העיתונאי יושב בחדר הקבלה של הסופר: "חוצפה, אני צריך עוד לחכות לסופר, כדי לראיינו, רק אתמול קיבל את הפרס והעורך שלי כבר מריץ אותי אליו. מה כל ההתרגשות הזאת? לנו, העיתונאים, לא נותנים פרסים כאלו. תמיד אנחנו מראיינים אחרים ובעצמנו נשארים בצל: אוחזי עט אלמוניים. אם הכתבה מצליחה, משבחים לא אותנו, כותבה, אלא את האיש שעליה נכתבה. כאילו שאני לא יודע, שהעיכוב הזה נועד לתת לו פנאי להתאושש מההתרגשות. הרי עכבר ספרים כמוהו, לא מסוגל לומר איזה דבר ראוי לשמו, בשיחה פנים אל פנים, בלי הכנת טיוטות ומחיקות!"
פתאום, מופיע הסופר בפתח החדר:
- היכנס, כרגע גמרתי עוד פרק בספרי החדש על...
- טוב, עונה העיתונאי, נדבר על זה בפנים. בין כה, באתי לדבר איתך על ספרך הישן דווקא, נחליט קודם כל מדוע קבלת עליו פרס.
- שב, אל תתרגש...
- דווקא, אני לא מתרגש בכלל.
- למה לא?!
- למה כן?!
- אני קבלתי פרס חביבי...
- אני יודע, לכן באתי לראיין אותך, אחרת לא הייתי בא בכלל...
- יש לך הכבוד לדבר עם עוצי רוצי, חתן פרס השנה בספרות.
- שנה שעברה גם קיבל מישהו פרס ולא עשינו מזה עניין, השנה לא היה איזה רצח רציני...
- אני מוכן בתענוג לרצוח אותך.
- נו, אל תיעלב, אגב הרצח שבספרך, ממש, ממש...
- מושלם?
- לא, מגעיל!
- העיקר שקבלתי את הפרס.
- ברור, יש להודות שלכתוב אתה ידוע, אם כי, גם בני כבר למד לכתוב... אמור, כמה פעמים אתה חוזר על משפט אחד, בספר אחד?
- נדמה לי, שזה תפקידכם אתם (העיתונאים מלחכי הפנכה), לספור זאת.
- אני לא נוהג לקרוא את ספריך.
- מה!....
- כלומר... (מוטב לי לחזור בי, אחרת העורך יחזיר אותי להיות פועל דפוס) אני מדקלם אותם!
- נעים מאוד (הוא מעיתון הארץ, אם אני לא טועה, יש להם חוש ביקורת, כמו חוש ריח אצל כלב).
- אתה יכול להודות לי בזה שתשפר את כתיבתך. הנה בספרך האחרון, אני קורא את המלים: "להביא תה", מה זה?!
- אני דווקא אוהב תה. (אוי, את זה רשמתי בטעות, כדי לזכור, והעורך המטומטם שלי, אני יודע שלעולם אינו קורא את הספר לפני הדפסתו, הוסיף את זה פנימה, כי הוא מוכר את ספרי לפי מספר המלים שרשומות בו).
- שמעתי על פקידים ששותים תה, במקום לעבוד, אבל בכתיבה, זה מוגזם.
- סליחה, מרוץ המכוניות שלתוכו שרבבתי את המשפט, זה דבר מעייף מאוד ונדמה לי שמר רבינוביץ, כתב על זה במדור הביקורת שלו: "מר רוצי הזכיר לי דבר חשוב מאוד, באמצע הקריאה המעייפת"...
- בקשר למרוץ, האם השתתפת מעודך במרוץ?!
- כן. (יותר טוב לשבת בבית ולשתות תה).
- כוונתך, מבחינה השתתפות רגשית?
- גם זה וגם זה (מה יש, אם אני סופר, אינני יכול להיות ספורטאי?!)
- אפשר לקבל חתימה?
- יש לי מכונת כתיבה....
- עט, זה לא טוב בשבילך?
- שכחתי להשתמש במכשיר זה, עת לעט ועת למכונת כתיבה, שלא לדבר על את חפירה, שלהשתמש בו בימינו, הרי זו ממש חרפה.
- בבקשה (נותן לו חותמת טוש), הטבע טביעת אצבע, הרי חתימה עלולים לזייף....
אגב, התרשמתי מאוד ממך, לפי דעתי היה מגיע לך פרס של נהג מרוצים. כאשר קראתי את הסיפור על המרוץ, לא הבנתי למה כל התיאורים הארוכים מדי, עכשיו אני מבין שפשוט כתבת מה שראית ובהתחשב בהשפעת רעידות המכונית על ראשך...
- תודה, אני רואה שיש לך כישרון ספרותי רב, אני מציע לך לכתוב איזה ספר עליי. עשה כמוני, כתוב ספר בן 500 עמוד והקדמה קצרה, שבה אתה משבח את הכותב. הנה, בספרי האחרון, סיימתי את ההקדמה הזאת במלים: "בקיצור, מגיע לו פרס!" למבקרים לא היה כוח לקרוא את שאר חמש מאות העמודים והסתפקו כמובן בהקדמה.
- אתה גם חלקת את הפרס?
- לא (בחיוך), זה הגיס שלי...
- כך, אני רואה שזו גאוניות משפחתית אצלכם...
- בהחלט!
העיתונאי קם:
- להתראות. היה נעים להיפגש עם נהג מרוצים סופר. אגב, איזה מקום השגת במרוץ האחרון?
- ראשון, שני ושלישי.
- ??
- כל שאר הנהגים נהרגו, במרוץ המטורף הזה ולכן נתנו לי את כל המקומות.
- זה נשמע כמו סיפור הרפתקאות.
- ומה, בשביל זה אני סופר. כל דבר שאני כותב מתרחש.
- כל דבר?!
- כל דבר.
- שמע ישראל! אבל אז היית צריך היות כבר מת.
- מת?
- כן! (מוציא ספר וקורא מתוכו): "מכונית הספורט האדומה, שנותרה יחידה מכל המכוניות במרוץ, דהרה קדימה כנמלטת מההרג והאש שאחריה, עברה את קו הסיום, לקול תרועת ההמון ובבלימה פתאומית, סטתה הצידה, נכנסה לתוך הבית והתפוצצה! הנהג, שעף מתוכה, חייך חיוך מר, באוויר, כאומר: הטובים הולכים לטיס ואחר נפל והתרסק על הקרקע".
- יפה, יפה מאוד. באמת, סיפורי כתוב יפה, הלא כן?
- כן אדוני הז"ל.
- באמת שכחתי מרוב שכרון הניצחון שנפטרתי בסוף המרוץ...
העיתונאי קם, כולו אדום מכעס: נהג מרוצים, פרס ראשון, שני ושלישי?! רוצח!! (רץ אחרי הסופר).
הסופר בהימלטו: הצילו את הספרות העברית ממדור "חדשות ורציחות!"
ארווין קליין
