במאמר 'החרדים - כתב הגנה', מאת אהרן רוז, אשר פורסם ב'תכלת' 25, הערה 52, כתב בזה הלשון: מפי מורי ורבי ד"ר בנימין בראון שמעתי כי 'ירידת הדורות' ו'דעת תורה' הם העיקרים הארבעה עשר והחמישה עשר של החרדיות. לולא דמסתפינא הייתי אומר שהם העיקר הראשון והעיקר השני, ורק לאחריהם באים שלושה עשר העיקרים של הרמב"ם. ע"כ.
גישה זו דחויה מכל וכל. אם מדברים על עיקרי הרמב"ם, הרי העיקרים השמיני והתשיעי הם: אני מאמין באמונה שלמה. שכל התורה המצויה עתה בידינו היא הנתונה למשה רבנו עליו השלום: אני מאמין באמונה שלמה. שזאת התורה לא תהא מחלפת ולא תהא תורה אחרת מאת הבורא יתברך שמו: ובמקור שהוא פירוש המשנה לרמב"ם מסכת סנהדרין פרק י: והיסוד השמיני הוא תורה מן השמים. והוא, שנאמין שכל התורה הזו הנמצאת בידינו היום הזה היא התורה שניתנה למשה, ושהיא כולה מפי הגבורה כו'. וכן פירושה המקובל גם הוא מפי הגבורה, וזה שאנו עושים היום צורת הסוכה והלולב והשופר והציצית והתפילים וזולתם היא עצמה הצורה שאמר ה' למשה ואמר [להם], והוא רק מוביל שליחות נאמן במה שהביא וכו'. ויסוד התשיעי הבטול. והוא שזו תורת משה לא תבטל, ולא תבוא תורה מאת ה' זולתה, ולא יתוסף בה ולא יגרע ממנה לא בכתוב ולא בפירוש, אמר לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו וכו'. ע"כ.
הציבור החרדי שמרני מאוד וכל חידוש או שינוי נדחה על ידו בשתי ידיים ובתוקף, כגוף פלשני זר. חברה זאת אינה סובלת שינויים, הן נתקעות בגרונה והיא מקיאה אותן לגמרי. גם מצוות וחומרות חדשות, נהדפות על ידה. במאתיים וחמישים שנים האחרונות, קמו שני גדולי עולם אשר ניסו לחדש בכיוון חיובי מאוד, הלוא הם רבי ישראל בעל שם טוב מחולל תנועת החסידות ורבי ישראל מסלנט מחולל תנועת המוסר. שניהם נתקלו בהתנגדות נמרצת ועזה, ועד היום לא פסקו הדי המחלוקות. שיטות החסידות והמוסר הוכרחו לעבור מבחן של דורות ממש עד אשר זכו להתקבל בציבור וגם אז לא אומצו אלא לצדדים, על ידי חוגים מסוימים ואחרי מיון וסינון. 'תורה ודרך ארץ' של הרב שמשון רפאל הירש ז"ל לא נתקבלה כלל, מלבד אצל בודדים מעטים מאנשי חוגו. המזרחי של הרב ריינס, נשללה מכל וכל.
דוגמה נוספת מתחום המצוות והחומרות היא פרשת התכלת. האדמו"ר מראדזין ז"ל ניסה לחדש מצוה זו המפורשת בתורה ולא עלה בידו. שוב נמצאו בודדים מחוגים חריגים, כמו חסידי ברסלב, אשר אימצו בכל זאת את התכלת. בדור האחרון קמה 'אגודת פתיל תכלת' ועוד בעלי תורה ומדע אשר הפריכו את התכלת הרדזינאי והוכיחו מבחינה מדעית את זהות התכלת המקורית. בכל זאת מעט מאוד מהציבור החרדי קנה את זה. המסורת הרצופה מקודשת מעל הכול בעיני החברה הזאת, מתוקף יסודות השמיני והתשיעי של רמב"ם הנ"ל.
תמיד אני תמה על מגמתיות הבולטת בדברי המבקרים של החברה החרדית, לראות בה כת חדש. הרי לאחר השואה קם ציבור זה לתחייה בו זמנית, בארץ בארצות הברית ובאירופה המערבית, על ידי אישים בכירים שונים ומגוונים, אשר בקושי ידעו זה על זה וכיצד נתכוונו והסכימו כולם להמצאה אחת. ברור אפוא שרק העתיקו כצורתה את המסורת התורנית מאירופה המזרחית. אז במי יכולים לתלות את החידוש, וכי בעל חפץ חיים ומשנה ברורה השמרן, אשר כל ספריו מונחים לפנינו, בדה משהו מליבו. גם בעל חתם סופר לחם בראש כנגד כל חדש שאסור מן התורה. בכלל לא נטל חתם סופר חלק בשושלת הליטאית המרכזית, אשר התחיל בגר"א מווילנה, המשיך בתלמידו מהר"ח מוולוז'ין, עד לחפץ חיים, חזון איש וכו'. למרות ענקיותו של חתם סופר בתורה ויראה, השפעתו הצטמצמה לגבולות הונגריה. הגר"א מווילנה ודאי אין לחשוד בו בחדשות, שהרי המבקרים רואים בו אחד משלהם. אין אפוא ספק שמגזר זה ורק מגזר זה, ממשיך לגמרי את הקו היהודי העתיק כמתכונתו ובשלמות.
ביחס לירידת הדורות, הרי אין דבריהם של בראון ותלמידו אלא דברי תימה, המגלים בורות מדהימה. הרי כל הקורפוס התלמודי והפוסקים ראשונים ואחרונים, מושתת על עיקרון זה של ירידת הדורות, המהווה מושג ישן נושן ועתיק ימין. הנביאים לא העיזו לחלוק על משה. התנאים ביטלו את עצמם בפני הנביאים. האמוראים נכנעו לתנאים. הגאונים התכופפו בפני האמוראים. הראשונים בפני הגאונים והאחרונים לפני הראשונים. דבר זה אפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותו והוא מתבטא בכל סוגיה תלמודית בבלית או ירושלמית ובכל ספר מספרות הגאונית הראשונים והאחרונים עד ימינו. רש"י ורבותינו בעלי התוספות הקדישו את כל ימי חייהם, לעמוד על כוונת הנביאים ובעלי התלמוד, תוך התבטלות מוחלטת. כך גם רב סעדיה גאון רמב"ם ובית מדרשם, רמב"ן ובית מדרשו. כן ראשוני האחרונים, כמו בית יוסף רמ"א ומהרש"ל, יגעו ועמלו על דברי הראשונים בהכנעה גמורה וכו'. המפורסמות אינן צריכות ראייה וכל דבריהם מלאים מזה. נציין פה איזה מאמרים מפורשים בתלמוד על זה:
ברכות כ, א: אמר ליה רב פפא לאביי: מאי שנא ראשונים דאתרחיש להו ניסא, ומאי שנא אנן דלא מתרחיש לן ניסא? אי משום תנויי - בשני דרב יהודה כולי תנויי בנזיקין הוה, ואנן קא מתנינן שיתא סדרי! וכי הוה מטי רב יהודה בעוקצין האשה שכובשת ירק בקדרה ואמרי לה זיתים שכבשן בטרפיהן טהורים אמר: הויות דרב ושמואל קא חזינא הכא, ואנן קא מתנינן בעוקצין תליסר מתיבתא! ואילו רב יהודה, כי הוה שליף חד מסאניה - אתי מטרא, ואנן קא מצערינן נפשין ומצוח קא צוחינן - ולית דמשגח בן! - אמר ליה: קמאי הוו קא מסרי נפשייהו אקדושת השם, אנן לא מסרינן נפשין אקדושת השם. כי הא דרב אדא בר אהבה חזייה לההיא כותית דהות לבישא כרבלתא בשוקא, סבר דבת ישראל היא, קם קרעיה מינה; אגלאי מילתא דכותית היא, שיימוה בארבע מאה זוזי. אמר לה: מה שמך? אמרה ליה: מתון. אמר לה: מתון מתון ארבע מאה זוזי שויא.
ברכות לה, ב: אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן משום רבי יהודה ברבי אלעאי: בא וראה שלא כדורות הראשונים דורות האחרונים, דורות הראשונים עשו תורתן קבע ומלאכתן עראי - זו וזו נתקיימה בידן, דורות האחרונים שעשו מלאכתן קבע ותורתן עראי - זו וזו לא נתקיימה בידן.
ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן משום רבי יהודה ברבי אלעאי: בא וראה שלא כדורות הראשונים דורות האחרונים; דורות הראשונים היו מכניסין פירותיהן דרך טרקסמון - כדי לחייבן במעשר, דורות האחרונים מכניסין פירותיהן דרך גגות דרך חצרות דרך קרפיפות - כדי לפטרן מן המעשר; דאמר רבי ינאי: אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית, שנאמר: בערתי הקדש מן הבית; ורבי יוחנן אמר: אפילו חצר קובעת, שנאמר ואכלו בשעריך ושבעו.
שבת קיב, ב: אמר רבי זירא אמר רבא בר זימונא: אם ראשונים בני מלאכים - אנו בני אנשים, ואם ראשונים בני אנשים - אנו כחמורים, ולא כחמורו של רבי חנינא בן דוסא ושל רבי פנחס בן יאיר, אלא כשאר חמורים.
עירובין נג, א: אמר רבי יוחנן: לבן של ראשונים כפתחו של אולם, ושל אחרונים כפתחו של היכל - ואנו כמלא נקב מחט סידקית. ראשונים - רבי עקיבא, אחרונים - רבי אלעזר בן שמוע. איכא דאמרי: ראשונים - רבי אלעזר בן שמוע, אחרונים - רבי אושעיא בריבי. ואנו כמלא נקב מחט סידקית. אמר אביי: ואנן כי סיכתא בגודא לגמרא. אמר רבא: ואנן - כי אצבעתא בקירא לסברא, אמר רב אשי: אנן כי אצבעתא בבירא לשכחה. רש"י: פתח אולם - רחבו עשרים ושל היכל עשרה. סדקית - מחט שתופרין בה סדקי בגדים, והוא דק ביותר. כסיכתא בגודא לגמרא - כיתד שנועצין אותו בכותל בנקב צר, ונכנס בדוחק, כך אין יכולין אנו להבין מה שאנו שומעין, כי אם מעט ובקושי. כאצבע בקירא - בשעוה קשה, שאין האצבע יכול ליכנס בתוכה, אלא מדבק מעט. כאצבע בבירה לשכחה - כשם שהאצבע נוח ליכנס בפי הבור, כך אנו מהירין לשכוח.
יומא ט, ב: רבי יוחנן ורבי אלעזר דאמרי תרווייהו: ראשונים שנתגלה עונם - נתגלה קצם, אחרונים שלא נתגלה עונם - לא נתגלה קצם. אמר רבי יוחנן: טובה צפורנן של ראשונים מכריסו של אחרונים. - אמר ליה ריש לקיש: אדרבה, אחרונים עדיפי, אף על גב דאיכא שעבוד מלכיות - קא עסקי בתורה! אמר ליה: בירה תוכיח, שחזרה לראשונים ולא חזרה לאחרונים. שאלו את רבי אלעזר: ראשונים גדולים או אחרונים גדולים? - אמר להם: תנו עיניכם בבירה. איכא דאמרי, אמר להם: עידיכם בירה. רש"י: שנתגלה עונם - לא היו מכסין פשעיהם. נתגלה קצם - לפי מלאות לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם. אחרונים לא נתגלה עונם - בני מקדש שני רשעים היו בסתר. בירה תוכיח - בית המקדש. עידיכם בירה - בנין הבית עד לכם בדבר, שלא חזר לנו וחזר לראשונים.
גיטין פא, א: אמר רבב"ח א"ר יוחנן משום רבי יהודה בר אילעי: בא וראה שלא כדורות הראשונים דורות האחרונים, דורות הראשוני' - ב"ש, דורות האחרונים - רבי דוסא; דתניא: שבוייה אוכלת בתרומה, דברי ר' דוסא, א"ר דוסא: וכי מה עשה לה ערבי זה, מפני שמיעך לה בין דדיה פסלה מן הכהונה? רש"י: ב"ש - שהיו מחמירים בקדושת יוחסין שאוסרין אותה לכהונה מפני כתיבת הגט. שמיעך לה - ששחק עמה לא חיישינן שמא בא עליה.
אפילו על משה רבנו ע"ה 'והוא בחיר ה' מכל המן האנושי' כלשון רמב"ם בפירוש פרק חלק, אמרו מסכתות קטנות מסכת אבות דרבי נתן נוסחא א פרק ט: והאיש משה ענו מאד וכו' יכול שהיה ענו כדורות הראשונים ת"ל על פני האדמה מדורו אמרו ולא מדורות הראשונים:
ובסנהדרין קיא, א: ועל דבר זה נענש משה רבינו, שנאמר ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה. אמר לו הקדוש ברוך הוא: חבל על דאבדין ולא משתכחין! הרי כמה פעמים נגליתי על אברהם יצחק ויעקב באל שדי, ולא הרהרו על מדותי, ולא אמרו לי מה שמך כו'. ואתה אמרת לי מה שמך בתחלה, ועכשיו אתה אומר לי והצל לא הצלת את עמך כו'. ע"כ.
המבינים והמעיינים מעט יותר יודעים שירידה זאת אינה מוגבלת לתקופות בלבד כמו נביאים, תנאים, אמוראים כו' אלא אף בתוך תקופת עדן ידוע, כל דור ירוד הוא כלפי ולעומת דור שלפניו. עובדה זו עולה בבירור מספרות התנאית והתלמודית וכן מתוך דברי הראשונים והאחרונים. הרא"ש לא יחלוק על רש"י והגאון רבי עקיבא איגר מתבטל לבית יוסף וכן כל כיוצא בזה.
מסתבר שיחס דירוגי זו נתקיים אף בעידן הנבואה: סוטה מח, ב: משמתו נביאים הראשונים. מאן נביאים הראשונים? אמר רב הונא: זה דוד ושמואל ושלמה וכו'. אלא אמר רב נחמן בר יצחק: מאן נביאים הראשונים? לאפוקי מחגי זכריה ומלאכי דאחרונים נינהו; דת"ר: משמתו חגי זכריה ומלאכי - נסתלקה רוח הקודש מישראל, ואע"פ כן היו משתמשים בבת קול, שפעם אחת היו מסובין בעליית בית גוריא ביריחו, נתנה עליהן בת קול מן השמים ואמרה: יש בכם אדם אחד שראוי שתשרה שכינה עליו, אלא שאין דורו ראוי לכך, נתנו עיניהם בהלל הזקן, וכשמת, הספידוהו: הי חסיד, הי עניו, תלמידו של עזרא; ושוב פעם אחרת היו מסובין בעלייה ביבנה, נתנה להן בת קול מן השמים ואמרה להן: יש בכם אדם א' שראוי שתשרה שכינה עליו, אלא שאין דורו זכאין לכך, נתנו עיניהם בשמואל הקטן, וכשמת, הספידוהו: הי עניו, הי חסיד, תלמידו של הלל כו'; ואף על ר' יהודה בן בבא בקשו לומר הי חסיד, הי עניו, אלא שנטרפה שעה, שאין מספידין על הרוגי מלכות. ע"כ.
מצד שני, יש לציין שתמיד היו יוצאים מן הכלל, אשר אחת לכמה דורות ירדה אישיות בכירה או נשמה גבוהה לעולם, שעלה על דורות הרבה שלפניו, דוגמת הגר"א מווילנה בדורו או בעל משנה ברורה בימיו ועוד. אף גם זאת שכל זה אינו שולל עליית הדורות בבחינות אחרות, ויש להאריך.
בנוגע לדעת תורה, ודאי גם היא אינה חדשה כלל, אלא שכאן אין העניין פשוט כל כך ויש מקום ללבנו ולבררו, על מנת לחקור ולחקות אחרי השתלשלות הדבר. עצם המונח והמושג של 'דעת תורה', כבר מופיע בתלמוד ורגיל מאוד בלשונות הפוסקים, כאשר ייווכח לראות כל מחפש בפרויקט השו"ת וכדומה. אבל כאן יש לעמוד על תמורה רצינית שחלה בעמינו במאות האחרונות. מיום שגלינו מארצנו, מעולם לא עמדה היהדות התורנית בפני סכנה קיומית פנימית, כמו שקרה מימות משה מנדלסון מחולל תנועת ההשכלה והרפורמה, ותיאודור הרצל מחולל תנועת הציונות. אשר על כן בכל הדורות הייתה ההתמקדות המרבית של גדולי ישראל בנושא ההלכתי. כל שאלה שעלה לדיון, נבחן מצד היבטי ההלכה שבה בלבד. אך מאז זקפו בני פריצי עמך את קומתם וינסו להעמיד חזון שקר ומקסם חלק, הוכרחה היהדות המסורתית להגן על עצמה, מפני סכנת טמיעה והתבוללות בתרבות העמים. מעתה כל שאלה העומדת על הפרק, נידונת תחילה מבחינה השמרנית, אם אין בה איום כל שהוא על מסורת מסגרת היהדות התורנית ורק אחר כך מעיינים בזווית ההלכה שבה.
אם בעבר השאלות הגדולות היו על גיטין, עגונות, עירובין, טריפות וכיוצא בהן וממילא עיקר דעת תורה התבטאה בהן, הנה היום דילמות המדיניות חיוניות יותר לצורך הישרדותה של היהדות המסורתית ונושאים הלכתיים נקודתיים משניים הם אליהן, למרות חשיבותם העצומה. כך עבר הפוקוס של דעת תורה מתחום ההלכה למרחב המדיני השקפתי. כל זה למרות שלאמתו של דבר, תמיד היו מקצת שאלות עקרוניות, אשר נזקקו בהן לדעת תורה. ספר הנבחר באמונות ודעות לרס"ג, מרה הנבוכים לרמב"ם, הכוזרי לרבנו יהודה הלוי, ועוד ספרים רבים כמוהם, מוקדשים לדעת תורה בשאלות אמוניות. אגרות רמב"ם המפורסמות, עוסקות בדעת תורה על בעיות העת. הפולמוס העצום נגד הפילוסופיה בימי הרמב"ם ואחריו, על ידי חכמי הדורות, כמו רבי שלמה מן ההר, רמ"ה, רמב"ן, או רשב"א שהיה גדול דורו והכריז חרם בנושא, אין עניינו אלא דעת תורה בשאלות יסודיות, באופן שאי אפשר בשום פנים לטעון על דעת תורה שחדשה היא:
קובץ אגרות חזון איש ג' צ"ב: השיטה לעשות את התורה לחלקים שנים, הוראה באיסור והיתר חלק אחד, והוראה בשוק החיים חלק שני, להיות נכנעים להוראות חכמי הדור בחלק הראשון, ולהשאיר לחופש בחירתם בחלק השני, היא השיטה הישנה של המינים בירידת היהדות באשכנז, אשר הדיחו את עם ישראל עד שיתערב בגוים ולא נשאר לפליטה וכו'. ההפלאה בין הוראת איסור והיתר להוראת הגדרים והגזירות, הפלאה זו היא גילוי פנים בתורה, ומבזה תלמידי חכמים, ונמנין בין אלו שאין להם חלק לעוה"ב ונפסלין לעדות וכו'. ע"כ.
נדמה כי איגרת זאת מתמצתת היטב את העיקרון של דעת תורה. מעולם לא חלק איש מחכמי הדורות על דברי החזון איש הללו. משנה תורה לרמב"ם, מתחיל בהלכות יסודי התורה והלכות דעות. הפוליטיקה היהודית תמיד נוהלה בידי גדולי ישראל. חכמי התורה שבכל התקופות עמדו בראש המחנה, החליטו הכריעו פעלו וקבעו בכל ענייני היהודים מדיניים כהלכתיים.
