אהבה משמעה מסירות: מסכתות קטנות מסכת כלה רבתי פרק ד הלכה י: אם חפץ אתה להדבק באהבת חבירך, הוי נושא ונותן בטובתו. ע"כ. נוסח אחר, מבחן האהבה הוא המסירות: תוספתא ברכות ו הלכה ז: ר' מאיר או' הרי הוא או' ואהבת את ה' א-ליך בכל לבבך בשני יצריך ביצר טוב וביצר רע ובכל נפשך ואפי' הוא נוטל את נפשך וכן הוא או' כי עליך הורגנו כל היום דבר אחר בכל נפשך בכל נפש ונפש שברא בך שנ' תחי נפשי וגו' ואו' כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך בן עזיי או' בכל נפשך תן נפשך על המצות. ברכות ט משנה ה: חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה שנא' ואהבת את ה' א-להיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך בכל לבבך בשני יצריך ביצר טוב וביצר רע ובכל נפשך אפילו הוא נוטל את נפשך ובכל מאדך בכל ממונך דבר אחר בכל מאדך בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו במאד מאד. ברכות סא, ב: תניא, רבי אליעזר אומר: אם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאדך? ואם נאמר בכל מאדך למה נאמר בכל נפשך? אלא: אם יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו - לכך נאמר בכל נפשך, ואם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו - לכך נאמר בכל מאדך. רבי עקיבא אומר: בכל נפשך אפילו נוטל את נפשך.
תלמוד ירושלמי מסכת ברכות פרק ט: רבי עקיבה הווה קיים מיתדין קומי טונוס טרופוס הרשע רחתת ענתה דקרית שמע שרי קרי קרית שמע וגחך אמר ליה סבא אי חרש את אי מבעט בייסורין את אמר ליה תיפח רוחיה דההוא גברא לא חרש אנא ולא מבעט בייסורין אנא אלא כל יומי קריתי פסוק זה והייתי מצטער ואומר אימתי יבואו שלשתן לידי ואהבת את ה' א-להיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך רחמתיה בכל לבי ורחמתיה בכל ממוני ובכל נפשי לא הוה בדיקה לי וכדון דמטת בכל נפשי והגיעה זמן קרית שמע ולא אפלגא דעתי לפום כן אנא קרי וגחך לא הספיק לומר עד שפרחה נשמתו. בבלי: תנו רבנן וכו': בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה, והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמים. אמרו לו תלמידיו: רבינו, עד כאן? אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך - אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי: מתי יבא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו? היה מאריך באחד עד שיצתה נשמתו באחד. יצתה בת קול ואמרה: אשריך רבי עקיבא שיצאה נשמתך באחד וכו'. ע"כ.
ויקרא רבה (מרגליות) פרשה ל: ר' יוחנן הוה מטייל סלק מטבריא לצפורין והוה ר' חייא בר אבא מסמך ליה. מטון חד בית חקל, אמ' הדין בית חקלא הוה דידי וזבינית יתיה בגלל למזכי באוריתא. מטון חד דבית כרמא, אמ' הדין בית כרמא דידי הוה וזבינית יתיה בגלל למזכי באוריתא. מטון חד דבית זיתא, אמ' הדין בית זיתא דידי הוה וזבינית יתיה בגלל למזכי באוריתא. שרי ר' חייא בכי. אמ' ר' יוחנן מה את בכי, אמ' ליה על דלא שבקת לסיבותך כלום. אמ' ליה חייא ברי קלה היא בעיניך מה שעשיתי, שמכרתי דבר שניתן לששה ימים וקניתי דבר שניתן לארבעים יום. עולם כולו ומלואו לא נברא אלא בששה ימים, דכתיב כי ששת ימים עשה י"י את השמים ואת הארץ, אבל התורה ניתנה לארבעים יום, שנאמר ויהי שם עם י"י ארבעים יום וארבעים לילה, וכתיב ואשב בהר ארבעים יום וארבעים לילה. כד דמך ר' יוחנן היה דורו קורא עליו אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה, שאהב ר' יוחנן את התורה. בוז יבוזו לו. וכן בפסיקתא.
נקודה זו של מסירות נפש בין אדם לחברו היא המכריעה: אליהו רבה (איש שלום) פרשה כו: כך אמר להם הקב"ה לישראל, בניי, כלום חיסרתי לכם, מה אני מבקש מכם, הא איני מבקש אלא כדי שתהיו אוהבין זה את זה, ותהיו מכבדין זה את זה, ותהיו יריאין זה מזה וכו'. ע"כ. גאולת ישראל והעולם תלויה בזה, ככתוב בסוף מלאכי: זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחרב על כל ישראל חקים ומשפטים: הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום יקוק הגדול והנורא: והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם פן אבוא והכיתי את הארץ חרם: מכאן נמי שמגמת התורה כולה היא השלום. 'זכרו תורת משה עבדי וגו' - והשיב לב אבות על בנים וגו'.
בבא מציעא סב, א: ורבי יוחנן, האי וחי אחיך עמך מאי עביד ליה? - מבעי ליה לכדתניא: שנים שהיו מהלכין בדרך, וביד אחד מהן קיתון של מים, אם שותין שניהם - מתים, ואם שותה אחד מהן - מגיע לישוב. דרש בן פטורא: מוטב שישתו שניהם וימותו, ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו. עד שבא רבי עקיבא ולימד: וחי אחיך עמך - חייך קודמים לחיי חבירך. רש"י: אם ישתו שניהם ימותו - בצמא, שאין מספיק לשניהם. ואם ישתה האחד מגיע לישוב - וימצא מים. עמך - חייך קודמין. ע"כ. מכאן עלולים לטעות ביחס למסירות נפש שבין אדם לחברו. אותו רבי עקיבא שאמר כי 'ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה', מסייג כאן ואומר 'חייך קודמים לחיי חברך'. הוא מבחין ומבדיל בין אהבה לחיים. באהבה חברך קודם דהא 'לרעך' כתיב והדר 'כמוך'. בחיים 'חייך קודמים' ד'עמך' כתיב.
ברם חילוק זה נמצא אף בין אדם למקום וגם משם רבי עקיבא: תוספתא שבת טו הלכה יז: ר' אחא אמ' משם ר' עקיבא הרי הוא אומ' אם במחתרת ימצא הגנב וגו' בעל הבית מהו ודיי או ספק הוי או' ספק אם הורגין נפש להחיות נפש בספק דין הוא שידחו את השבת להחיות נפש בספק הא לא נתנו מצות לישראל אלא לחיות בהן שנ' אשר יעשה אותם האדם וחי בהם וחי בהן ולא שימות בהן אין כל דבר עומד בפני פקוח נפש חוץ מע"ז וגלוי עריות ושפיכות דמים במי דברים אמורים שלא בשעת השמד אבל בשעת השמד אפי' מצוה קלה שבקלות אדם נותן נפשו עליה שנ' ולא תחללו את שם קדשי וגו' ואומ' כל פעל ה' למענהו. ועיין עוד יומא פ"ה ב', סנהדרין ע"ד א', עבודה זרה כ"ז ב', נ"ד א' ועוד. 'וחי בהם' על משקל אחד הוא עם 'וחי אחיך עמך'. החצנת 'עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים', כוללת בין אדם לחברו כמו בין אדם למקום:
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין פרק ח - בן סורר ומורה: אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: נימנו וגמרו בעלית בית נתזה בלוד: כל עבירות שבתורה אם אומרין לאדם עבור ואל תהרג - יעבור ואל יהרג, חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים. ועבודה זרה לא? והא תניא, אמר רבי ישמעאל: מנין שאם אמרו לו לאדם עבוד עבודה זרה ואל תהרג מנין שיעבוד ואל יהרג - תלמוד לומר וחי בהם - ולא שימות בהם. יכול אפילו בפרהסיא - תלמוד לומר ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי. - אינהו דאמור כרבי אליעזר. דתניא, רבי אליעזר אומר: ואהבת את ה' א-להיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך כו'. גילוי עריות ושפיכות דמים - כדרבי. דתניא, רבי אומר כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה, וכי מה למדנו מרוצח? מעתה, הרי זה בא ללמד ונמצא למד: מקיש רוצח לנערה המאורסה, מה נערה המאורסה - ניתן להצילו בנפשו, אף רוצח - ניתן להצילו בנפשו. ומקיש נערה המאורסה לרוצח, מה רוצח - יהרג ואל יעבור, אף נערה המאורסה - תהרג ואל תעבור, רוצח גופיה מנא לן? - סברא הוא. דההוא דאתא לקמיה דרבה, ואמר ליה: אמר לי מרי דוראי זיל קטליה לפלניא, ואי לא - קטלינא לך. - אמר ליה: לקטלוך ולא תיקטול. מי יימר דדמא דידך סומק טפי דילמא דמא דהוא גברא סומק טפי. ע"כ.
יש לציין תופעה אחרת דומה מאוד: יומא ח: עבירות שבין אדם למקום יום הכפורים מכפר עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר עד שירצה חברו את זו דרש רבי אלעזר בן עזריה מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו עבירות שבין אדם למקום יום הכפורים מכפר עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חברו אמר רבי עקיבא אשריכם ישראל לפני מי אתם מיטהרין מי מטהר אתכם אביכם שבשמים וכו'. ע"כ. משמעות הדברים שבין אדם לחברו, הנה חברו עומד כביכול במקום הקב"ה ביחס לבין אדם למקום. 'עד שירצה את חברו' תחת ריצוי ה' שביום הכיפורים.
או"ח תרו סעיף א: עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכיפורים מכפר עד שיפייסנו וכו'. הגה: והמוחל לא יהיה אכזרי מלמחול כו'; ואם הוציא עליו שם רע, אינו צריך למחול לו. (מרדכי וסמ"ג והגה"מ פ"ב מהלכות תשובה ומהרי"ו). ט"ז: במרדכי כתוב הוציא עליו ש"ר אין לו מחילה עולמית וכו'. ע"כ. הלכה זו מקבילה לגמרי למה שאמרו: יומא פו, א: שאל רבי מתיא בן חרש את רבי אלעזר בן עזריה ברומי: שמעת ארבעה חלוקי כפרה שהיה רבי ישמעאל דורש? אמר: שלשה הן, ותשובה עם כל אחד ואחד. עבר על עשה ושב - אינו זז משם עד שמוחלין לו, שנאמר שובו בנים שובבים. עבר על לא תעשה ועשה תשובה - תשובה תולה, ויום הכפורים מכפר שנאמר כי ביום הזה יכפר עליכם מכל חטאתיכם. עבר על כריתות ומיתות בית דין ועשה תשובה - תשובה ויום הכפורים תולין, ויסורין ממרקין, שנאמר ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם, אבל מי שיש חילול השם בידו - אין לו כח בתשובה לתלות, ולא ביום הכפורים לכפר, ולא ביסורין למרק. אלא כולן תולין, ומיתה ממרקת, שנאמר ונגלה באזני ה' צב-אות אם יכפר העון הזה לכם עד תמתון. ע"כ. הוצאת 'שם' רע בין אדם לחברו, היא עצמה חילול ה'שם' שבין אדם למקום. המוציא שם רע, מחלל את השם של חברו.
מכל מקום למדנו כיצד מסירות נפש שבין אדם לחברו, מקבילה למסירות נפש שבין אדם למקום. בגמרא הנ"ל משמע שנערה המאורסה הוקשה לרוצח ואף גילוי עריות מצד בין אדם לחברו הוא. המוסר את נפשו ונהרג שלא לעבור על גילוי עריות ושפיכות דמים מקדש את השם, כשם שמוסר נפשו ונהרג שלא לעבוד עבודה זרה. 'ואהבת לרעך כמוך' מקביל ל'ואהבת את ה' א-להיך'. מסירות נפש היא המביאה את האהבה אל מדרגתה העליונה דהיינו אחדות. לפיכך יצאה נשמתו של רבי עקיבא באחד. 'והיו לבשר אחד' על משקל 'ה' א-להינו ה' אחד'. 'כי אבי ואמי עזבוני וה' יאספני'. שניהם תלויים במסירות מוחלטת.
אם מסירות נפש היא מפתח האהבה, הנה עלינו לנסות להבין כיצד ובמה תלוי מידה זו של מסירות נפש. מסתבר שהתשובה היא אמונה או אמונה שלמה. אדם מטבעו חושש ופוחד מלהתמסר לזולתו, פן יפסיד או בטוח הוא שיפסיד. רק בכוח האמונה, מסוגל האדם להתעלות מעל לחששות הללו ולהתמסר. התורה מלמדת אותנו כי 'שומר מצוה לא ידע דבר רע'. 'שלוחי מצוה אינן ניזוקין לא בהליכתן ולא בחזירתן'. רמב"ם מתנות עניים י: לעולם אין אדם מעני מן הצדקה ואין דבר רע ולא היזק נגלל בשביל הצדקה שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום וכו'. ע"כ. התורה כולה מלאה ברעיון זה. הרבה מאמינים בעקרונות הללו, אבל מעטים מחדירים ומשרישים את האמונה הזאת בחיים עצמם. אדם החי באמונה זו, יוקל עליו להתמסר, בידיעתו כי הולך בדרך הנכונה והרצויה ולא ידאג מהפסד, רק יידע על הרווח העצום הטמון במצוה. משא ומתן 'באמונה' דווקא, בגלל שהכול תלוי באמונה. אם כן סוד החברה באמונה. האמונה מולידה מסירות והמסירות מולידה אהבה.
