פרשת יתרו (יג) ויהי ממחרת וישב משה לשפט את העם ויעמד העם על משה מן הבקר עד הערב: (יד) וירא חתן משה את כל אשר הוא עשה לעם ויאמר מה הדבר הזה אשר אתה עשה לעם מדוע אתה יושב לבדך וכל העם נצב עליך מן בקר עד ערב: (טו) ויאמר משה לחתנו כי יבא אלי העם לדרש א-להים: (טז) כי יהיה להם דבר בא אלי ושפטתי בין איש ובין רעהו והודעתי את חקי הא-להים ואת תורתיו: (יז) ויאמר חתן משה אליו לא טוב הדבר אשר אתה עשה: (יח) נבל תבל גם אתה גם העם הזה אשר עמך כי כבד ממך הדבר לא תוכל עשהו לבדך: (יט) עתה שמע בקלי איעצך ויהי א-להים עמך היה אתה לעם מול הא-להים והבאת אתה את הדברים אל הא-להים: (כ) והזהרתה אתהם את החקים ואת התורת והודעת להם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון: (כא) ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל יראי א-להים אנשי אמת שנאי בצע ושמת עלהם שרי אלפים שרי מאות שרי חמשים ושרי עשרת: (כב) ושפטו את העם בכל עת והיה כל הדבר הגדל יביאו אליך וכל הדבר הקטן ישפטו הם והקל מעליך ונשאו אתך: (כג) אם את הדבר הזה תעשה וצוך א-להים ויכלת עמד וגם כל העם הזה על מקמו יבא בשלום: (כד) וישמע משה לקול חתנו ויעש כל אשר אמר: (כה) ויבחר משה אנשי חיל מכל ישראל ויתן אתם ראשים על העם שרי אלפים שרי מאות שרי חמשים ושרי עשרת: (כו) ושפטו את העם בכל עת את הדבר הקשה יביאון אל משה וכל הדבר הקטן ישפוטו הם: (כז) וישלח משה את חתנו וילך לו אל ארצו: פ
אור החיים: וראיתי לתת לב, איך זכה יתרו, שתכתב על ידו פרשה זו, והן אמת כי הוא כיבד משה עבד ה', והנה שכרו שכבדו ה', אלא היה ה' יכול עשות לו דרך כבוד אחר לא בדרך זה שיראה חס ושלום כפחות ידיעה בעם ה', עד שבא כהן מדין והשכילם:
ונראה כי טעם הדבר הוא להראות ה' את בני ישראל הדור ההוא וכל דור ודור, כי יש באומות גדולים בהבנה ובהשכלה, וצא ולמד מהשכלת יתרו בעצתו ואופן סדר בני אדם אשר בחר, כי יש באומות מכירים דברים המאושרים, והכוונה בזה, כי לא באה הבחירה בישראל, לצד שיש בהם השכלה והכרה יותר מכל האומות, וזה לך האות השכלת יתרו, הא למדת כי לא מרוב חכמת ישראל והשכלתם בחר ה' בהם, אלא לחסד עליון ולאהבת האבות, ויותר יערב לחיך טעם זה למאן דאמר יתרו קודם מתן תורה בא, כי נתחכם ה' על זה קודם מתן תורה לומר שהגם שיש באומות יותר חכמים מישראל אף על פי כן אותנו הביא ה' אליו ובחר בנו, ועל זה בפרט עלינו לשבח לאשר בחר בנו מצד חסדיו, גם למאן דאמר אחר מתן תורה [בא], יש טעם במה שסדר ביאתו קודם, להראות הכוונה הנזכרת, שזולת זה אין הכוונה הנזכרת נגלית, והבן:
לעניות דעתי יש לומר על פי הבחנתנו בין האומן למדען, שעל זה אמרו: מגילה ט, ב: רבן שמעון בן גמליאל אומר אף בספרים לא התירו שיכתבו אלא יונית. אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל. ואמר רבי יוחנן: מאי טעמא דרבן שמעון בן גמליאל - אמר קרא יפת א-להים ליפת וישכן באהלי שם - דבריו של יפת יהיו באהלי שם. - ואימא גומר ומגוג! אמר רבי חייא בר אבא: היינו טעמא דכתיב יפת א-להים ליפת - יפיותו של יפת יהא באהלי שם. רש"י: יפיותו של יפת - הוא לשון יון, לשונו יפה משל כל בני יפת. ע"כ. חכמי יוון המציאו את הפילוסופיה והיא יפיותו של יפת. משטר, ניתוח, סדר, עריכה, כל אלה מיפיותו של יפת הן. שם הוא היוצר ויפת הוא המסדר והמממש לאותה יצירה: איכה רבה (בובר) פרשה ב: מלכה ושריה בגוים אין תורה. אם יאמר לך אדם יש חכמה בגוים תאמין, הה"ד והאבדתי חכמים מאדום ותבונה מהר עשו, יש תורה בגוים אל תאמין, דכתיב מלכה ושריה בגוים אין תורה. ע"כ. עצת יתרו מוכרחת הייתה לבוא דווקא מן החוץ דהיינו מיפת, לשכון באוהלי שם. 'צא ולמד מהשכלת יתרו בעצתו ואופן סדר בני אדם אשר בחר'. הארגון הנאה והניהול המחוכם שב'ואתה תחזה', מקורם ביפיותו של יפת. היהודי שקוע בפנימיות העולם דהיינו בתורה גופה: 'לדרוש א-לוהים'. 'את חוקי הא-לוהים ואת תורותיו'. פה זקוק הוא להברכה ולהרכבה מן הגוי או מן הגר שתורנו.
'לא טוב הדבר'. 'נבול תיבול'. מסתבר ש'מעשה אבות סימן לבנים' וכשם שיתרו בדורו הכניס מסגרת וסדר ביהדות ובתורה, כך הגיעו במשך הדורות, על פני ההיסטוריה הישראלית הארוכה, חכמים מן החוץ, אשר חיזקו את בדק בית יעקב בכללים וסדרים, אשר בזכותם לא נשתכחה תורה מישראל.
הקדמת הרמב"ם למשנה הפרק השלישי, מה שידוע מיחוסי חכמי המשנה מהם רבן גמליאל בנו של ר' יהודה הנשיא. ור' יהודה הנשיא בן רבן שמעון בן רבן גמליאל בן רבן שמעון בן רבן גמליאל הזקן בן רבן שמעון בן הלל הנשיא. והוא הלל הבבלי שעל שמו נתיחסה חבורה מן החכמים ההולכים בשטתו, לפיכך נקראו בית הלל, והלל זה הוא מבני שפטיה בן אביטל בן דוד, הנה נתבאר ששבעת חכמים אלו הם מזרע דוד. ומהם ארבעה מקהל גרים, והם שמעיה, ואבטליון, ור' עקיבה, ור' מאיר. ומהם כהנים, שמעון הצדיק שאליו חוזרת הקבלה כולה לקיים דברו יתעלה ויתרומם יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל. ור' אלעזר בן עזריה והוא עשירי לעזרא. ושמעון דודו, והוא הידוע שמעון אחי עזריה. ור' אלעזר בן שמוע. ור' חנניה סגן הכהנים. ור' שמעון בנו והוא הידוע ר' שמעון בן הסגן. וישמעאל בן פיאבי. ויוחנן כהן גדול. ורבן יוחנן בן זכאי. ויוסף בן יועזר. ור' יוסי הכהן. ור' טרפון. אליהועיני בן הקף. חנמאל המצרי. והשאר מישראל ולא נודע להם יחוס עד כמה שאני זוכר. ע"כ.
מי לנו גדול מרבי עקיבא בן יוסף גר צדק, עליו בייחוד אמרו בכמה מקומות 'עד שבא רבי עקיבא ולימד': במשנה פעמיים: מעשר שני ה משנה ח אמר רבי יהודה בראשונה היו שולחין אצל בעלי בתים שבמדינות מהרו והתקינו את פירותיכם עד שלא תגיע שעת הבעור עד שבא רבי עקיבא ולמד שכל הפירות שלא באו לעונת המעשרות פטורים מן הבעור:
נדרים ט משנה ו: פותחין בימים טובים ובשבתות בראשונה היו אומרים אותן הימים מותרין ושאר כל הימים אסורין עד שבא רבי עקיבא ולימד שהנדר שהותר מקצתו הותר כולו:
בתוספתא נוספו עוד שלושה: תוספתא מועד קטן ב הלכה י: שותין מי זבלין ומי דקלין וכוס עיקרין במועד שבראשונה היו אומרין אין שותין מי זבלין ומי דקלים וכוס עקרי' במועד עד שבא ר' עקיבא ולימד ששותין מי זבלין ומי דקלין וכוס עיקרין במועד.
שם הלכה יד: יושבין על ספסל של גוים בשבת שבראשונה היו אומ' אין יושבין על ספסל של גוים בשבת עד שבא ר' עקיבא ולימד שיושבין על ספסל של גוים בשבת.
תוספתא פסחים א הלכה ז: בראשונה היו אומ' אין מוכרין חמץ לנכרי ואין נותנין לו במתנה אלא כדי שיאכלנו עד שלא תגיע שעת הביעור עד שבא ר' עקיבא ולמד שמוכרין ונותנין מתנה אף בשעת הביעור אמ' ר' יוסה אילו דברי בית שמיי ואלו דברי בית הלל הכריע ר' עקיבא לסייע דברי בית הלל.
בספרא פעם אחת: ספרא מצורע - פרשת זבים פרשה ה (יב) והדוה בנידתה זקנים הראשונים היו אומרים תהיה בנידתה לא תכחול ולא תפקוס עד שתבא במים עד שבא רבי עקיבא ולמד נכנס הדבר לידי איבה והוא מבקש לגרשה, הא מה אני מקיים והדוה בנדתה תהא בנדתה עד שתבוא במים.
בגמרא נמצאו שלושה אחרים: תלמוד בבלי מסכת ראש השנה פרק א - ארבעה ראשי שנים: תא שמע: שאלה בלוריא הגיורת את רבן גמליאל: כתיב בתורתכם אשר לא ישא פנים, וכתיב ישא ה' פניו אליך. נטפל לה רבי יוסי הכהן, אמר לה: אמשול לך משל, למה הדבר דומה - לאדם שנושה בחבירו מנה, וקבע לו זמן בפני המלך, ונשבע לו בחיי המלך. הגיע זמן ולא פרעו, בא לפייס את המלך. ואמר לו: עלבוני מחול לך, לך ופייס את חבירך. הכא נמי, כאן - בעבירות שבין אדם למקום, כאן - בעבירות שבין אדם לחבירו. עד שבא רבי עקיבא ולימד: כאן - קודם גזר דין, כאן - לאחר גזר דין.
קידושין נז, א: כדתניא: שמעון העמסוני, ואמרי לה נחמיה העמסוני, היה דורש כל אתין שבתורה, כיון שהגיע לאת ה' א-להיך תירא פירש; אמרו לו תלמידיו: רבי, כל אתין שדרשת מה תהא עליהם? אמר להם: כשם שקבלתי שכר על הדרישה, כך קבלתי על הפרישה; עד שבא רבי עקיבא ולימד: את ה' א-להיך תירא - לרבות תלמידי חכמים.
בבא מציעא סב, א: ורבי יוחנן, האי וחי אחיך עמך מאי עביד ליה? - מבעי ליה לכדתניא: שנים שהיו מהלכין בדרך, וביד אחד מהן קיתון של מים, אם שותין שניהם - מתים, ואם שותה אחד מהן - מגיע לישוב. דרש בן פטורא: מוטב שישתו שניהם וימותו, ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו. עד שבא רבי עקיבא ולימד: וחי אחיך עמך - חייך קודמים לחיי חבירך.
סך הכל תשע פעמים, מה שלא מצינו אפילו פעם אחת אצל כל חכם אחר. לעניות דעתי יש לומר בטעם הדבר, על פי יבמות סב, ב: ר"ע אומר: למד תורה בילדותו - ילמוד תורה בזקנותו, היו לו תלמידים בילדותו - יהיו לו תלמידים בזקנותו, שנא': בבקר זרע את זרעך וגו'. אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה, והיה העולם שמם, עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום, ושנאה להם ר"מ ור' יהודה ור' יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה. רש"י: שמם - שנשתכחה תורה.
ובספרי דברים פיסקא מח: דבר אחר כי אם שמור תשמרון את כל המצוה הזאת, שמא תאמר ישנו בני הזקנים ישנו בני הגדולים ישנו בני הנביאים תלמוד לומר כי אם שמור תשמרון מגיד שהכל שוים בתורה וכן הוא אומר תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב כהנים לוים וישראלים אין כתוב כאן אלא קהלת יעקב, וכן הוא אומר אתם נצבים היום כלכם מה אילו זה שעמד וקיים תורה בישראל לא היתה תורה משתכחת מה אילו לא עמד שפן בשעתו עזרא בשעתו רבי עקיבה בשעתו לא היתה תורה משתכחת ואומר ודבר בעתו מה טוב דבר שאמר זה שקול כנגד הכל.
ובמנחות כט, ב: אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שעלה משה למרום, מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות, אמר לפניו: רבש"ע, מי מעכב על ידך? אמר לו: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות. אמר לפניו: רבש"ע, הראהו לי, אמר לו: חזור לאחורך. הלך וישב בסוף שמונה שורות, ולא היה יודע מה הן אומרים, תשש כחו; כיון שהגיע לדבר אחד, אמרו לו תלמידיו: רבי, מנין לך? אמר להן: הלכה למשה מסיני, נתיישבה דעתו. חזר ובא לפני הקב"ה, אמר לפניו: רבונו של עולם, יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה ע"י? אמר לו: שתוק, כך עלה במחשבה לפני. אמר לפניו: רבונו של עולם, הראיתני תורתו, הראני שכרו, אמר לו: חזור [לאחורך]. חזר לאחוריו, ראה ששוקלין בשרו במקולין, אמר לפניו: רבש"ע, זו תורה וזו שכרה? א"ל: שתוק, כך עלה במחשבה לפני. ע"כ.
משה רבינו ע"ה תשש כוחו הימנו משום שהייתה בו בחינת יתרו שהיה להם לעינים למשה ולישראל. 'עתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות' היינו היסודיות המדעית. גם המשך המאמר יובן לפי דרכינו ואין כאן מקומו.
סוטה מט: מתניתין וכו': משמת ר"ע - בטל כבוד התורה. ת"ר כו': משמת ר"ע - בטלו זרועי תורה, ונסתתמו מעיינות החכמה. רש"י: בטל כבוד תורה - שהיה נותן לבו לדרוש כל קוץ וקוץ של כל אות וכ"ש תיבות יתירות ואותיות יתירות כגון בת ובת אני דורש וזהו כבוד תורה גדול שאין בה דבר לבטלה וכו'. זרועי תורה - עומק סברא ולסמוך טעמי תורה שבעל פה על מדרשי המקראות ואותיות היתרים ולשונות המשתנים במקרא.
ובגיטין סז, א: דתניא, איסי בן יהודה היה מונה שבחן של חכמים: ר"מ - חכם וסופר, ר' יהודה - חכם לכשירצה, ר' טרפון - גל של אגוזין, ר' ישמעאל - חנות מיוזנת, ר"ע - אוצר בלום, ר' יוחנן בן נורי - קופת הרוכלים, רבי אלעזר בן עזריה - קופה של בשמים, משנת ר' אליעזר בן יעקב - קב ונקי, ר' יוסי - נמוקו עמו, רבי שמעון - טוחן הרבה ומוציא קימעא. תנא: משכח קימעא, ומה שמוציא אינו מוציא אלא סובין. וכן אמר ר"ש לתלמידיו: בניי, שנו מדותי, שמדותי תרומות מתרומות מידותיו של ר"ע. רש"י: אוצר בלום - כך מפורש באבות דרבי נתן למה היה ר' עקיבא דומה לעני שנטל קופתו ויצא לשדה מצא שעורים קצר ונתן בה מצא חטין נתן בה וכן פולים וכן עדשים וכשבא לביתו בירר כל מין ומין לעצמו כך ר"ע כשלמד מרבותיו שמע דבר מקרא מרבותיו ואחריו הלכה ואחריו מדרש ואחריו אגדה נתן לבו לחזור עליהן ולגורסן עד שהיו סדורין בפיו ולא אמר אלמוד מקרא לעצמו מדרש לעצמו אבל כשנעשה חכם גדול עשה כל התורה מטבעות מטבעות סידר מדרש ספרי וסיפרא לבדן ושנאן לעצמן לתלמידיו והלכות לעצמן ואגדות לעצמן ונראה בעיני אוצר בלום סגור מסגירות לבדן מחיצות מחיצות כמו שעושין בתיבות גדולות ליתן חטין מכאן שעורין מכאן עדשים מכאן כמו פיו בלום ורגליו מבולמות בבכורות קלושיי"א בלעז. ע"כ. ובסנהדרין פו, א: דאמר רבי יוחנן: סתם מתניתין רבי מאיר, סתם תוספתא רבי נחמיה, סתם ספרא רבי יהודה, סתם ספרי רבי שמעון, וכולהו אליבא דרבי עקיבא. ע"כ.
כאן בולט המשטר והסדר המדעי. יש להקיש גם מאמרו: ספרא קדושים פרשה ב: ואהבת לרעך כמוך, רבי עקיבא אומר זה כלל גדול בתורה וכו'. ע"כ לעניינינו. איש המדע מבקש תמיד את כללו של כל דבר. כאן נוגעים אנו בדוגמה נוספת מאותם גרים מעין יתרו. שמעיה ואבטליון גירי הצדק היו. ההל הזקן קיבל מהם. אף הוא אומר כלל גדול בתורה על רגל אחת לגר אחר: שבת לא, א: שוב מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי, אמר לו: גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. דחפו באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל, גייריה. אמר לו: דעלך סני לחברך לא תעביד - זו היא כל התורה כולה, ואידך - פירושה הוא, זיל גמור. ובסוכה כ, א: ואזדא ריש לקיש לטעמיה, דאמר ריש לקיש: הריני כפרת רבי חייא ובניו. שבתחלה כשנשתכחה תורה מישראל עלה עזרא מבבל ויסדה, חזרה ונשתכחה עלה הלל הבבלי ויסדה, חזרה ונשתכחה עלו רבי חייא ובניו ויסדוה.
ובעדויות א משנה ג: הלל אומר מלא הין מים שאובין פוסלין המקוה אלא שאדם חייב לומר בלשון רבו ושמאי אומר תשעה קבין וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא עד שבאו שני גרדיים משער האשפות שבירושלים והעידו משום שמעיה ואבטליון שלשת לוגין מים שאובין פוסלין את המקוה וקיימו חכמים את דבריהם:
רמב"ם: שמעיה ואבטליון הם רבותיהם של שמאי והלל כמו שיתבאר באבות והיו עליהם השלום גרים ונשארה בלשונם עלגות הגוים והיו אומרים במקום מלוא הין מלא הין, והיה הלל אומר כך מלא הין כמו ששמע מהם והוא אמרו שחייב אדם לומר כלשון רבו. ויש מי שקורא מלוא חין ואומר כי השינוי היה בין הין וחין. והקריאה הראשונה היא אשר קבלתי מאבא מארי זצ"ל שקבל מרבו ורבו מרבו זכרם לברכה. ע"כ. יש לציין כי דווקא הקריאה השנייה תואמת את עלגות הגויים בימינו, שאין יודעים להגות אות חית ומחליפים אותה באות הא. למשל חנוכה - הנוכה. חוצפה - הוצפה. וכל כיוצא בהן, ועיין פירוש הר"ב.
אין בידינו הלכות רבות משמם של חכמים ראשונים הללו ומכל מקום יתכן לראות בדוגמה זאת גופה, שהתעסקו בשיעורים מדוקדקים. 'מלא הין מים שאובין פוסלין את המקוה'. 'שלושת לוגין מים שאובין פוסלין את המקוה'. ובשבת טו, א: גופא, אמר רב הונא: בשלשה מקומות נחלקו שמאי והלל. שמאי אומר: מקב חלה, והלל אומר: מקביים, וחכמים אומרים: לא כדברי זה ולא כדברי זה, אלא, קב ומחצה חייב בחלה. משהגדילו המדות אמרו: חמשת רבעים קמח חייבין בחלה. רבי יוסי אומר: חמשה - פטורין, חמשה ועוד - חייבין. ואידך, הלל אומר: מלא הין מים שאובים פוסלים את המקוה. שחייב אדם לומר בלשון רבו. שמאי אומר: תשעה קבין, וחכמים אומרים: לא כדברי זה ולא כדברי זה, עד שבאו שני גרדיים משער האשפה שבירושלים, והעידו משום שמעיה ואבטליון ששלשה לוגין מים שאובין פוסלים את המקוה, וקיימו חכמים את דבריהם. ואידך, שמאי אומר: כל הנשים דיין שעתן, והלל אומר: מפקידה לפקידה, ואפילו לימים הרבה. וחכמים אומרים: לא כדברי זה ולא כדברי זה, אלא: מעת לעת - ממעט על יד מפקידה לפקידה, ומפקידה לפקידה - ממעט על יד מעת לעת. ותו ליכא? והאיכא: הלל אומר לסמוך, ושמאי אומר שלא לסמוך! - כי קאמר, רב הונא - היכא דליכא פלוגתא דרבוותא בהדייהו - והאיכא: הבוצר לגת, שמאי אומר: הוכשר, והלל אומר: לא הוכשר! - בר מיניה דההיא - דהתם קא שתיק ליה הלל לשמאי. ע"כ. כאן בולטת הבחנה זו. שלושת המקרים הנבחרים בהם נחלקו שמאי והלל, מתעסקים בעיקר רק במידות ושיעורים. מובן שגם זה מיסודות דרכי המחקר.
לגבי רבי מאיר בן גר צדק, מצינו בעירובין יג, ב: אמר רבי אחא בר חנינא: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאין בדורו של רבי מאיר כמותו, ומפני מה לא קבעו הלכה כמותו - שלא יכלו חביריו לעמוד על סוף דעתו. שהוא אומר על טמא טהור ומראה לו פנים, על טהור טמא ומראה לו פנים. תנא: לא רבי מאיר שמו אלא רבי נהוראי שמו, ולמה נקרא שמו רבי מאיר - שהוא מאיר עיני חכמים בהלכה. ולא נהוראי שמו אלא רבי נחמיה שמו, ואמרי לה רבי אלעזר בן ערך שמו, ולמה נקרא שמו נהוראי - שמנהיר עיני חכמים בהלכה. אמר רבי: האי דמחדדנא מחבראי - דחזיתיה לרבי מאיר מאחוריה, ואילו חזיתיה מקמיה - הוה מחדדנא טפי. דכתיב והיו עיניך ראות את מוריך. אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: תלמיד היה לו לרבי מאיר וסומכוס שמו, שהיה אומר על כל דבר ודבר של טומאה ארבעים ושמונה טעמי טומאה, ועל כל דבר ודבר של טהרה ארבעים ושמונה טעמי טהרה וכו'.
גיטין סז, א: דתניא, איסי בן יהודה היה מונה שבחן של חכמים: ר"מ - חכם וסופר כו'. רש"י: חכם וסופר - כדאמרינן במסכת סוטה אמרתי לו לבלר אני. ע"כ. 'סתם מתניתין רבי מאיר'. רמב"ם בכמה מקומות מפליג הרבה בשבח ספר המשנה סידורו וסגנונו וחיבר את ספרו הגדול משנה תורה בשם ובלשון נוסח המשנה וגם ערכו מעין המשנה. רמב"ם מייחס סידור ספר המשנה לרבינו הקדוש. ידוע שהחוקרים הרבו לדון בזה. מכל מקום יתכן כי לרבי מאיר הסופר רבו של רבי, היה חלק חשוב ביסוד הספר הזה ועל כן סתם מתניתין כוותיה: סנהדרין פו, א: דאמר רבי יוחנן: סתם מתניתין רבי מאיר, סתם תוספתא רבי נחמיה, סתם ספרא רבי יהודה, סתם ספרי רבי שמעון, וכולהו אליבא דרבי עקיבא. רש"י: אליבא דר' עקיבא - ממה שלמדו מר' עקיבא אמרום. תלמוד בבלי מסכת קידושין פרק ב - האיש מקדש: מיתיבי: איזו היא משנה? ר' מאיר אומר: הלכות, ר' יהודה אומר: מדרש! וכו'.
שוב מצאתי ב"ה דברים מפורשים ונפלאים לעניינינו, במקור הקדום המוסמך והראשון במעלה: איגרת רב שרירא גאון כיצד נכתבה המשנה: כד. וסתם מתני' ר' מאיר ולא אמרן מלבו, אלא ההיא אורחא דגמריה דר' מאיר הוה גמיר ר', ובאותו דרך דהוה מתני ר' מאיר לתלמידיו, אותה גמרא אחז ר' וקבעה לאתנויי לכולי עלמא. ור' מאיר אחז דרך הגמרא שלו מר' עקיבה רבו, ור' עקיבא קבלה מרבותיו הראשונים, דאמרינן אמר ר' יוחנן סתם מתני' ר' מאיר סתם תוספתא ר' נחמיה סתם ספרא ר' יהודה סתם ספרי ר' שמעון וכלהו אליבא דר' עקיבא.
כה. והני ברייתא דתוספתא וספרא וספרי, הילין ברייתא כלהו הוו תנו להו רבנן קמאי, ואתו ר' יהודה ור' נחמיה ור' שמעון וליקוטינון כל חד מניהו דיליה. ספרא ר' יהודה תוספתא ר' נחמיה ספיר ר' שמעון ומתני' ר' מאיר. וכלהו אליבא דר' עקיבא כי כלם תלמידי ר' עקיבא הם.
כו. אבל ברייתא אחרנייתא לא איכפת לן בהו, משום דהני מובחרין דרבנן הוו דלקטינהו וחברינהו, והנהו הוו תלמידי חשיבי של ר' עקיבא. וכך אמר ר' שמעון לתלמידיו בניי שנו מדותי שמדותי תרומות הם מתרומות מדותיו של ר' עקיבא, והא אמרינן לבן של ראשונים כפתחו של אולם אחרונים כפתחו של היכל, וקא מפרשינן ראשונים זהו ר' עקיבא. וקא מפרשי רבנן דאפילו אדם הראשון שמח בחכמתו של ר' עקיבא כשהראהו הקב"ה דור דור וחכמיו. וגם ר' דוסא בן הרכינס אמר לו לר' עקיבא אתה הוא עקיבה בן יוסף ששמך הולך מסוף העולם ועד סופו ביבמות.
כז. והגדול שבכל תלמידי ר' עקיבא ר' מאיר הוה, דאמרינן בעירובין אמר ר' אחא בר חנינא גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאין בדורו של ר' מאיר כמותו וכו'. ומשום הכי הוה חביב ליה לר' עקיבא וסמכיה מינקותיה.
כח. ונקט ר' בהלכתא [ארחא] דר' מאיר והיא הות ארחא דר' עקיבא, כיון דחזא ר' דארחא דר' מאיר קצרה וקרובה ללמד ודבריה מחוברים חבור יפה כל דבר ודבר עם מה שדומה לו, ומדוקדקין דבריו הרבה יותר מכלהו רבנן תנאי אחריני, ואין בהן שפת יתר וכל מילתא ומילתא מסקא לטעמא, בדלא אמיר בה מילי דטופיינא דלא צריכין, ולא מחסרא ולא מיתרא מדעם אלא בדוכתא מיעוטתא וארחא קייטא ובכלל כל מלה ומלה גדולות ונפלאות, ולאו כל מאן דחכים ידע להון לחבורי הכי כדכתיב לאדם מערכי לב ומיי' מענה לשון.
ואע"ג דכלהו רבנן שוין בטעמי, כיון דר' עקיבא היה רחב לב ור' מאיר תלמידיה נמי רחב לב, הוה שפירא תריצתהון ועדיפא מדכלהו תנאי אחריני. משום הכי לקטה ר' ואוסיף בה מאי דהות ביומיה ותרצה כדחזי. ופריש בה נמי כלהו תרפי ועקריי דפלוגתא דרבנן, דכיון דהוה מרבנן מרבוותא דפליגי כו'.
כט. וכך חזו כולי עלמא צורתא דתרצתא דמתניתין ואמתת הדברים ודוק' דמלות, שבקו הנך תניני דהוה תני, ופשטין אלין הלכתא בכל ארץ ישראל והוויין שאר הלכתא כלהו אשתביקו, והוויין כגון ברייתא, ומאן דמעיין בהו כמאן דמעיין בפירושי או בלישני רויחי. אבל סמכא דישראל על אלין הלכתא הוה וקבלינהו ישראל כד חזינון באמונה וליכא אינש דאפליג בהון וכו'. ע"כ.
בנקודה אחת הוספנו על דבריו ושינינו מדעתו, בעניין ספרותו של רבי מאיר, בהקשר לכתיבת ספר המשנה. אך כבר נחלקו קדמונים על רב שרירא בזה, שהרי הוא כתב שם יז. ולא הוה חד מן הראשונים דכתב מדעם עד סוף יומי דרבינו הקדוש.
הקדמה ליד החזקה לרמב"ם: רבינו הקדוש חיבר המשנה. ומימות משה רבינו ועד רבינו הקדוש לא חיברו חבור שמלמדין אותו ברבים בתורה שבעל פה. אלא בכל דור ודור ראש בית דין או נביא שהיה באותו הדור כותב לעצמו זכרון השמועות ששמע מרבותיו והוא מלמד על פה ברבים. וכן כל אחד ואחד כותב לעצמו כפי כחו מביאור התורה ומהלכותיה כמו ששמע. ומדברים שנתחדשו בכל דור ודור בדינים שלא למדום מפי השמועה אלא במדה משלש עשרה מדות והסכימו עליהם בית דין הגדול. וכן היה הדבר תמיד עד רבינו הקדוש והוא קיבץ כל השמועות וכל הדינים וכל הביאורים והפירושים ששמעו ממשה רבינו ושלמדו בית דין שבכל דור ודור בכל התורה כולה וחיבר מהכל ספר המשנה. ושננו לחכמים ברבים ונגלה לכל ישראל וכתבוהו כולם. ורבצו בכל מקום. כדי שלא תשתכח תורה שבעל פה מישראל. ע"כ.
רב סעדיה גאון הקדום לכולם, כתב הרבה יותר מזה. הוא מייחס את ראשית כתיבת המשנה, לאנשי כנסת הגדולה. וז"ל רס"ג ז"ל בספר הגלוי אשר נחשב כאבוד וחלקים ממנו נתגלו בגניזה הקהירית: ויהי כי מלאו למתנה אלף שנים מימי משה איש הא-להים לתם יתר הנביאים במלכות מדי ונחתום חזון בשנת הארבעים לבנות הבירה שנית במעט עם: בראות הורינו את ההמון כי נפץ בכל הארץ ויגורו על ההגא לבלתי השכח ויאספו כל מלה אשר העתיקו מני קדם למצוה ולחוק ליהו ולעדות וימלאום במדע מלואת תכן ויקראו את שמם משנה.
קראי אחד מאותה תקופה, כתב על שם רס"ג ז"ל בספר הגלוי וז"ל: כי האבות התחילו לחבר המשנה אחרי כלות ארבעים שנה מן הבית השני ועד מאה וחמשים שנה אחרי חורבן הבית וכו' והיו המחברים אותה אחד עשר דורות: דור אנשי כנסת הגדולה וכו' ודור רבינו הקדוש. והסיבה שהכריחה אותם לחברה היא, שאחרי שפסקו מהם הנביאים וראו את עצמם מפוזרים חששו פן תשכח הקבלה, ושמו בטחונם על הכתוב, לכן אספו את כל הדעות הנשמרות וכתבוהו וקראוהו בשם משנה.
בספר ווים לעמודים ד' חשב כי הקראי נתכוון לאותו שריד שעלה בידינו מתוך ספר הגלוי עיין שם, אך אין הדבר מוכח כלל, ויתכן מאוד כי ספר הגלוי שמברר נושא זה, פירש והרחיב יותר בדברים אלא שבשלב מסויים נקט לשון מליצה. או לחילופין, אפשרי הדבר שאותו שריד גופו, אינו אלא קטע משאר דבריו בעניין. מכל מקום, אין צורך לומר שמספר אחד עשר הדורות המצאה היא ובאמת הסגנון מתאים לרס"ג. על כל פנים, מעתה ודאי יש מקום לייחס יסוד משנתנו לרבי מאיר.
