רקע
בעת האחרונה (31.7.23), קיבל בית המשפט תביעת יבואן אישי של רכב נגד רשות המכס, וקבע כי המחיר שהצהיר התובע, הוא המחיר לצורך חישוב המסים (1). על אף שמדובר ביבוא בעזרת סוכנות בישראל, ולמרות שבהסכם צוין מחיר גבוה יותר, האמין בית המשפט ליבואן וקיבל את התביעה.
מה היה סיפור המקרה?
התובע ייבא בשנת 2016 מרצדס ביבוא אישי, כשהוא נעזר בסוכנות רכב מקומית בישראל. על פי ההסכם בינו לבין הסוכנות שלא נחשף בזמן אמת, היה על התובע לשלם לה סכום של 580,000 ש"ח בשלושה חלקים:
כ-67,000 ש"ח לסוכנות עבור שירותיה.
כ-90,000 אירו לצורך תשלום לספק עבור הרכב.
כ-135,000 ש"ח עבור תשלום המסים בישראל.
התובע הגיש הצהרת יבוא בה צוין שערך הרכב לצורך תשלום המסים היה כ-68,000 אירו והמסים שולמו בהתאם והרכב שוחרר.
לאחר מספר שנים בעקבות חקירה של רשות המכס, דחתה הרשות את המחיר שהוצהר וקבעה אותו על סך של כ-92,000 אירו, ודרשה גרעון בשנת 2020, כ-4 שנים לאחר היבוא.
בהתאם לכך, שילם התובע אגב מחאה מסים נוספים בסך של כ-48,000 ש"ח ואותם תבע בבית המשפט.
התובע טען כי התשלום בסך של כ-90,000 אירו שמופיע בהסכם עם הסוכנות, אינו מתייחס רק לערך הרכב אלא לשירותים נוספים כגון עמלות, הובלה, מע"מ במדינת המוצא, ואילו רשות המכס דחתה טענה זו. התובע טען שהערך שהוצהר כ-68,000 אירו הוא הערך האמיתי ששולם וכי מדובר גם בערך התואם מחירי שוק.
מה פסק בית המשפט?
בית המשפט מצא אמנם, שהצהרת התובע בטופס 139 (הצהרה על רכב ביבוא אישי) לא הייתה מדויקת, שכן הוא לא הצהיר על כך שנעזר בסוכנות ואף לא גילה ששילם סכומים נוספים מעבר לערך הרכב (כטענתו), אך בית המשפט החליט שלא לזקוף זאת לחובת התובע.
מבחינת שלל הראיות, כולל מועדי התשלומים, פרטי הישות שאלה שולמו העברות בנקאיות, מצא בית המשפט כי טענת התובע שערך הרכב הוא כ-68,000 אירו מסתדרת יותר מאשר טענת המכס כי ערכו כ-92,000 אירו.
בין היתר, קבע בית המשפט כי חלק מן התשלום ששילם התובע היה בגין מע"מ במדינת היצוא, אשר מופקד ומוחזר אם מוכח שהרכב נשלח ליצוא. בית המשפט קבע כי רכיב זה, כמו גם רכיב עמלה של סוכנות, אינו חלק מערך הרכב לצרכי מכס.
בית המשפט ציין כי מנהל הסוכנות נחקר בחשד לביצוע עבירות פליליות ועולה כי התובע היה תמים, והוטעה לחשוב כי ערך הרכב לכאורה גבוה יותר.
בית המשפט ציין עוד, כי בזמן אמת שוחרר הרכב מפיקוח המכס והערך נמצא כסביר, וגם מדובר בערך סביר בהשוואה לערך שוק.
בית המשפט השווה לפסקי-דין קודמים, בהם התגלה שלרשות המכס היה נוהל, שאם מחיר הרכב המוצהר נמוך ב-30% ממחיר השוק, מדובר על פניו בערך לא סביר המצדיק בדיקה, ואולי פסילת המחיר.
במקרה הנוכחי, התפלא בית המשפט, מדוע נפסל המחיר שהוצהר, אשר לא היה נמוך ממחיר השוק.
בית המשפט החליט כי עמדת רשות המכס במקרה זה, אינה מבוססת כראוי, וכי אם המכס היה מעוניין לסתור את המחיר שהוצהר, היה עליו להגיש חוות-דעת שמאי וזאת לא נעשה.
בסופו של דבר, קיבל בית המשפט את טענת היבואן, חייב את רשות המכס להשיב לו את המסים ששולמו וחייב אותה בהוצאות ושכר טרחת עו"ד בסך של כ-12,000 ש"ח.
מה ניתן להעיר על פסק-הדין?
מקרה זה הוא דוגמא נוספת למחלוקות חוזרות ונשנות בין יבואני רכב ביבוא אישי, לבין רשות המכס, לגבי ערך רכב מיובא. לדעתי, מחלוקות מסוג זה לא ייפסקו לעולם, כל עוד המיסוי על כלי רכב בישראל הוא מהגבוהים בעולם.
במקרה הזה, יש לשים לב כי על אף שהתובע לא ייבא את הרכב בעצמו, אלא נעזר בסוכנות, ולמרות שהחוזה בינו לבין הסוכנות ציין מחיר גבוה יותר משהוצהר, החליט בית המשפט להאמין לתובע, קבע שהוא נפל קורבן אך המחיר שהוצהר היה נכון. גם העובדה שבטופס הצהרת יבוא אישי, היו אי דיוקים, לא נזקפה לחובת התובע.
לדעתי, מקרה זה הוא מקרה חריג בו בית המשפט מכריע על סמך התרשמות מהעד ופחות על סמך המסמכים, ואף ביקר את רשות המכס על כך שלא הביאה חוות-דעת שמאי. במקרים אחרים שנדונו בפסיקה, אף במקרים בהם רשות המכס החזיקה פחות ראיות לטובתה מתיק זה, הוכרעו תיקים רבים לטובתה.
הפניות:
(1) תאד"מ (שלום חיפה) 12896-10-21 אברהם סלע נ' מדינת ישראל ואח', פסק-דין מיום 31.7.23, כבוד השופטת סיגלית גץ-אופיר. לא צוינו שמות ב"כ הצדדים. המדינה רשאית לנסות להגיש ערעור לבית המשפט המחוזי.
עו"ד עומר וגנר, מתמחה בדיני מכס, יבוא, יצוא וסחר בינלאומי
