הזוהר שאבד - האם אבד לבלי שוב?
מהו הזוהר - מחוז חפץ שאבד, או מושא געגועים שמשתמר בחלקיותו ובזמניותו ומיטיב עימנו?
המשוררת לאה גולדברג כתבה את שירה "ולא היה בינינו אלא זוהר" בשנת 1944, עת עולמנו התבוסס בחורבותיו, פרי מלחמת העולם השנייה. השיר הוגדר כשיר אהבה בין גבר לאישה, מעצם שילובו במחזור שירים שלאה כינתה אותם "שירי אהבה מספר עתיק", ובכך קרא השיר תיגר סמלי על רגשות השנאה והפירוק שהשתלטו אז על העולם.
מה היה אותו זוהר, שלאה גולדברג התרפקה עליו וכינתה אותו אהבה?
אנחנו יכולים לדמיין, כי הזוהר מתקיים בעולמנו בשונה משגרת חיינו הרגילה. יש בו איכויות אחרות, בהן קסם וריגוש, המרימות את נפש האדם ומעניקות לה רוגע ושלווה, הנעדרים מחיי היום-יום שלנו. ואכן, זו התחושה שאנו מקבלים עם קריאת השיר.
אנחנו יכולים לנסות ולהבין מעט יותר את טיבו של אותו זוהר, אם נסתכל בדבריה של הפסיכואנליטיקאית מלאני קליין במאמרה "על תחושת הבדידות" (1963). קליין כתבה כי בינקותו של הילד ישנו שלב שבו מתקיים "מגע קרוב בין הלא-מודע של האם לזה של הילד, והוא הבסיס הנחוץ כדי לחוות בצורה השלמה ביותר את התחושה שמבינים אותך, והוא קשור באופן מהותי לשלב הטרום-מילולי". היא הוסיפה כי "בשלב מאוחר יותר בחיים...עדיין נותר הגעגוע הבלתי מסופק להבנה ללא מילים - שהיא בסופו של דבר הכמיהה לקשר המוקדם ביותר עם האם".
כלומר, קליין כתבה כי אי-שם בינקותו חש התינוק, אם שפר עליו מזלו, כי הבינו אותו בשלמות, ללא מילים, והייתה זו האם שבדמותה התממשה תחושה מאושרת זו. לכך התלוותה אידיאליזציה מסוימת של האם ושל עצמו, על שזכה להבנה כזו.
על התחושה הזו כתבו הפסיכואנליטיקאי כריסטופר בולאס והמשורר האירי חתן פרס נובל שיימוס הייני. בולאס כתב בספרו צילו של האובייקט: פסיכואנליזה של הידוע שאינו נחשב (כלומר, של מה שלא חושבים אותו) כי התינוק בינקותו חווה חוויה אסתטית של התמזגות עם האובייקט/האם, שיש בה שלב מוקדם ולא-מילולי, וחוויה זו מתמירה את מצוקתו לתחושה של מלאות ונוחות.
שיימוס הייני, המשורר האירי חתן פרס נובל, אמר בנאומו בטקס קבלת הפרס כי "בנוגע לשיר...הפעולה המכרעת היא קדם-מילולית. שיר מתחיל כחנק בגרון, כגעגוע לבית, הוא מוצא את המילים, והמילים מוצאות את המחשבה" - והנה שוב מתן הדגש, הפעם אצל בולאס ואצל הייני, על החוויה הלא מילולית שאיננה מלווה בחשיבה. ואולי פרויד לא היה מתפלא על דבריו של הייני, כי הרי פרויד היה מי שאמר, כי בכל מקום שהוא הולך אליו בחקירותיו, הוא מוצא בו כבר משורר שקדם לו.
עם זאת, קליין הוסיפה כי כבר בשלב הזה המוקדם כה בחייו של התינוק מתפוגגת תחושת האושר שלו עקב דחפיו ההרסניים, הנובעים מהקונפליקט שקיים בו בין יצר החיים לבין יצר המוות, ואת מקומה של תחושת האושר שאבדה יתפוס הגעגוע אליה. את הגעגוע הזה יישא עימו התינוק במשך כל חייו וזיכרונו יעורר בו כמיהה לחוש שוב את אותה תחושה.
געגוע זה מזכיר את הגעגוע שעליו דיבר המשורר הייני.
לדברי קליין, בו בזמן יפעל התינוק גם לגיבוש האני שלו המותקף על ידי דחפיו ההרסניים. לשם כך יצטרך לוותר, לפחות במידה מסוימת. על אותן כמיהה לאושר ואידיאליזציה של האם ושל עצמו, ולהכיר בכך שהן אינן. וכדבריה: "כפי שניסח בפניי מטופל...'הזוהר חלף'. האנליזה [שקליין עשתה] למטופל הראתה שהזוהר שנעלם היה האידיאליזציה של העצמי ושל האובייקט, ואובדנם הוביל לתחושות בדידות".
אבוי, התפוגגות הזוהר מובילה לבדידות
וממילא עולה השאלה - האם ללא שריון הזוהר, אנו נידונים וחשופים לבדידות?
והנה, בדבריה של קליין, פגשנו שוב את אותו זוהר, נפלא ומפתה, קיים אך מתפוגג, מושא לגעגוע אל העבר ולכמיהה אל העתיד אך נותר מחוץ להישג ידינו. מאליו עולה במחשבתנו זיכרון ספרו האוטוביוגרפי הנפלא של הסופר הצרפתי רומיין גארי, הבטחה עם שחר, שבו תיאר גארי את אותה הבטחה זוהרת בילדותו שנעלמה לבלי שוב עם בגרותו, ואשר אליה המשיך להתגעגע כל ימי חייו.
ומי לנו כביאליק, שבשירו "זוהר" תיאר במדויק את אותה תחושה שביטא המטופל של מלאני קליין באותן שתי מילים בודדות - "הזוהר אבד". היה הזוהר הנפלא ורב הקסם, ואחריו הגיע האובדן שנשאר, ועימו הגעגוע.
כדברי ביאליק, במקצת ממילות השיר:
פתאם אראה מן-הברכה
על-המים השאננים
עלתה חוצץ שורה זכה
של-צפרירים קטנים.
........
ועוד מתוך עיניהם יציץ
זהר עליון, זיו השכינה,
ואחוזי יד נצבו
ובלשונם רנה:
אלינו, הילד!
אלינו, היפה!
הצמא לנגה -
עד-פנה היום.
נטבלך בזהר,
נורידך נביאך
אל-מטמון אור גנוז
במעמקי תהום.
.........
ובאחד הימים - לא-אזכר אימתי,
לא-אדע מדוע - וארא פנימו
ומלאים הם רחמים עלי ועגומים,
ובלכתם - מבטם לא-אמר מאומה.
בבקר האור העירני מתנומה
וינקר את-עיני ויצרב את-שפתי...
הצצתי בחלון - והנה היא ח מ ה,
צפיתי, הוחלתי עד-בוש - אינם שבים.
ושירת הזהר לנצח נדמה -
אך-עמק בלב כמוס עמי הד קולה,
ובתוך בבות עיני שמרתי זיו אורה;
ונעים חלומות חיי בארץ הגדולה,
ויקר חזיונותי - מעינה נשאבים,
וטהורים ורוים וברוכים ממקורה.
לאה גולדברג, אישה חכמת לב, חיפשה כביאליק וכרומיין גארי את אותה הבנה ללא מילים, את אותו זוהר, אבל בה בעת ידעה שגם אם תשיג אותם לזמן מה, הם לא יישארו. את ההכרה הזו היא ביטאה בשיר שלה, כאשר כתבה כי כמו פרח, כך תקטוף את השחר/המתדמה לאהבה ולוורד, ותשמור אותו בין דפי ספרה. היא ידעה כי האהבה, כמו הוורד, לא תישאר בזוהרה, ועל כן שימרה אותה בשיר שלה, כמו הפרח המיובש השומר מקצת מיופיו של הוורד הרענן. אפשר יהיה להיזכר בזוהר ולהתגעגע אליו, אבל תמיד יאבד משהו מטעמו החד-פעמי והלא-מילולי.
ומהו הזוהר שחוותה לאה גולדברג? זוהר רך, עדין, איטי ובתולי; זוהר לבן ("לובן תפרחתו"), יפה ("תפרחתו יפת התואר"), עדין ועניו ("שחר ענוג", "זוהר עניו של השכמה") ואולי לא פחות - זוהר שאינו מילולי, בטרם נולדו המילים והמחשבה ("ולבלובו של גן בטרם פרי").
האם מה שתיארו הפסיכואנליטיקאים והמשוררים קליין, בולאס, ביאליק, לאה גולדברג, רומיין גארי ושיימוס הייני הוא אהבה ויופי שהיו ואבדו לבלי שוב, ואין נוחם לאובדנם, או שהם הצביעו בפנינו על אפשרות אחרת, שבה היופי וההבנה קיימים בחלקיותם ובזמניותם, ועדיין הם מיטיבים עימנו. ואולי מיטיבים איתנו גם הגעגוע והכמיהה לזוהר, הקיימים כל חיינו; אלה משמרים משהו מטעמו של הזוהר, והוא מביא עימו נוחם מה המתמיר עבורנו במשהו את אותו זוהר שאבד.
תמיר דובי עורך וכותב ביוגרפיות וסיפורי חיים.
