימים השוים אשר אמצעיתם וחמדתם ארץ כנען אדמת הנבואה, ויצא יפת אל צפון וחם אל דרום. וסגולת אברהם מכל בניו יצחק, והרחיק כל בניו מהארץ הזאת המסוגלת כדי שתהיה מיוחדת ליצחק, וסגולת יצחק יעקב, ונדחה עשו אחיו מפני שזכה יעקב בארץ ההיא, ובני יעקב כלם סגולה, כלם ראויים לענין הא-להי, והיה להם המקום ההוא המיוחד בענין הא-להי, וזה היה תחלת חול הענין הא-להי על קהל, אחרי אשר לא היה נמצא כי אם ביחידים. וישמרם הא-להים ויפרם וירבם ויגדלם במצרים, כאשר יגדל האילן, אשר שרשו טוב עד שהוציאם פרי שלם דומה לפרי הראשון אשר נוטע ממנו, רצוני לומר אברהם יצחק ויעקב ויוסף ואחיו, והיה מן הפרי משה ואהרן ומרים, וכמו בצלאל ואהליאב וכמו ראשי המטות ושבעים הזקנים אשר היו ראויים לנבואה מתמדת, וכיהושע וכלב וחור וזולתם רבים. ואז היו ראויים להראות האור עליהם וההשגחה ההיא חרבונית, ואם היו ביניהם ממרים היו נגעלים, אך הם בלי ספק סגולה, כאשר הם בתולדתם וטבעם מן הסגולה ויולידו מי שהיה סגולה ונזהרים באב הממרה בעבור מה שיתערב בו מן הסגולה אשר תראה בבנו או בבן בנו כפי מה שתזדכך הטפה, כמו שאמרנו בתרח וזולתו ממי שלא נדבק בו הענין הא-להי אך בשורש תולדתו שיוליד סגולה, מה שלא היה כן בתולדת כל הנולד מחם ויפת. ונראה כזה בענין הטבעי כי כמה יש מבני האדם שאינו דומה לאב כלל אך הוא דומה לאבי אביו, ואין ספק כי הטבע ההוא והדמיון ההוא היה צפון באב ואע"פ שלא נראה להרגשה, כאשר היה צפון טבע עבר בבניו עד שנראה באברהם וכו'.
קב. אמר הכוזרי: והלא היה יותר טוב שיישר הכל והיה זה יותר נכון וראוי בחכמה. קג. אמר החבר: והלא היה יותר טוב שיהיו החיים כלם מדברים. אם כן כבר שכחת מה שקדם בהמשך זרע אדם, והיאך חל הענין הא-להי באיש, שהיה לב האחים וסגולת האב, מקבל לאור ההוא, וזולתו כקליפה איננו מקבל אותו, עד שבאו בני יעקב כלם סגולה ולב, נבדלים מבני אדם בענינים מיוחדים א-להיים, שמים אותם כאלו הם מין אחר מלאכותי, מבקשים כלם מעלת הנבואה ורובם מגיעים אליה, ומי שלא יגיע אליה, קרוב לה במעשים הנרצים והקדושה והטהרה ופגיעת הנביאים. ע"כ.
באמת כל ספר הכוזרי מלא ברעיון זה ורבותינו בעלי הקבלה חיזקו את דבריו, בפירוט מלא של החילוקים בין ישראל לעמים, מצד עצם מהותם. ראה למשל בספר דרך ה' לרמח"ל חלק ב' פרק ד' שהאריך בעניין וכן בשאר ספרים. בעצם נמצאים הדברים כבר בספרות חז"ל ויש להאריך.
מעתה לא ייפלא אם עם עמלק נחשב בעיני ה' ותורתו לגזע הגרוע הנחות והפחות שבעולם, אשר רע הוא בטבעו ואכזרי במהותו ולפיכך מצוה וחובה לחסלם ולהשמיד זכרם, בצורה טוטאלית מקסימאלית. השואה הנוראה והאיומה שעברה עמינו בדור האחרון הוכיחה לכאורה את הטעות הפטאלית שבתורת חוקי הגזע, אך בו זמנית הראתה בפני העולם כולו, כיצד עם שלם מתורבת לעילא, נתגלו תוך שנים ספורות, כחיות טרף אכזריות רצחניות ושטניות. הוי אומר שהשואה היא הראיה הטובה ביותר למושג הגזעי.
מכילתא דרבי ישמעאל בשלח - מסכתא דויהי פרשה א: ויקח שש מאות רכב בחור, משל מי היו הבהמות שהיו טוענין המרכבות אם תאמר משל מצרים היו והלא כבר נאמר וימת כל מקנה מצרים ואם תאמר משל פרעה היו והלא כבר נאמר הנה יד ה' הויה במקנך אשר בשדה ואם תאמר משל ישראל היו והלא כבר נאמר וגם מקנינו ילך עמנו לא תשאר פרסה אלא של מי היו של הירא את דבר ה' נמצינו למדין הירא את דבר ה' הם היו תקלה לישראל מכאן היה ר' שמעון בן יוחאי אומר טוב שבגוים הרוג טוב שבנחשים רצץ את מחו. ע"כ. ברור שאין בכלל זה הגויים ההגונים שבימינו, אבל יש לעמוד על המשל ל'טוב שבנחשים'. כל נחש הוא נחש וטבעו להכיש ולהשיך. זוהי מציאות מובנית ומולדת מחוסרת תקנה ותרופה. כך יש גויים או גוי ידוע אשר נחש הוא בטבעו. 'לעתיד לבוא הכל מתרפאין חוץ מנחש' ו'אין לו שמירה אלא סכין'.
יש לציין דעת רמב"ם מלכים ו: אבל שבעה עממין ועמלק שלא השלימו אין מניחין מהם נשמה שנאמר כן תעשה לכל וגו' רק מערי העמים לא תחיה כל נשמה, וכן הוא אומר בעמלק תמחה את זכר עמלק, ומנין שאינו מדבר אלא באלו שלא השלימו שנאמר לא היתה עיר אשר השלימה אל בני ישראל בלתי החוי יושבי גבעון את הכל לקחו במלחמה כי מאת ה' היתה לחזק את לבם לקראת המלחמה את ישראל למען החרימם, מכלל ששלחו להם לשלום ולא קבלו. +/השגת הראב"ד/ אבל שבעה עממין ועמלק וכו'. א"א זה שבוש אלא שיכול לומר השלימו לקבל המצות.+ לפי זה יש לעם העמלקי אופציה של השלמה ורק אם לא השלימו, אחת דתם למות. בהלכות הללו קיימא לן כרמב"ם ברוב המקרים ולכאורה אין דבריו עולים בקנה אחד עם המקובל בישראל כי 'ראשית גויים עמלק ואחריתו עדי אובד', שהרי יכולים להשלים.
לעניות יש לומר שגלוי וידוע לפני מי שאמר 'אמחה' ו'תמחה' שאין עמלק עתיד להשלים כי הרי 'אין שלום אמר ה' לרשעים' אלא לבחור במוות, על דרך מאמר האגגי אל שמואל הנביא המשספו 'אכן סר מר המוות' וכעין שמצינו ברש"י פרשת דברים: ממדבר קדמות - אף על פי שלא צוני המקום לקרא לסיחון לשלום, למדתי ממדבר סיני מן התורה שקדמה לעולם. כשבא הקב"ה ליתנה לישראל חזר אותה על עשו וישמעאל, וגלוי לפניו שלא יקבלוה ואף על פי כן פתח להם בשלום, אף אני קדמתי את סיחון בדברי שלום. דבר אחר ממדבר קדמות, ממך למדתי שקדמת לעולם [בדברים]. יכול היית לשלוח ברק אחד ולשרוף את המצריים, אלא שלחתני מן המדבר אל פרעה לאמר שלח את עמי, במתון:
מדרש תנחומא (בובר) פרשת צו סימן ה: וזאת תורת זבח השלמים. זש"ה דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, כל מה שכתוב בתורה, [לשום] שלום הוא נכתב, אעפ"י שכתוב בתורה מלחמות, לשם שלום נכתבו, את מוצא שביטל הקב"ה את הגזירה מפני השלום, אימתי כשאמר הקב"ה למשה כי תצור [אל] עיר ימים רבים וגו', וכל אותו הענין, א"ל הקב"ה שיהא מחרים אותם, שנאמר כי החרם תחרימם, ומשה לא עשה כן, אלא אמר עכשיו אני הולך ומכה, איני יודע מי חטא ומי לא חטא, אלא בשלום אבוא עליהם, שנאמר ואשלח מלאכים ממדבר קדמות וגו' [דברי שלום לאמר], כיון שראה שלא בא בשלום הכה אותו, שנאמר ויכו אותו ואת בניו ואת כל עמו, אמר לו הקב"ה אני אמרתי כי החרם תחרימם וגו', ואתה באתה עליהם בשלום, חייך כשם שאמרת כך אני אעשה, שנאמר כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום, לכך נאמר דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. ע"כ. מכאן אתה למד כיצד תורת משה חותרת לשלום בצורה האידיאלית ביותר ובייחוד בדרכי המלחמה.
אף האומרים שאין מצות מחיית עמלק נוהגת עוד על פי ידים ד: הן כבר עלה סנחריב מלך אשור ובלבל את כל האומות שנאמר ואסיר גבולות עמים ועתידותיהם שוסתי ואוריד כביר יושבים, וכן בשאר דוכתי, טועים מאוד. קבלת כלל ישראל אומרת שמחיית עמלק עתידה להתממש וכן מבואר במקראות ובספרות חז"ל. גם מדברי הרמב"ם הפוסק אחרון בעניינים הללו, עולה בבירור שלא כדבריהם:
רמב"ם מלכים ה: מצות עשה להחרים שבעה עממין שנאמר החרם תחרימם, וכל שבא לידו אחד מהן ולא הרגו עובר בלא תעשה שנאמר לא תחיה כל נשמה, וכבר אבד זכרם. וכן מצות עשה לאבד זכר עמלק, שנאמר תמחה את זכר עמלק, ומצות עשה לזכור תמיד מעשיו הרעים ואריבתו, כדי לעורר איבתו, שנאמר זכור את אשר עשה לך עמלק, מפי השמועה למדו זכור בפה לא תשכח בלב, שאסור לשכוח איבתו ושנאתו. ע"כ. הנה לגבי שבעה עממין מציין כי 'כבר אבד זכרם' ואילו אצל עמלק לא כתב כן אלא אדרבה, שמצות עשה לזוכרו תמיד ואסור לשוכחו אלא צריך לעורר איבתו ושנאתו.
ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה קפז: והמצוה הקפ"ז היא שצונו להרוג שבעה עממין ולאבדם. שהם היו שורש עבודה זרה ויסודה הראשון. והוא אמרו יתעלה החרם תחרימם. ובאר לנו בהרבה כתובים שסבת זה כדי שלא נלמד מכפירתם. והנה באו כתובים רבים לזרז על הריגתם ולחזק בזה. ומלחמתם מלחמת מצוה. ואולי יחשוב חושב כי זו מצוה שאינה נוהגת לדורות אחר ששבע' עממין כבר אבדו. וזה אמנם יחשוב אותו מי שלא הבין עניין נוהג לדורות ואינו נוהג לדורות. וזה כי הצווי שנגמר בהגיע תכליתו מבלתי שיהיה זה תלוי בזמן ידוע לא ייאמר בו אינו נוהג לדורות אבל הוא נוהג בכל דור שימצא בו אפשרות הדבר ההוא. התחשוב כשיאבד השם יתעלה זרע עמלק לגמרי ויכריתהו עד אחריתו כמו שיהיה במהרה בימינו כמו שהבטיחנו יתעלה כי מחה אמחה את זכר עמלק [הנאמר אז שאמרו יתעלה תמחה את זכר עמלק] אינו נוהג לדורות. זה לא ייאמר, אבל הוא נוהג בכל דור ודור כל זמן שנמצא מזרע עמלק מצוה להכריתו. וכן להרוג שבע' עממין ולאבדם צווי נצטוינו בו והוא מלחמת מצוה ואנחנו מצווים לחטט אחריהם ולרדפם בכל דור ודור עד שיכלו ולא ישאר מהם איש. וכן עשינו עד אשר תמו ונכרתו על ידי דוד ונתפזרו הנשארים ונתערבו בין האומות עד שלא נשאר להם שם. ולא בעבור שנכרתו תהיה המצוה שנצטוינו בה להרגם אינה נוהגת לדורות כמו שלא נאמר במלחמת עמלק אינה נוהגת לדורות ואפילו אחר כלותם ואבדם. מפני שאלה המצות אינן נקשרות בזמן ולא במקום מיוחד, כמו המצות המיוחדות במדבר או במצרים, אבל הם נקשרות בו כל זמן שיימצא שיהיה איפשר בו הצווי ההוא וכו'.
ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה קפט: והמצוה הקפ"ט היא שצונו לזכור מה שעשה לנו עמלק מהקדימו להרע לנו ושנאמר זה בכל עת ועת ונעורר הנפשות במאמרים להלחם בו ונזרז העם לשנוא אותו עד שלא תשכח המצוה ולא תחלש שנאתו ותחסר מן הנפשות עם אורך הזמן. והוא אמרו יתעלה זכור את אשר עשה לך עמלק. ולשון סיפרי זכור את אשר עשה לך בפה לא תשכח בלב. כלומר אמור מאמרים בפיך שיחייבו בני אדם שלא תסור שנאתו מהלבבות. ולשון ספרא זכור את אשר עשה לך עמלק יכול בלבבך כשהוא אומר לא תשכח הרי שכחת הלב אמורה הא מה אני מקיים זכור שתהא שונה בפיך. הלא תראה שמואל הנביא כשהתחיל לעשות המצוה הזאת איך עשה שהוא זכר תחלה מעשהו הרע ואחרי כן צוה להרגם והוא אמרו יתעלה פקדתי את אשר עשה לך עמלק לישראל אשר שם לו בדרך בעלותו ממצרים:
מצד שני יש להאריך ולהוכיח, כי אין עיקר מחיית עמלק אלא בזמן שיש מלך בישראל. גם ביחס לזיהוי הודאי של גזע עמלק אשר יש להרחיב בעניין, מסתמא צריך נביא כשמואל בדורו שיצביע עליו בבירור.
