פרשת בראשית: ונח מצא חן בעיני יקוק: בראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשה כח [כי נחמתי וגו'] אמר ר' אבא בר כהנא כי נחמתי כי עשיתים ונח אתמהא, אלא אפילו נח שנשאר מהם לא שהיה כדיי אלא שמצא חן ונח מצא חן בעיני י"י. פרשה כט ו (ח) [ונח מצא חן בעיני י"י] ימלט אי נקי ונמלט בבור כפיך אמר ר' חנינה אין תתייה אונקייה אחת ביד נח, אם כן למה נמלט אלא בבור כפיך, אתייה כההיא דאמר ר' אבא בר כהנא כי נחמתי כי עשיתים ונח [אלא אפילו נח שנשאר מהם לא שהיה כדיי אלא שמצא חן ונח] מצא חן בעיני י"י כו'. [ונח מצא חן וגו'] אמר ר' סימון ג' מציאות מצא הקב"ה ומצאת את לבבו נאמן וגו' מצאתי דוד עבדי וגו' כענבים במדבר מצאתי ישראל, [התיבון חבריא לר' סימון והכת' ונח מצא חן בעיני י"י, אמר להן הוא מצא הקב"ה לא מצא וכו', אמר ר' אבהו מצינו שהקב"ה עושה חסד עם האחרונים בזכות הראשונים, ומנין שהקב"ה עושה חסד עם הראשונים בזכות האחרונים שנ' ונח מצא חן בזכות תולדותיו אלה תולדות נח]. פרשה לא: לא נח בהם כההיא דאמר ר' אבא בר כהנא כי נחמתי כי עשיתים ונח אלא אפילו נח שנשתייר מהם לא היה כדיי אלא שמצא חן ונח מצא חן וכו'.
פסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים) פיסקא ט - שור או כשב: והא-להים יבקש את נרדף. רב חונה בשם רב יוסף עתיד הקב"ה לתבוע דמן של נרדפים מיד רודפיהם. צדיק רודף צדיק, והא-להים יבקש את נרדף. רשע רודף רשע, והא-להים יבקש את נרדף. רשע רודף צדיק, והא-להים יבקש את נרדף. אפי' את חוזר ואו' צדיק רודף אחר רשע, מכל מקום והא-להים יבקש את נרדף. תדע לך שהוא כן, שהרי הבל נרדף מפני קין, והא-להים יבקש את נרדף, וישע י"י אל הבל ואל מנחתו. נח נרדף מפני דורו, והא-להים יבקש את נרדף, ונח מצא חן בעיני י"י כו'. פיסקא יב - בחדש השלישי: שקר החן והבל היופי וג'. שקר החן, שקר היה חינו של נח, ונח מצא חן וכו'.
סנהדרין קח, א: תנא דבי רבי ישמעאל: אף על נח נחתך גזר דין, אלא שמצא חן בעיני ה', שנאמר נחמתי כי עשיתם ונח מצא חן בעיני ה'. רש"י: כי נחמתי כי עשיתים ונח - סמוכין דריש. ע"כ. בראשית רבתי פרשת נח: צדיק לפני. לפני אתה צדיק ואין אתה צדיק לפני המלאכים, שכלם מקטרגים עליך, הה"ד ונח מצא חן וגו'.
ברכות ז, א: אמר מר: צדיק וטוב לו - צדיק בן צדיק, צדיק ורע לו - צדיק בן רשע. איני? והא כתיב: פקד עון אבות על בנים, וכתיב: ובנים לא יומתו על אבות ורמינן קראי אהדדי ומשנינן: לא קשיא, הא - כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם, הא - כשאין אוחזין מעשה אבותיהם בידיהם! אלא, הכי קאמר ליה: צדיק וטוב לו - צדיק גמור, צדיק ורע לו - צדיק שאינו גמור, רשע וטוב לו - רשע שאינו גמור, רשע ורע לו - רשע גמור. ופליגא דרבי מאיר, דאמר רבי מאיר: שתים נתנו לו ואחת לא נתנו לו, שנאמר: וחנתי את אשר אחן - אף על פי שאינו הגון, - ורחמתי את אשר ארחם - אף על פי שאינו הגון. רש"י: את אשר אחון - את אשר יכמרו רחמי עליו לשעה, ואף על פי שאינו כדאי. ע"כ.
מעלת החן עצמאית היא ובלתי תלויה במעשים. אפשר צדיק בכל דרכיו ואין לו חן ויתכן מי שאינו הגון, בעל חן כלפי שמיא. לפי זה אין הצדיק יכול לסמוך על צדקו ואף הרשע אל יתייאש מפני רשעו, שהרי לא הכול הולך על פי קריטריון זה, על אף שכל אדם מחויב להיות צדיק אלא קיים קנה מידה נוספת של חן, אשר עשויה להכריע את הכף לכאן ולכאן.
תלמוד ירושלמי מסכת יומא פרק ד: א"ר אבין אילמלא שנתן הקב"ה חן כל מקו' בעיני יושביו לא היתה ארץ ישר' מתחלקת לעולם ותני כן ג' חינין הן חן אשה בעיני בעלה חן מקום בעיני יושביו חן מקח בעיני לוקחיו ר' אבא בריה דר' פפי ר' יהושע דסיכנין בשם לוי אף לעתיד לבוא הקב"ה עושה כן הדא היא דכתיב ונתתי לכם לב חדש וגו' ונתתי לכם לב בשר וגו' שהוא בושר בחלקו של חבירו. סוטה מז, א: ויאמרו אנשי העיר אל אלישע הנה נא מושב העיר טוב כאשר אדוני רואה וגו' - וכי מאחר דמים רעים וארץ משכלת, אלא מה טובתה? אמר רבי חנין: חן מקום על יושביו. אמר רבי יוחנן, שלשה חינות הן: חן מקום על יושביו, חן אשה על בעלה, חן מקח על מקחו. רש"י: ואלא מאי טיבותיה - דמקום הואיל והמים רעים והארץ משכלת. חן מקום על יושביו - ואפילו הוא רע נראה להם טוב. חן האשה - תמיד על בעלה ואפי' היא מכוערת נושאת חן בעיניו. ע"כ. אוצר המדרשים (אייזנשטיין) חופת אליהו: (י"ח) ג' חנות הן חן אשה על בעלה, חן מקח על מקחו, חן תורה על עושיה, וי"א אף חן מקום על יושביו. רבינו הקדוש: (ג') שלשה שהקב"ה נותן חן וחסד עליהם וי"א שקנינם חן: חן תורה על לומדיה, חן אשה על בעלה, חן מקח על מקחו, וי"א חן מקום על יושביו. ע"כ.
מכאן נמי יוצא מפורש, שאין החן תלוי בגורמים רגילים אלא עומד בזכות עצמו. לעניות דעתי יש להבין על פי מדרשים הנ"ל, כי החן קשור במידות טובות, שלא כצדקות התלויה במעשים טובים. אם כן משמעות כל זה היא שמעשים לחוד ומידות לחוד. אין הכרח לתלותם תמיד אלו באלו. 'ולענוים יתן חן'. פירוש שענווה בפרט, המהווה אחת מעיקרי המידות הטובות והמעלות התרומיות נותנת חן. לכן מצינו חן אצל משה רבנו ע"ה, העניו מכל אדם. גם שלושה חינות הן, מבאר בספר חידושי הרי"ם, משום כניעת התבטלותן כלפיו ושליטת בעלותו עליהן.
סוטה מז, ב: משרבו היהירים - התחילו בנות ישראל להנשא ליהירים, שאין דורינו רואה אלא לפנים. איני? והאמר מר: האי מאן דמיהר, אפילו אאינשי ביתיה לא מיקבל, שנאמר: גבר יהיר ולא ינוה, לא ינוה אפי' בנוה שלו! מעיקרא קפצה עליה, לסוף מיתזיל עלייהו. רש"י: ולבסוף מתזיל עלייהו - נמאס בעיניהם. בבא בתרא צח, א: אמר רב מרי: האי מאן דיהיר - אפילו אאינשי ביתיה לא מיקבל, שנא' גבר יהיר ולא ינוה, מאי ולא ינוה? בנוה שלו. רשב"ם: אאינשי ביתיה - אשתו. לא מיקבל - שמבזה אותו. ע"כ. לפי דרכינו 'האי מאן דיהיר', היפוך הענווה הנותנת חן, מאבד את חינו לגמרי. 'אפילו אאינשי ביתיה לא מיקבל'. אין זה משנה, שהוא מתנהג כראוי בכל דרכיו, על דברת שלא ימצא האדם אחריו מאומה. מכל מקום מחוסר חן הוא נמאס ומבוזה. לכן ציוו: אבות ד משנה ד: רבי לויטס איש יבנה אומר מאד מאד הוי שפל רוח שתקות אנוש רמה. ע"כ. כי מוכרח הוא, על מנת למצוא חן, בעיני א-לוהים ואדם.
זהו שאמרו: אפי' את חוזר ואו' צדיק רודף אחר רשע, מכל מקום והא-להים יבקש את נרדף. תדע לך שהוא כן, שהרי כו' נח נרדף מפני דורו, והא-להים יבקש את נרדף, ונח מצא חן בעיני י"י כו'. ע"כ. הנרדף הוא הנכנע והנכנע מוצא חן בעיני ה', אפילו שהוא רשע במעשה. מה שאין כן הרודף, הוא היהיר הנמאס והמבוזה, אפילו שהוא צדיק בדרכיו:
ספר חובות הלבבות שער ג - שער עבודת האלוקים פרק ד: והמדרגה התשיעית אנשים, האמינו בתורה ובגמול ובעונש עליה בשני העולמים, וכוונו בעבודת השם לשמו ולמה שיאות לו, אלא שלא נשמרו ממפסידי העבודות ונכנס ההפסד עליהן ולא הכירו מאין, דומה למה שנאמר: זבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח יקר מחכמה מכבוד סכלות מעט, ואמר: וחוטא אחד יאבד טובה הרבה. ואמר קצת החסידים לתלמידיו: אלו לא היו לכם עוונות, הייתי מפחד עליכם ממה שהוא גדול מן העוונות. אמרו לו: מה הוא גדול מן העוונות? אמר: הגבהות והגאוה, כמ"ש הכתוב: תועבת ה' כל גבה לב.
שער ז - שער התשובה פרק ח: והחלק השני והוא שיש לו בו יתרון השב על הצדיק, באור זה, שיהיה השב חטא חטא קטן במצות לא תעשה, שאין בה כרת ואח"כ שב ממנה תשובה שלמה בכל תנאיה, ושם עוונו לעומתו ונוכח פניו ומבקש תמיד המחילה עליו ונכלם מבשתו מהבורא, ונכנס בלבו המורא מענשו ונשברה נפשו, והוא נכנע ושפל לפני הא-להים תמיד, והיה חטאו סבה לכניעתו והשתדלותו לפרע חובות הבורא, לא יתגאה במאומה ממעשהו הטוב ולא ירבה בעיניו ולא יתפאר בו וישמר בשארית ימיו מן המכשול. חוטא זה הוא שיש לו יתרון על הצדיק, שלא חטא החטא ההוא והדומה לו, כי הצדיק אין בטוחים בו, שלא יתגאה ויגבה לבו וירום במעשהו, וכבר נאמר, כי יש חטא שמועיל לשב יותר מכל צדקות הצדיק, ויש צדקה שמזקת לצדיק יותר מכל חטאות השב, כשיפנה לבו מן הכניעה ודבק בגאות ובחונף ואהבת השבח, כמ"ש אחד מן הצדיקים לתלמידיו: אלו לא היה לכם עון, הייתי מפחד עליכם ממה שהוא גדול מן העון. אמרו לו: ומהו גדול מן העון? אמר להם: הגאות והחונף. ובשב כזה ארז"ל: במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד. ע"כ.
מכאן לסוד ייסורים של אהבה: רש"י מסכת ברכות: יסורין של אהבה - הקדוש - ברוך - הוא מייסרו בעולם הזה בלא שום עון, כדי להרבות שכרו בעולם הבא יותר מכדי זכיותיו. וה' חפץ דכאו החלי - מי שהקדוש - ברוך - הוא חפץ בו, מחלהו ביסורין וכו'. ע"כ. ייסורים הללו מכניעים ומכופפים את ליבו של הצדיק בעל כרחו ומאהבים אותו על הקב"ה.
בראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשה מה (ד) ויבא אל הגר ותהר ר' לוי בר חיתא אמר מביאה הראשנה עיברה וכו'. אמר ר' חנינה בן פזי הקיצאונים הללו אינן לא ניכושים ולא נזרעין, מאיליהן הן מתמרין ועולין, והחיטה הזו כמה צער וכמה יגיעה עד שלא תעלה. ולמה נתעקרו אמהות ר' לוי בשם ר' שילא ר' חלבו מש' ר' יוחנן שהקב"ה מתאוה לתפילתן ולסיחתן יונתי בחגוי הסלע למה עיקרתי אתכם בשביל הראיני את מראיך השמיעני את קולך כו'. יבמות סד, א: א"ר יצחק: מפני מה היו אבותינו עקורים? מפני שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים. א"ר יצחק: למה נמשלה תפלתן של צדיקים כעתר? מה עתר זה מהפך התבואה ממקום למקום, כך תפלתן של צדיקים מהפכת מדותיו של הקב"ה ממדת רגזנות למדת רחמנות. חולין ס, ב: רב אסי רמי, כתיב: ותוצא הארץ דשא בתלת בשבתא, וכתיב, וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ במעלי שבתא! מלמד שיצאו דשאים ועמדו על פתח קרקע, עד שבא אדם הראשון ובקש עליהם רחמים, וירדו גשמים וצמחו; ללמדך: שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים. רב נחמן בר פפא הויא ליה ההיא גינתא, שדי ביה ביזרני ולא צמח, בעא רחמי - אתא מיטרא וצמח, אמר: היינו דרב אסי. ע"כ.
הקב"ה מתאווה לתפילתן של צדיקים, כי תפילה רחמים ותחנונים מלמדים על הכנעה וענווה. ככה זוכים למציאת חן. 'תחנונים' לשון 'חן'. עצם צדקתם אינו מספיק כמו שנתבאר. ברם משמעות הדברים, שהצדיק זוכה לעניין כלפי שמיא. הקב"ה מתאווה לתפילתו, מחלהו בייסורים ומכניסו למצב בו ייכנע לפניו. לפי זה מהווה הצדקות פתח ושער לענווה הנותנת חן, אם כי אין הצדקות מצד עצמה ערובה המבטיחה ענווה וחן כנ"ל. ישעיהו: ואת כל אלה ידי עשתה ויהיו כל אלה נאם יקוק ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי: 'חרד על דברי' לבדו, עדיין אינו זוכה אל הבטת ה' אלא בעינן נמי 'עני ונכה רוח'. זה האיש מוצא חן בעיני הכול 'ואל זה אביט'.
לעיל העתקנו בהקשר לשלושה סימני האומה, את אשר מצאתי בעזהי"ת מאמר נפלא במדרש שיר השירים על פי כתב יד הגניזה, סוף פרק ז': ועל פתחינו כל מגדים, אלו המידות טובות שלמדו ישראל על ידי הצרות והשמדות. חדשים גם ישנים, (ב)ישנים, שהיו מעולם רחמנים בישנים גומלי חסדים. חדשים, שנעשו סבלנים מתונים צייתנים, דודי צפנתי לך, כל מה שקבלנו על עצמנו לא קבלנו אלא בשבילך. ע"כ.
מתברר שהגלות מוסיפה לנו שלושה סימנים חדשים, מקבילות לשלושה הישנים. 'רחמנים ביישנים גומלי חסידים', בחינת צדיק הם. מכל מקום אכתי אין כאן חן. 'סבלנים מתונים צייתנים' בחינת עניו. 'ולענוים יתן חן' ומשם תצמח הגאולה: ירמיהו: כה אמר יקוק מצא חן במדבר עם שרידי חרב הלוך להרגיעו ישראל: מרחוק יקוק נראה לי ואהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד: עוד אבנך ונבנית בתולת ישראל עוד תעדי תפיך ויצאת במחול משחקים: עוד תטעי כרמים בהרי שמרון נטעו נטעים וחללו: כי יש יום קראו נצרים בהר אפרים קומו ונעלה ציון אל יקוק א-להינו:
