רמב"ם דעות א: שתי קצוות הרחוקות זו מזו שבכל דעה ודעה אינן דרך טובה ואין ראוי לו לאדם ללכת בהן ולא ללמדן לעצמו, ואם מצא טבעו נוטה לאחת מהן או מוכן לאחת מהן או שכבר למד אחת מהן ונהג בה יחזיר עצמו למוטב וילך בדרך הטובים והיא הדרך הישרה. הדרך הישרה היא מדה בינונית שבכל דעה ודעה מכל הדעות שיש לו לאדם, והיא הדעה שהיא רחוקה משתי הקצוות ריחוק שוה ואינה קרובה לא לזו ולא לזו, לפיכך צוו חכמים הראשונים שיהא אדם שם דעותיו תמיד ומשער אותם ומכוין אותם בדרך האמצעית כדי שיהא שלם בגופו וכו' ודרך זו היא דרך החכמים, כל אדם שדעותיו דעות /בינוניות/ ממוצעות נקרא חכם. ע"כ.
דברי הרמב"ם המפורסמים הללו, מקורם בספר המידות לאריסטו, כדרכו של רמב"ם להסתמך עליו, ברם מצאו תימוכין לשיטתו גם בחז"ל: תוספתא חגיגה ב הלכה ג: ארבעה נכנסו לפרדס בן עזיי ובן זומא אחר ור' עקיבא אחד הציץ ומת אחד הציץ ונפגע אחד הציץ וקיצץ בנטיעות ואחד עלה בשלום וירד בשלום בן עזיי הציץ ומת עליו הכת' או' יקר בעיני ה' המותה לחסידיו בן זומא הציץ ונפגע עליו הכת' או' דבש מצאת אכול דייך וגו' אלישע הציץ וקיצץ בנטיעות עליו הכתו' אומ' אל תתן את פיך לחטיא את בשריך וגו'. הלכה ד: ר' עקיבה עלה בשלום וירד בשלום עליו הכתו' או' משכני אחריך נרוצה וגו'. הלכה ה: משל למה הדבר דומה לפרדס של מלך ועלייה בנויה על גביו מה עליו על אדם להציץ ובלבד שלא יזין את עיניו ממנו ועוד משלו משל למה הדבר דומה לאיסתרטא העוברת בין שני דרכים אחד של אור ואחד של שלג הטה לכן נכוה באור הטה לכן נכוה בשלג מה עליו על אדם להלך באמצע ובלבד שלא יהא נוטה לא לכן ולא לכן.
וכן בתלמוד ירושלמי מסכת חגיגה פרק ב: ולא במרכבה ביחיד עוד היא כרבי עקיבה דברי הכל היא כדי שיהא אדם יודע לחוס על כבוד קונו לא כן אמ' רב אין אדם רשאי לומ' דבר כנגד רבו אלא אם כן ראה או שימש כיצד הוא עושה בתחילה רבו פותח לו ראשי פסוקים ומסכים רבי חייה בשם רבי יוחנן תלמיד וותיק היה לו לרבי ודרש פרק אחד במעשה המרכבה ולא הסכימה דעתו של רבי ולקה בשחין התורה הזו דומה לשני שבילים אחד של אור ואחד של שלג היטה בזה מת באור היטה בזו מת בשלג מה יעשה יהלך באמצע. ע"כ.
ראיה לדבר אין כאן שהרי עוסק במעשה מרכבה, מכל מקום זכר לדבר יש כאן. נדמה שכמה מקראות מורים כבר על גישה זו: ישעיהו: ארח לצדיק מישרים ישר מעגל צדיק תפלס: משלי: אז תבין צדק ומשפט ומישרים כל מעגל טוב: פלס מעגל רגלך וכל דרכיך יכנו: אף בכתבי האריז"ל, השייך גם כן למעשה מרכבה, מהווה נושא העיגולים והיושר, אחד מהשערים הגדולים.
יש מי ששגה מאוד בעיקרון זה והעתיקו לעניין שמירת התורה והמצוה בכלל, לומר שחס ושלום אין להקפיד מדיי על קיומן וגם לא לזלזל בהן לגמרי אלא ללכת בדרך הממוצע. לא להחמיר הרבה, גם לא להקל מאוד, כי אם לתפוס מידה בינונית. מובן מאליו שדברי שיגעון ושטות הם. בארבע אמות של הלכה, אין מקום לפשרה וויתור. בודאי אין חובה להחמיר יותר מדרישת ההלכה, אך לסגת משמירתה הקפדנית, אינה 'דרך החכמים' אלא דרך הזייפנים. חוק ההלכה נמסר וניתן על מנת לקיימו במילואו ולא בכדי למעט ולעבור עליו. ההלכה גופה נקבעת על פי כללי הפסיקה ודרכי ההוראה, שמקובלים בידינו מימות עולם, ללא כל שינוי לחומרא או לקולא. ספר אגרות משה למשל, דן בשאלות הלכתיות, בדיוק כפי שדנו נודע ביהודה, הגאון רבי עקיבא איגר ובעל חתם סופר בשעתם. אף הם מילאו אחרי שאלות ותשובות רש"י, רא"ש, רמב"ם ורשב"א. גם הם המשיכו את הגאונים, אשר הלכו בעקבות רבינא ורב אשי וכו'. בכל דור ודור היו גם גדרים וגזרות קנסות ותקנות, לפי צורך השעה. מה שניתן לומר הוא רק שההלכה גופה מייצגת את דרך האמצעית של החיים והעולם.
במקום אחר הקשינו על דברי הרמב"ם, שאם כן כל באי העולם אמורים להיות דומים זהים ושווים לגמרי במידות דעותיהם, דהא הכול צריכים להגיע אל אותה 'הדעה שהיא רחוקה משתי הקצוות ריחוק שוה ואינה קרובה לא לזו ולא לזו' וזה לא יתכן ומסתבר כלל, להשוות את כל בני האדם כאחד. ברכות נח, א: תנו רבנן: הרואה אוכלוסי ישראל אומר: ברוך חכם הרזים. שאין דעתם דומה זה לזה, ואין פרצופיהן דומים זה לזה: תלמוד ירושלמי מסכת ברכות פרק ט: הרואה אוכלוסין אומר ברוך חכם הרזים כשם שאין פרצופיהן דומין זה לזה כך אין דעתן דומה זה לזה. ועיין מלחמות שם. רש"י: א-להי הרוחות - למה נאמר, אמר לפניו רבש"ע גלוי וידוע לפניך דעתו של כל אחד ואחד ואינן דומין זה לזה, מנה עליהם מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו וכו': אשר רוח בו - כאשר שאלת שיוכל להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד: ועיין.
והנה למרות שרמב"ם מדבר על פרטיות כל מידה ומידה בפני עצמה, נדמה שגם בכלליות המידות כולן ישנן שתי קצוות ומיצוע. הקטבים הם גאווה כבוד כעס ושתלטנות מצד אחד וחמדה חושניות יצר הרע ותאווה מצד השני. מסתבר שאכן מחולקים הם ובמקום התאווה אין שתלטנות שולטת כל כך, כך במקום הטהרה הניקיון הפרישות והקדושה כביכול, מתגברת ומתחזקת השתלטנות:
רש"י: ויירא משה - כפשוטו. ומדרשו דאג לו על שראה בישראל רשעים דלטורין, אמר מעתה שמא אינם ראויין להגאל: אכן נודע הדבר - כמשמעו. ומדרשו נודע לי הדבר שהייתי תמה עליו, מה חטאו ישראל מכל שבעים אומות להיות נרדים בעבודת פרך, אבל רואה אני שהם ראויים לכך: שאלה מתבקשת כאן היא כיצד ניתן להסביר את העובדה שדווקא בישראל נראו רשעים דלטורין יותר מכל שבעים אומות, הא סוף כל סוף בני אברהם יצחק ויעקב הם, רחמנים ביישנים וגומלי חסדים ועל כל פנים למה ייגרעו מכל אומה אחרת. אבל לפי דרכינו ניחא שכן 'כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו' ויתרונם הוא חסרונם. לפי ש'ישראל קדושים הם' ופרושים מכל כיעור תאווני, הנה ממילא מתגבר אצל מקצתם יצר השתלטנות רכילות ודלטוריה, מעל ומעבר לתופעה המקבילה אצל כל שבעים אומות, השטופים ושקועים ראשם ורובם עמוק עמוק בים החומריות.
מעתה לא ייפלא ששתלטנות זו מופיעה הרבה דווקא אצל אנשי חכמה יראה ומעלה. היא קשורה בדרך כלל לממסד הרשמי ומגיעה עד לגבוה מעל גבוה. האזרח וקטן ומי שהתמקם בצד ה'לא נכון', נידון למחייה ומחיקה. מידה זו הרוקדת בינינו עד היום הזה היא אסוננו ועוכרינו:
ירמיהו: לשלח איש את עבדו ואיש את שפחתו העברי והעבריה חפשים לבלתי עבד בם ביהודי אחיהו איש: קהלת: את כל זה ראיתי ונתון את לבי לכל מעשה אשר נעשה תחת השמש עת אשר שלט האדם באדם לרע לו: ספרא בהר פרשה ו (ד) כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים על תנאי שלא ישתעבדו בהם, אני ה' א-להיהם מה ת"ל מלמד שכל המשתעבד בהם למטן מעלין עליו כאילו משתעבד למעלן. סנהדרין ז, ב: אמר רבי אליעזר: מניין לדיין שלא יפסע על ראשי עם קודש - שנאמר לא תעלה במעלת, וסמיך ליה ואלה המשפטים. רש"י: על ראשי עם קדש - שכשהיה המתורגמן דורש היו הציבור יושבין לארץ, והמפסיע ביניהן לילך ולישב במקומו נראה כמפסיע על ראשן. וסמיך ליה ואלה המשפטים - כלומר אף לשופטים אני מזהיר. נדרים פא, א: ומפני מה אין מצויין ת"ח לצאת ת"ח מבניהן? אמר רב יוסף: שלא יאמרו תורה ירושה היא להם. רב ששת בריה דרב אידי אומר: כדי שלא יתגדרו על הצבור. מר זוטרא אומר: מפני שהן מתגברין על הצבור. רב אשי אומר: משום דקרו לאינשי חמרי כו'. פסיקתא רבתי (איש שלום) פיסקא כא - י' הדברות פ' קמייתא: לא תרצח כנגד ויאמר א-להים ישרצו המים אמר הקב"ה אל תהיו כדגים הללו שהגדולים בולעים את הקטנים שנאמר ותעשה אדם כדגי הים וגו'.
תוספתא סנהדרין יג הלכה ה: אבל המינין והמשומדים והמסורות ואפיקורסין ושכפרו בתורה ושפורשין מדרכי ציבור ושכפרו בתחיית המתים וכל מי שחטא והחטיא את הרבים כגון ירבעם ואחאב ושנתנו חיתיתם בארץ החיים ושפשטו ידיהם בזבול גיהנם נינעלת בפניהם ונידונין בה לדורי דורות שנ' ויצאו וראו בפיגרי האנשים הפושעים בי כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה והיו דראון לכל בשר שאול בלה והן אינן בלין שנ' וצורם לבלות שאול מי גרם להן שפשטו ידיהם בזבול שנ' מזבול לו ואין זבול אלא בית המקדש שנ' בנה בניתי בית זבול לך מכון לשבתך עולמים:
סדר עולם רבה (ליינר) פרק ג: אבל מי שפירשו מדרכי צבור כגון הצדוקין והמסורות והחניפין והאפיקורוסין ושנתנו חתיתם בארץ החיים ושכפרו בתחיית המתים והאומרים אין תורה מן השמים והמלעיגין על דברי חכמים גיהנם ננעלת בפניהם ונידונין בתוכה לעולמי עולמים, שנאמר ויצאו וראו וגו', ולא עוד אלא ששאול כלה והן אינן כלין, שנאמר וצורם לבלות שאול מזבל לו, מזבולו מבלה צורתם, וצורתם לבלות לשאול, מי גרם להם מפני שפשטו ידיהם בזבול, שנאמר מזבל לו, ואין זבול אלא בית המקדש, שנאמר בנה בניתי בית זבל לך.
ראש השנה יז, א: אבל המינין, והמסורות, והמשומדים והאפיקורסים, שכפרו בתורה, ושכפרו בתחיית המתים, ושפירשו מדרכי צבור, ושנתנו חיתיתם בארץ חיים, ושחטאו והחטיאו את הרבים, כגון ירבעם בן נבט וחביריו - יורדין לגיהנם, ונידונין בה לדורי דורות, שנאמר ויצאו וראו בפגרי האנשים הפשעים בי וגו' - גיהנם כלה והן אינן כלין, שנאמר וצורם לבלות שאול. וכל כך למה - מפני שפשטו ידיהם בזבול, שנאמר מזבל לו, ואין זבול אלא בית המקדש, שנאמר בנה בניתי בית זבל לך, ועליהם אמרה חנה ה' יחתו מריבו. אמר רבי יצחק בר אבין: ופניהם דומין לשולי קדירה. ואמר רבא: ואינהו משפירי שפירי בני מחוזא, ומקריין בני גיהנם כו'. ושנתנו חיתיתם בארץ חיים, אמר רב חסדא: זה פרנס המטיל אימה יתירה על הצבור שלא לשם שמים. אמר רב יהודה אמר רב: כל פרנס המטיל אימה יתירה על הצבור שלא לשם שמים - אינו רואה בן תלמיד חכם, שנאמר לכן יראוהו אנשים לא יראה כל חכמי לב. רש"י: שפשטו ידיהם בזבול - שהחריבו בית המקדש בעוונם. בני מחוזא - מעונגים ושמינים היו. ומקריין בני גיהנם - כך יקראו להם.
עיין עוד אוצר המדרשים (אייזנשטיין) כונן. שם כתפוח בעצי היער: שאל משה לנסרגיאל מה מעשיהם של אלו אמר לו הם האוכלים ממון ישראל, והמלבין פני חבירו ברבים, והמטיל אימה יתירה על הצבור שלא לשם שמים, והמוסרים בני ישראל או ממונם ביד גוים, והכופר בתורת משה רבינו ע"ה, והאומר לא ברא הקב"ה את העולם, כל אלו מסרם הקב"ה לעקרבים, אמר משה לנסרגיאל מה שם המקום הזה, אמרו לו טיט היון.
ספר שערי תשובה לרבינו יונה שער ג קסב וכת הנותנים חתיתם בארץ חיים דבר עליהם יחזקאל עליו השלום: "אשר נתנו חתיתם בארץ חיים - ותהי עונותם על עצמותם". למדנו מזה כי לא יכפר עליהם המות, אכן עד עולם עונותם על עצמותם. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה: המינים והמשומדים והאפיקורסים, והמסורות, ושכפרו בתחיית המתים, ושפירשו מדרכי צבור, ושנתנו חתיתם בארץ חיים, כגון הפרנסים המטילים אימה יתירה על הצבור שלא לשם שמים, ושחטאו ושהחטיאו את הרבים כגון ירבעם בן נבט וחביריו, יורדים לגיהנם ונידונים בה לדורי דורות, שנאמר: "ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי כי תולעתם לא תמות וגו'".
קסג ועונש הנותנים חתיתם בארץ חיים מחמשה פנים: השנים מצד עצמו, והשלשה מצד העם. השנים שהם מצד עצמו: האחד - כי האנוש רמה ותולעה, וכן נקרא גם עוד בחיים חייתו, ולא דיו שלא ישח ולא ישפל, כי ישתרר גם השתרר שלא לשם שמים, וגם במחשבת הגאוה מבלי השתרר נפסד האדם, שנאמר: "תועבת ה' כל גבה לב". קסד והשני - כי האדם חייב להכין מערכי לבו בכל עת ולהשכין בלבו אימה ויראה מעל פני השם יתברך. ועל הרשעים נאמר: "ולא אמרו בלבבם נירא נא את ה' אלקינו". והאיש הנותן חתיתו בארץ חיים שלא לשם שמים, אין בלבו אימה מלפני השם ורוצה להטיל אימתו על בריותיו, ותחת שיש לו לערוך מחשבות להשכין אימת השם בלבו, הוא עורך אותן להטיל אימת עצמו על עם השם יתברך. ונאמר: "מושל באדם צדיק מושל יראת אלקים", פירוש: ראוי להיות מושל באדם - צדיק שהוא מושל יראת אלקים, כי אחר שהוא ירא את השם יתברך ראוי לעמו שייראו מלפניו.
קסה והשלשה פנים שהם מצד העם: האחד - כי הוא מצער את הצבור בהטלת אימתו, ונאמר: "ולא תונו איש את עמיתו", והוא על ענין הצער בדברים כאשר בארנו כבר. קסו והשני - כי כמה מכשולים באים בסבת הטלת אימה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: לעולם אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו, שהרי פילגש בגבעה הטיל עליה בעלה אימה יתירה והפילה כמה רבבות מישראל. קסז והשלישי - כי עם הקדוש שהם עובדי השם יתברך אין להם להכנע לבשר ודם, ואינו מן הראוי להיות מורא בשר ודם עליהם אלא לשם שמים, שנאמר: "כי לי בני ישראל עבדים" ולא עבדים לעבדים, ונאמר: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש", לשון "כהנים" - אדונים ושרים, וכמוהו: "ובני דוד כהנים היו". וכל העם נקראו ממלכה, מלשון: "אם יש גוי וממלכה": "כי הגוי והממלכה", פירוש: אתם תהיו לי ממלכה שכלה שרים שלא יהיה עליכם עול בשר ודם, ונאמר: "מי את ותיראי מאנוש ימות" ונאמר: "אל תיראו חרפת אנוש". ואמרו רבותינו זכרונם לברכה: "משרבו האומרים לרע טוב ולטוב רע פרקו מעליהם עול שמים והומלך עליהם בשר ודם" ואמר דוד המלך עליו השלום: "קומה ה' אל יעוז אנוש ישפטו גוים על פניך, שיתה ה' מורא להם ידעו גוים אנוש המה סלה", למדנו מזה כי עת אשר יעוז אנוש אינו מכיר שהוא אנוש כי אין שררה ראויה לאנוש זולתי לשם שמים. ע"כ.
באמת המקרא כולו מלא בעיקרון זה. קשה להכריע בין שתי הקצוות, השתלטני והתאווני, איזה גרוע מחבירו, אלו החוטאים בבין אדם למקום או אלו שבבן אדם לחברו, זו נבילה וזו טריפה, אך שוני אחד ביניהם הוא בדבר הצביעות. בעוד בעלי הגשמיות ידועים לשמצה, הנה בעלי הגאווה והשלטון מקובלים כאנשי כבוד ויקר. רק כאשר נזכה לראות בהשפלת הגאים והגבהת השפלים, נדע שהגענו לעולם מתוקן במלכות ש-ד-י.
