שיר ללא כותרת: אורניה יפה-ינאי
בטנת נפשי
חשופה לעין כול,
אך בתכים נסתרים,
בינה לבין עורי,
תפורים
פחדיי
יהלומים מלוטשים.
היעדר כותרת לשיר
כשמשורר או צייר נותן כותרת ליצירה שלו, יש לכך משמעות. כך, לדוגמה, כשהמשורר הגרמני הנס אנצסברגר קרא לשירו "מן המקראה לכיתות גבוהות" הוא רצה שנבחין כי ישנה בשיר אמירה אירונית לגבי תוכנית הלימודים הממסדית של משרד החינוך בארצו, וכאשר המשוררת ויסלבה שימבורסקה קראה לספר שיריה המבט כבורא חיים היא העניקה למבט האנושי משקל חשוב ומשמעותי.
אם כן, מדוע אין שם לשיר? ייתכן שהמשוררת אורניה יפה-ינאי לא עשתה זאת, משום ששורתו הראשונה של השיר היא שמו של כל ספר שיריה, ושם זה הוא רב משמעות, כפי שנתרשם מייד.
השורה הראשונה בשיר, בת שתי המילים
המילים "בטנת נפשי" משקפות אינטימיות כפולה. הדיבור על הנפש מזמין אותנו מייד לתחום שהוא אינטימי, ולכך מתווסף הצירוף המיוחד "בטנת נפשי" - הבטנה היא ציפוי חלקו הפנימי של המעיל, שבדרך כלל לא רואים אותו. כאן, לא רק שהמשוררת מזמינה אותנו להביט בנפשה, אלא שהיא מגדילה עשות ומזמינה אותנו להסתכל על החלק האינטימי של נפשה, כלומר על החלק האינטימי של החלק האינטימי של אישיותה, של זהותה.
מול העוצמה המיידית של מילות השורה הראשונה של השיר, השורה השנייה שבשיר, "חשופה לעין כול", ממהרת להפחית את האינטנסיביות של השורה הראשונה. המשוררת אומרת לנו שממילא אותה אינטימיות כפולה שלה, שהיא מזמינה את הקוראים להסתכל עליה, כבר חשופה, וממילא אין כאן מהלך אקטיבי חדש אלא מצב מוכר ואולי ישן.
ואז מגיעות השורות השלישית-שישית שבשיר
מה אומרת לנו המשוררת בהן?
קודם כול קופצת מול עינינו המילה "אך". הציפייה האוטומטית שלנו היא שעכשיו תיסוג המשוררת למצב אינטימי פחות ושמור יותר, שיגונן עליה מפני חשיפת יתר. אבל מתוך היגיון השורות הקודמות, היא כאילו אומרת כאן - את האינטימיות הכפולה של נפשי כבר חשפתי, היא כבר הייתה חשופה, ולכן עכשיו אני אלך עוד הלאה משם, ואחשוף עוד מנפשי. עכשיו אני אחשוף אינטימיות כפולה ומשולשת, ואלך למחוזות שלא שיערתם שאלך אליהם.
ומהם אותם מחוזות?
אלה אותם תכים נסתרים של בטנת הנפש, הנמצאים בין הבטנה לבין עורה של המשוררת, שבהם תפורים פחדיה. תך על פי המילון הוא "המרחק בין דקירה אחת של מחט לדקירה אחרת. תנועה אחת של מחט וחוט דרך בד שבסופה נוצרת לולאה מהודקת". כלומר, המשוררת עוסקת בשכבה שלישית של פנים הנפש, שאיננה נשארת רק בנפשה של המשוררת, אלא מחוברת כבר בהסתר לעור שלה.
ראשית, יש כאן כאמור כניסה פנימה משולשת - 1. לנפש, 2. לבטנת הנפש, 3. ולחיבור של הנפש לגוף המשוררת.
שנית, יש כאן ביטוי פואטי יפה לתפיסה של גוף-נפש, תפיסה שאומרת כי אין חלוקה בינארית בין גוף לנפש אלא חיבור טבעי רצוף וזורם בין השניים. נפשה של המשוררת איננה יכולה להתקיים ללא הגוף שלה, ולהיפך - הגוף שלה מתקיים רק בצמוד לנפשה.
ומה יש בבטנת נפשה של המשוררת ובתכים הנסתרים המחברים בינה לבין העור שלה?
אלה הפחדים שלה. והלוא כולנו יודעים ומודעים לכך כמה קשה לאדם לחשוף את פחדיו בפני הזולת, ולפעמים אפילו בפני עצמו.
ואז מגיעה התפנית המפתיעה בשורה האחרונה של השיר!
המשוררת קובעת כי פחדיה הם יהלומים מלוטשים.
היינו מצפים שהיא תאפיין את הפחדים האלה בביטויים שלילים, או שתאמר כמה קשה לה להתמודד איתם, או שתנסה לגייס מקורות כוח כמו אמונה דתית או אמונה אחרת שיפחיתו את השפעתם של פחדים אלה, או שתמתח על עצמה ביקורת משום שהיא מנוהלת על ידי הפחדים שלה,
ואם כך נשאלת השאלה, מדוע הפחדים משולים ליהלומים מלוטשים?
אם אלה יהלומים, סימן שהם יפהפיים. הרי היהלומים הם שכיות חמדה של בני האדם, ודאי של הנשים, ונשים בעלות יכולת.
ואם היהלומים מלוטשים, סימן שמישהו עבד עליהם קשה כדי שהם יקבלו את צורתם הנוכחית. קודם לכן פחדיה היו גולמיים, כמו היהלומים הגולמיים הנמצאים במכרות היהלומים, ועכשיו אלה פחדים שעבדו עליהם או איתם זמן רב וליטשו אותם לכלל שלמות.
מדובר כאן על יופי מובהק ומוכר שמתקשר גם לנשיות, ולנשים שאינן חלשות אלא מועצמות, ומדובר כאן על יופי שעוד השביחו אותו.
כלומר, המשוררת רואה את פחדיה ככאלה המעניקים יופי לחייה, והיא טורחת אף להשביח יופי זה, כלומר את פחדיה. זאת, כנראה משום שהיא רואה בפחדיה לא חולשה או הרס פוטנציאלי, אלא מרכיב בנפשה ובזהותה המעניק זוהר לחייה, היכול לבנות ולא להרוס, לייפות ולא לכער.
ואולי אלה פחדים עמוקים מאוד, פחדים שנוגעים לגופה ולנפשה של המשוררת, שהם נסתרים וייתכן שהם דורשים מודעות רבה ועמוקה יותר כדי להכירם. זאת, מתוך הנחה שנגיעה במודעות הזו תניב תמורה יפהפייה לנפש ולגוף.
תמיר דובי עורך וכותב ביוגרפיות וסיפורי חיים.
