מרכז המצוות שבתורה הוא עבודת הקרבנות שבמקדש: אבות א משנה ב: שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה הוא היה אומר על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים: פירוש המשנה לרמב"ם: יאמר, שבחכמה, והיא התורה, ובמעלות המידות, והן גמילות חסדים, ובקיום ציוויי התורה, והן הקרבנות - התמדת תיקון העולם, וסידור מציאותו על האופן השלם ביותר. ע"כ.
רש"י שיר השירים: מעיו עשת שן - זה תורת כהנים הניתן באמצע חמשה חומשים כמעיים הללו שהם נתונים באמצע הגוף: עשת שן מעלפת ספירים - נראית חלקה כעשת שן והיא סדורה דקדוקים רבים גזירות שוות ובנין אב וקלים וחמורים וכו': מקורו בשיר השירים רבה (וילנא) פרשה ה: מעיו עשת שן, זו תורת כהנים, מה הכרס הזה הלב מכאן והכרעים מכאן והוא בתוך, כך תורת כהנים שני ספרים מכאן ושנים מכאן והוא באמצע, עשת שן, מה עשת שן זה את עושה ממנה כמה יתדות, כמה רמחים, כך תורת כהנים יש בה כמה מצות, כמה דקדוקין, כמה קלים וחמורים, כמה פיגולים, כמה נותרות, כתובים בתורת כהנים. תלמוד בבלי מסכת ברכות פרק ג - מי שמתו: והוא ירד והכה את הארי בתוך הבור ביום השלג וכו' - איכא דאמרי דתנא סיפרא דבי רב ביומא דסיתוא. רש"י: דתנא סיפרא דבי רב - תורת כהנים. תוספות: סיפרא דבי רב - מהארי דריש שהוא חמור שבספרים. בתוך הבור - שהוא באמצע הספרים. ע"כ.
תכלית התורה היא התקרבות האדם לבוראו, הוא יוצרו, הוא קונו, ו'קרבן' לשון 'התקרבות' הוא. מיום שבעוונותינו הרבים חרב בית המקדש, ובטלו הקרבנות, הרינו מקריבים קרבנות אדם. מובן שאין הכוונה כמשמעה אלא רוצה לומר כמו דורו של שמד, עשרה הרוגי מלכות, מסעי הצלב, אינקוויזיציה, גזירות ת"ח ות"ט, שואה, פוגרומים, פרעות ופיגועים עד אין חקר:
אוצר המדרשים (אייזנשטיין) ארקים: ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה מכאן שהקב"ה ברא את עולמו כילוד אשה מתחיל מטבורו ומותח לכאן ולכאן, כך ברא הקב"ה כל העולם כלו. התחיל ממקום בית המקדש והומתח ממנו כל העולם לכאן ולכאן. לפיכך נקראת אבן שתייה שממנה הושתת כל העולם ובה ברא הקב"ה בית המקדש של מטה ובית המקדש מלמעלה, זה לעומת זה, שנאמר מכון לשבתך פעלת ה' מקדש ה' כוננו ידיך, בית המקדש ומכון לשבתך זה כנגד זה. בזמן שבית המקדש קיים היה כהן מקריב ומקטיר בבית המקדש של מטה ומיכאל כהן גדול היה עומד ומקריב בביהמ"ק של מעלה, וכשחרב ביהמ"ק [של מטה] אמר לו הקב"ה למיכאל: מיכאל! הואיל והחרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי אל תקריב לא בדמות שור ולא בדמות כבש ולא בדמות שעיר. אמר לפניו רבש"ע בניך מה תהא עליהם, אמר לו הקב"ה הקרב לפני נשמתן של צדיקים שהם גנוזין תחת כסא הכבוד ותינוקות של בית רבן ובהן אני מכפר עונותיהם של ישראל, שבעוד שהיתה שמחה זו מלמטה היתה שמחה זו מלמעלה, עכשיו שמתאבלה זו מלמטה מתאבלה זו מלמעלה, וכיון שנבנת זו מלמטה נבנת זו מלמעלה, שנאמר כה אמר ה' הנני שב את שבות אהלי יעקב ומשכנותיו ארחם וגו' משכן למעלה שנאמר ונבנתה עיר על תילה זה ביהמ"ק של מטה, וארמון על משפטו ישב זה בית המקדש של מעלה. עשרת הדברות: (ו') למעלה משחקים זבול ובזבול יש מזבח בנוי ומיכאל שר של ישראל הוא כהן גדול ועומד ומקריב עליו קרבן בכל יום ויום. ומה הם הקרבנות שהוא מקריב, וכי כבשים הוא מקריב? אלא אמרו חכמים מיכאל שר של ישראל הוא כהן גדול בשמים, ומיום שחרב ביהמ"ק שיבנה במהרה בימינו ובטלו כהנים, הוא מקריב נשמתן של צדיקים עד שיבנה ביהמ"ק שאז מוריד הקב"ה ביהמ"ק שבזבול לירושלם של מטה.
מסכתות קטנות מסכת שמחות ספר חיבוט הקבר פרק א: וכל זמן שהיו ירושלם ובית המקדש קיימים למטה, והיה כהן גדול מזרע אהרן עומד ומקריב קרבנות לפני הקב"ה, ומיכאל שר הגדול העומד על ישראל, היה ממונה ככהן גדול עומד ומקריב קרבנות למעלה לפני הקב"ה. ומיום שבטלו הקרבנות למטה, כביכול אין קרבנות למעלה, ועתיד הקב"ה להשיבן לישראל שנאמר לכן כה אמר ה' שבתי לירושלם ברחמים ביתי יבנה בה נאם ה' צב-אות וקו ינטה על ירושלם. אוצר המדרשים (אייזנשטיין) עשרה הרוגי מלכות: אך אי ישמעאל בני כך שמעתי מאחורי הפרגוד בת קול צווחת ואומרת עשרה מחכמי ישראל מסורין למלכות וכו'. מיד גזר הקב"ה על עשרה מחכמי ישראל שיהרגו וכו'. אמר לו ומה זה לפניך? א"ל מזבח, א"ל וכי קרבן ומזבח יש למעלה, א"ל כל מה שיש למטה יש למעלה, דהא כתיב בנה בניתי בית זבול לך. אמר לו ומה אתם מקריבים עליו, וכי יש לכם פרים אילים וכבשים? א"ל אין לנו לא פרים ולא אילים וכבשים אלא נשמותיהם של צדיקים אנו מקריבים עליו לפני הקב"ה. כיון ששמע ר"י כך אמר הא למדתי מה שלא שמעתי מעולם וכו'. א"ר ישמעאל כשבאתי והעדתי עדות זו מלפני כסא הכבוד, שמחו כל חבירי וישבו לפני ר' נחוניא בן הקנה ועשו משתה ושמחה, וישב ר' ישמעאל ורשב"ג בן זוגו והיו שמחין ומתאבלין, מתאבלין משמאל שנקנסה עליהם מיתה משונה, ושמחין ומרקדין מימין וכו', ולא עוד אלא שאמר להם הנשיא בשמחתם: א-להי ישראל יקבל נפשותינו קרבן לעשות מהן נקם ברומי הרשעה, נגילה ונשמחה בשמחת כנור ועוגב כו'. ע"כ. מקבילות רבות קיימות לאגדות הללו ויש לעיין ולדקדק בכולן.
חידושה של תורת משה הוא מידת דרך ארץ בהיקפה השלם ובמימדה המלא, דרך ארץ הכוללת אף את הא-לוהות בתוכה. עבודת המקדש מהווה הביטוי היותר מוחשי, לרעיון נעלה זה. מלאכת המשכן כולה הייתה כעין בית המלך לכל דבר. ארון, שולחן, מנורה, מזבחות, כיור וכנו, חצר כו'.
ספרי במדבר פיסקא קמג: ללמדך שאחד מרבה ואחד ממעיט לפני הקב"ה [שכשם] שנא' ריח ניחוח בשור כך נאמר בבן הצאן וכך נאמר בבן העוף ללמדך שאין לפניו אכילה ושתיה אלא שאמר ונעשה רצונו. וכה"א אם ארעב לא אומר לך כי לי תבל ומלאה ידעתי כל עוף הרים וזיז שדי עמדי שומע אני [שיש] לפניו אכילה ושתיה ת"ל האוכל בשר אבירים ודם עתודים אשתה אלא מפני מה אמרתי לך זבח לי בשביל לעשות רצונך וכן הוא אומר וכי תזבחו זבח תודה לה' לרצונכם תזבחו.
מנחות קי, א: מתני'. נאמר בעולת בהמה אשה ריח ניחוח, ובעולת עוף אשה ריח ניחוח, ובמנחה אשה ריח ניחוח, לומר לך: אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים. גמ'. אמר ר' זירא: מאי קראה? מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה יאכל. רב אדא בר אהבה אמר, מהכא: ברבות הטובה רבו אוכליה ומה כשרון לבעליו וכו'. ושמא תאמר: לאכילה הוא צריך, ת"ל: אם ארעב לא אומר לך כי לי תבל ומלואה, ונאמר: כי לי כל חיתו יער בהמות בהררי אלף ידעתי כל עוף הרים וזיז שדי עמדי האוכל בשר אבירים ודם עתודים אשתה, לא אמרתי אליכם: זבחו כדי שתאמר אעשה רצונו ויעשה רצוני, לא לרצוני אתם זובחים אלא לרצונכם אתם זובחים, שנאמר: לרצונכם תזבחהו. רש"י: שנת העובד - עבודת קרבנות ומביאו למזבח מתוקה שנתו שהוא ישן ולא ירא. אם מעט ואם הרבה יאכל - מתן שכרו. ברבות הטובה - קרבנות. רבו אוכליה - כהנים. ומה כשרון לבעליו - להקדוש ברוך הוא כי אם ראות עיניו שזה מתכוין לטובה וכו'. כדי שתאמר אעשה רצונו - להקריב לו קרבן ויעשה רצוני לפי שהוא צריך לכך ואשחדנו. לא לרצוני אתם זובחים - כלומר לא להנאותי שאיני רוצה להטריח אתכם לעשות על כרחכם. לרצונכם - לצורך עצמכם לקיים מצוותי שתהא כפרה לכם בכך. ע"כ.
פסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים) פיסקא ב - כי תשא: ר' יודה בר סימון בש' ר' יוחנ' שלשה דברי' שמע משה מפי הגבורה ונבהל ונרתע לאחוריו. בשעה שאמר לו ועשו לי מקדש, אמ' משה לפני הקב"ה, רבונו של עולם הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך ואתה אמרת ועשו לי מקדש, א' לו הקב"ה, משה לא כשאתה סבור, אלא עשרים קרש בצפון ועשרים קרש בדרום שמונה במערב ואני יורד ומצמצם שכינתי ביניכם למטן, דכתי' ונועדתי לך שם. ובשעה שאמ' את קרבני לחמי לאישי, א' משה לפני הקב"ה, רבונו של עול' אם מכניס אני כל חיות שבעולם יש בהן העלאה אחת או כל עצים שבעולם יש בהם העלאה אחת, שנ' ולבנון אין די בער וחיתו אין די עולה, א' לו הקב"ה, משה לא כשאתה סבור, אלא ואמרת להם זה האשה, ולא שניים בבת אחת אלא אחד שחרית ואחד בין הערבים, שנ' הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים וכו'.
פיסקא ו - את קרבני לחמי [א] אם ארעב לא אומר לך כי לי תבל ומלואה. א"ר סימון שלש עשרה מידות של רחמים כתוב בו בהק', הד"ה דכת' ויעבר י"י על פניו ויקרא י"י י"י א-ל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת נוצר חסד לאלפים נושא עון ופשע וחטאה ונקה. וכי יש רחמן שהוא מוסר מזונותיו לאכזרי, הוי אם ארעב לא אומר לך וג' וכו'. א"ר יצחק כת' את קרבני לחמי לאשי. וכי יש לפני אכיל' ושתיה, אם אומ' את יש לפני אכילה ושתייה, ממלאכיי למד, ממשרתיי למד, עושה מלאכיו רוחות משרתיו. מאיכן הן ניזונין, מזיו שכינה הם ניזונין, דכת' באור פני מלך חיים. ר' חגי בשם ר' יצחק ואתה מחיה את כלם, ואתה מחיה לכולם. א"ר שמעון בן לקיש כת' עולת תמיד העשויה בהר סיני לריח ניחוח אשה לי"י, וכי יש לפני אכילה ושתייה, למד ממשה דכת' ביה ויהי שם עם י"י ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכל ומים לא שתה, חמתי אכל וחמתי שתי. והרי דברים קל וחומ' מה אם משה שהלך בשליחתי ארבעי' יום לחם לא אכל ומים לא שתה, ולפני יש אכילה ושתייה, הוי אם ארעב לא אומר לך וג'. א"ר חייא ברבא בריותי אינן צריכין לבריותי, ואני צריך לביריותי. שמעת מימיך או' השקו את הגפן הזה יין שהוא עושה יין הרבה, השקו את הזית הזה שמן שהוא עושה שמן הרבה, בריותי אינן צריכין לביריותי, ואני צריך לבריותי, הוי אם ארעב לא אומר לך וג'. א"ר יניי בנוהג שבעול' זה שהוא עובר על גוף הנהר איפשר לו שלא ישתה שנים שלשת לוגין מים, ואנה על לוגא דחמרך כתבת דאנה שתי דאנה רווי דאנה שביע. תני ר' חייה בקדש הסך נסך שכר לי"י, לשון שביע', לשון שתייה, לשון שיכרות. יוסי בר מנשיי בשם ר' שמע' בן לקיש צריכין הספלים שיהו פקוקין בשעת הניסוך. א"ר יוסה בר בון מילת' דר' שמע' בן לקיש אמרה לעיכוב כו'.
תני אין מביאין את המגמר אלא לאחר הסעודה, כלום האורחים נהנים ממנו אלא הריח, כך א' הקב"ה לישר' בניי מכל קרבנות שאתם מקריבים לפניי כלום אני נהנה מכם אלא הריח, ריח ניחח תשמרו להקריב לי במועדו וכו'. ד"א צדיק אוכל לשובע נפשו, זה הקב"ה. אמ' הקב"ה לישר', בניי מכל קרבנות שאתם מקריבים לפניי כלום אני נהנה מכם אלא הריח, ריח ניחוחי תשמרו להקריב לי במועדו וכו'.
ר' אבה בר כהנא ור' חנין, תרויהון בשם ר' עזריה דכפר חטייא, למלך שהיו לו שני מגרסין, בישל לו הראשון תבשיל ואכלו היה ערב לו, בישל לו השני תבשיל ואכלו והיה ערב לו. ואין אנו יודעין איזה מהן ערב לו ביותר אלא במה שהוא מצוה את השני ואי לו כתבשיל הזה עשה לי, אנו יודעים של שני ערב לו יותר. כך הקריב נח קרבן והיה ערב להקב"ה, וירח י"י את ריח הניחוח, הקריבו ישר' קרבן והיה ערב להקב"ה, ואין אנו יודעין איזה מהן ערב לו ביותר, אלא ממה שהוא מצוה את ישר' ואו' להם, ריח ניחחי תשמרו להקריב לי במועדו, אנו יודעים ששל ישר' ערב לו ביותר. ר' אבין א' תרתיי. ר' אבין אמ' למלך מיסב על אקוביטון שלו והכניסו לו תבשיל הראשון ואכלו והיה ערב לו, והכניסו לו תבשיל השני ואכלו והיה ערב לו, התחיל ממחה בקערה. כך עלות מחים אעלה לך, כעולות מחים אעלה לך, כזה שהוא ממחה בקערה. ר' אבין א' חורי. למלך שהיה מהלך בדרך והגיע לבורגן הראשון ואכל שם ושתה שם, והגיע לבורגון השני ואכל שם ושתה שם ולן שם. כך הוא, למה הוא מתני, על העולה, היא העולה, זאת תורת העולה, אלא מלמד שהעולה כולה כליל לאישים.
ברכות לה, א: דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מנין שאין אומרים שירה אלא על היין - שנאמר ותאמר להם הגפן החדלתי את תירושי המשמח א-להים ואנשים, אם אנשים משמח - א-להים במה משמח? מכאן, שאין אומרים שירה אלא על היין! רש"י: שאין אומרים - הלוים שיר של קרבן במקדש אלא על היין, כשמנסכין נסכי מזבח. ע"כ. וכן בערכין. שבת כב, ב: מתיב רב ששת: מחוץ לפרוכת העדת יערך, וכי לאורה הוא צריך והלא כל ארבעים שנה שהלכו בני ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו; אלא עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל. מאי עדות? אמר רב: זו נר מערבי, שנותן בה שמן כמדת חברותיה, וממנה היה מדליק ובה היה מסיים. סוכה מט, ב: אמר ריש לקיש: בזמן שמנסכין יין על גבי מזבח פוקקין את השיתין, לקיים מה שנאמר בקדש הסך נסך שכר לה'. - מאי משמע? - אמר רב פפא: שכר - לשון שתיה, לשון שביעה, לשון שכרות. אמר רב פפא, שמע מינה: כי שבע איניש חמרא - מגרוניה שבע. אמר רבא: צורבא מרבנן דלא נפישא ליה חמרא - ליגמע גמועי. רבא, אכסא דברכתא אגמע גמועי. רש"י: פוקקין את השיתין - את נקב שבראש המזבח שהנסכים יורדין בו לשיתין, שיראה היין עליו, כגרון מלא ושבע. שכר - לשון שכרות, ושמחה ונסיכה. מגרוניה שבע - על ידי ששותהו בלגימות גסות וגרון מלא - הוא משביע, ולא על ידי שתיה מרובה שמכניס הרבה יין במעיו על ידי לגימות דקות, ואינן כאוכלין, ששובע שלהם בא במילוי כרס. לגמע גמועי - בלגימות גסות. מגמע ליה גמועי - דרך שביעה משום חיבוב מצוה.
רש"י פרשת תצוה: ונועדתי שמה - אתועד עמם בדבור, כמלך הקובע מקום מועד לדבר עם עבדיו שם: מלכים: בחדר המטות - בעליית בית קדשי הקדשים כמה שהוא אומר ויהי אתה בית ה' מתחבא וגו' עליו אמר דוד כי יצפנני בסכה יסתירני בסתר אהלו וקורא אותה חדר המטות על שם בין שדי ילין וזהו שיסד ר' אליעזר נפץ חדר המטות חורבן ביתך יכפר עליהם: שיר השירים: אף ערשנו רעננה - ע"י נעימותיך הנה רעננה ערשנו בבנינו ובבנותינו שהם כולם נקבצים אליך פה שנאמר ותקהל העדה וגומר המשכן קרוי מטה שנאמר הנה מטתו שלשלמה וכן המקדש קרוי מטה שנאמר ביואש בחדר המטות אשר בבית ה' על שהם פריין ורביין של ישראל: ועיין ילקוט מלכים. רש"י פרשת אמר: ויצא בן אשה ישראלית - מהיכן יצא וכו'. רבי ברכיה אומר מפרשה שלמעלה יצא. לגלג ואמר ביום השבת יערכנו, דרך המלך לאכול פת חמה בכל יום, או שמא פת צוננת של תשעה ימים, בתמיה. ע"כ.
מכל זה עולה בבירור, התמונה האנושית שהתקיימה במקדש. חז"ל מדגישים שח"ו 'אין לפניו אכילה ושתייה' וכל כיוצא בהן, לאפוקי מטעות ההגשמה, ברם מתוך דבריהם גופם מבואר, כמה קרובה עבודת הקרבנות וכו' לדרך ארץ.
מסתבר שמלבד אלמנט המסירות וההקרבה שבקרבנות, גם 'לגימה' ו'דרך סעודה' שבהן משמשת כביכול לקרב בין ישראל לאביהן שבשמים: תלמוד בבלי מסכת סנהדרין פרק יא - חלק: אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בן קסמא: גדולה לגימה, שהרחיקה שתי משפחות מישראל, שנאמר על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים. ורבי יוחנן דידיה אמר: מרחקת את הקרובים, ומקרבת את הרחוקים, ומעלמת עינים מן הרשעים, ומשרה שכינה על נביאי הבעל, ושגגתו עולה זדון. מרחקת את הקרובים - מעמון ומואב, ומקרבת את הרחוקים - מיתרו. דאמר רבי יוחנן: בשכר קראן לו ויאכל לחם, זכו בני בניו וישבו בלשכת הגזית, שנאמר ומשפחות סופרים ישבי יעבץ תרעתים שמעתים שוכתים המה הקינים הבאים מחמת אבי בית רכב, וכתיב התם ובני קיני חתן משה עלו מעיר התמרים את בני יהודה מדבר יהודה אשר בנגב ערד וילך וישב את העם. ומעלמת עינים מן הרשעים - ממיכה, ומשרה שכינה על נביאי הבעל - מחבירו של עדו הנביא, דכתיב ויהי הם ישבים אל השלחן ויהי דבר ה' אל הנביא אשר השיבו. ושגגתה עולה זדון - דאמר רב יהודה אמר רב: אלמלי הלווהו יהונתן לדוד שתי ככרות לחם לא נהרגה נוב עיר הכהנים, ולא נטרד דואג האדמי, ולא נהרג שאול ושלשת בניו.
תלמוד ירושלמי מסכת נדרים פרק יא: יעשו דרך בקשה אמר רב הונא יעשו סעודה והן מתרגלין לבא דרך סעודה. תלמוד בבלי מסכת ראש השנה פרק ב - אם אינן מכירין: משנה. חצר גדולה היתה בירושלים. ובית יעזק היתה נקראת, ולשם כל העדים מתכנסין, ובית דין בודקין אותם שם. וסעודות גדולות עושין להם, בשביל שיהו רגילין לבא. פסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים) פיסקא כב - שוש אשיש: א' להם ר' שמעון בן יוחי כשם שנזדווגתם מתוך מאכל ומשקה כך אין אתם פורשין זה מזה אלא מתוך מאכל ומשקה. ע"כ. וכן בשיר השירים רבה.
עבודת המקדש הייתה בה שותפות חברתית ראשונה במעלה. כל ישראל ממש נטלו בה חלק. התאגדות זאת הודגשה בכמה וכמה אופנים: רש"י פרשת תרומה: תקחו את תרומתי - אמרו רבותינו שלש תרומות אמורות כאן, אחת תרומת בקע לגלגלת, שנעשו מהם האדנים, כמו שמפורש באלה פקודי, ואחת תרומת המזבח בקע לגלגלת לקופות לקנות מהן קרבנות צבור, ואחת תרומת המשכן נדבת כל אחד ואחד. פרשת כי תשא: דבר אחר לכפר על נפשותיכם, לפי שרמז להם כאן שלש תרומות, שנכתב כאן תרומת ה' שלוש פעמים אחת תרומת אדנים, שמנאן כשהתחילו בנדבת המשכן ונתנו כל אחד ואחד מחצית השקל, ועלה למאת ככר, שנאמר וכסף פקודי העדה מאת ככר, ומהם נעשו האדנים, שנאמר ויהי מאת ככר הכסף וגו'. והשנית אף היא על ידי מנין שמנאן, משהוקם המשכן, הוא המנין האמור בתחלת חומש הפקודים באחד לחדש השני בשנה השנית, ונתנו כל אחד מחצית השקל, והן לקנות מהן קרבנות צבור של כל שנה ושנה, והושוו בהם עניים ועשירים, ועל אותה תרומה נאמר לכפר על נפשותיכם, שהקרבנות לכפרה הם באים. והשלישית היא תרומת המשכן, כמו שנאמר כל מרים תרומת כסף ונחשת, ולא היתה יד כולם שוה בה, אלא איש איש מה שנדבו לבו:
תענית ד משנה ב: אלו הן מעמדות לפי שנאמר צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי וכי היאך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו התקינו נביאים הראשונים עשרים וארבע משמרות על כל משמר ומשמר היה מעמד בירושלם של כהנים של לוים ושל ישראלים הגיע זמן המשמר לעלות כהנים ולוים עולים לירושלם וישראל שבאותו משמר מתכנסין לעריהן וקוראין במעשה בראשית: תענית כז, ב: וישראל שבאותו משמר מתכנסין בעריהן וקורין במעשה בראשית. מנהני מילי? אמר רבי יעקב בר אחא אמר רב אסי: אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר ויאמר ה' א-להים במה אדע כי אירשנה, אמר אברהם: רבונו של עולם! שמא ישראל חוטאין לפניך אתה עושה להם כדור המבול וכדור הפלגה? אמר ליה: לאו. אמר לפניו: רבונו של עולם, הודיעני, במה אירשנה? אמר ליה: קחה לי עגלה משלשת ועז משלשת וגו' וכו'.
רש"י: אלו הן מעמדות - המתענין מתפללין בעריהם שיתקבל ברצון קרבן אחיהם כדלקמן. לפי שנאמר צו את בני ישראל וגו' - שהתמיד בא מן השקלים של כל ישראל, ואי אפשר שיהו כל ישראל עומדין על גבי קרבנם, ומינו מעמדות להיות במקומם. נביאים הראשונים - שמואל ודוד, בגמרא מפרש. על כל משמר - ארבעה ועשרים משמרות של כהנים היו, ושמואל ודוד תיקנום, ועל כל משמר היה מעמד בירושלים, שקבועין ועומדין בעיר ועומדין על קרבן אחיהם, ולבד אלו הדרים בירושלים היו מעמדות בכל עיר, שישראל נחלקו לעשרים וארבעה מעמדות כנגד ארבעה ועשרים משמרות, כדתניא בברייתא של ארבעים ותשע מדות, והיינו דתנן: היה מעמד בירושלים כהנים לוים וישראלים. כהנים ולוים - של משמר היו עולים בירושלים, כהנים לעבודה ולוים לשיר, ומכל המעמדות היו קבועין בירושלים לעמוד על קרבן אחיהם. והשאר היו מתכנסין לעריהם - ומתפללין על קרבן אחיהם שיתקבל ברצון, ומתענין ומוציאין ספר תורה ביום תעניתם. וקורין במעשה בראשית - ובגמרא מפרש טעמא וכו'. אמר רב אסי לפי שאלמלא מעמדות - עיסקי קרבנות שישראל עושין, הן היו כלים בחטאן, ומשהן כלין - שמים וארץ העומדים בזכותן אין מתקיימין כו'. כאנשי דור המבול - שמאחר שהן כלין אין העולם מתקיים, והואיל שעל עיסקי קרבן העולם עומד, לכך קורין אנשי מעמד בעריהן במעשה בראשית.
רמב"ם: וכאלו אנשי מעמד הם שלוחי כל ישראל והיתה כונתם ומטרתם ההתעסקות בעבודה ותפלה ואינם עוסקין בעסקי עצמן, ותהיה דעתם ומחשבתם בקרבנות, וכשמגיע זמן מעמד כל מי שהיה מהם מאנשי אותו המעמד קרוב לירושלם יעלה לירושלם ויהיה מצוי במקדש בזמן הקרבת הקרבן עם הכהנים והלוים שבאותו משמר, ומי שהיה רחוק מירושלם מתכנסין בבתי כנסיות בעריהם ומתפללין וקורין כמו שאמר, ויתעסקו בעבודה כל אותה השבת שהיא משמרתם בתפלה וקריאה וצום כמו שיבאר. וקורין במעשה בראשית, כי שלמות המציאות היא העבודה, ואין עבודה אצלינו אלא עם הקרבנות, וכך אמרו אלמלי קרבנות לא נתקימו שמים וארץ.
תלמוד ירושלמי מסכת ברכות פרק א: ובשבת מוסיפין ברכה אחת למשמר היוצא מהו ברכה א"ר חלבו זו היא השוכן בבית הזה יטע ביניכם אחוה ואהבה שלום וריעות. ברכות יב, א: ובשבת מוסיפין ברכה אחת למשמר היוצא. מאי ברכה אחת? אמר רבי חלבו: משמר היוצא אומר למשמר הנכנס: מי ששכן את שמו בבית הזה הוא ישכין ביניכם אהבה ואחוה ושלום וריעות.
ספרי במדבר פיסקא מב: רבי אומר משום אבא יוסף בן דוסתאי כתוב אחד אומר ויקן דוד את הגורן וכתוב אחד אומר ויתן דוד לארנן במקום שקלי זהב משקל שש מאות כיצד יתקיימו שני כתובים הללו הן שנים עשר שבטים היו ולקח מכל אחד ונטל חמשים שקל מכל שבט ושבט נמצא שש מאות שקלים מכל השבטים וכו'. ספרי דברים פיסקא סב: דבר אחר באחד שבטיך זו שילה, מכל שבטיכם זו ירושלם. הרי הוא אומר ויקן דוד את הגרן ואת הבקר בכסף שקלים חמשים וכתוב אחד אומר ויתן דוד לארנן במקום שקלי זהב משקל שש מאות, כיצד נתקיימו שני כתובים הללו, הם שנים עשר שבטים נטל חמשים שקלים מכל שבט ושבט נמצאו שש מאות שקלים לכל השבטים. ספרי דברים פיסקא שנב: אי איפשר לומר חמשים שכבר נאמר שש מאות ואי איפשר לומר שש מאות שכבר נאמר חמשים אמור מעתה כיון שראה דוד מקום שראוי לו לבנות בית הבחירה עמד וכנס חמשים שקלים מכל שבט ושבט נמצאו שש מאות שקלים מכל השבטים. מסכתות קטנות מסכת אבות דרבי נתן נוסחא א פרק לה: כתוב אחד אומר באחד שבטיך. וכתוב אחד אומר מכל שבטיכם. באחד שבטיך זו שבט יהודה ובנימין. מכל שבטיכם זו ירושלים שכל ישראל שותפין בה וכו'. תלמוד ירושלמי מסכת ערלה פרק א: ובא אשר לו הבית פרט לירושלם שהיא לכל השבטים וכו'. מסכת סוטה פרק ט: לרשתה פרט לירושלם שהיא לכל השבטים.
במדבר: ואתה הפקד את הלוים על משכן העדת ועל כל כליו ועל כל אשר לו המה ישאו את המשכן ואת כל כליו והם ישרתהו וסביב למשכן יחנו: איש על דגלו באתת לבית אבתם יחנו בני ישראל מנגד סביב לאהל מועד יחנו: מדרש תנחומא (בובר) פרשת קדושים סימן י: ד"א נטעתי בהם וגו'. כשם שהטיבור הזה נתון באמצע האיש, כך ארץ ישראל טיבורה של עולם, שנאמר יושבי על טבור הארץ, ארץ ישראל יושבת באמצעיתו של עולם, וירושלים באמצע ארץ ישראל, ובית המקדש באמצע ירושלים, וההיכל באמצע בית המקדש, והארון באמצע ההיכל, והאבן שתיה לפני ההיכל, שממנה הושתת העולם, שלמה שהיה חכם עמד על השרשין היוצאין ממנה לכל העולם, ונטע בהם כל מיני אילנות, לפיכך אמר עשיתי לי גנות ופרדסים. סנהדרין לז, א: אמר רבי אחא בר חנינא: דאמר קרא שררך אגן הסהר אל יחסר המזג וגו' שררך - זו סנהדרין, למה נקרא שמה שררך - שהיא יושבת בטיבורו של עולם. רש"י: בטיבורו של עולם - שבית המקדש באמצע של עולם. רש"י שיר השירים: שררך אגן הסהר כו' - והדוגמא על שם לשכת הגזית היושבת בטבור הארץ: מאידך יש לציין מדרש תנחומא (בובר) פרשת כי תשא סימן א: זש"ה שררך אגן הסהר אל יחסר המזג, מדבר בסנהדרין של ישראל שהיתה נתונה באמצעי של בית המקדש בלשכת הגזית שנמשל בשרר, מה השרר הזה נתון באמצע הגוף, כך היתה סנהדרין של ישראל נתונה באמצע בית המקדש. פרשת במדבר סימן ד: זש"ה שררך אגן הסהר אל יחסר המזג בטנך ערמת חטים סוגה בשושנים, מדבר בסנהדרין של ישראל, שהיתה נתונה בלשכת הגזית, והיא משולה כשרר, ולמה נמשלה כשרר, אלא מה השרר הזה נתון באמצע הגוף, כך היתה סנהדרין של ישראל נתונה באמצעו של בית המקדש. ע"כ.
מכאן חוזרים אנחנו להנחה שהזכרנו למעלה, על הדרך ארץ שבתורה. מרכזיות המקדש והאחדות הגמורה, הכוללת, המלאה והמקיפה שבעבודה, העלו את כל ישראל לרום שיא האפשרות בדרך ארץ, המשתפת אף את השכינה הקדושה בתוכה, כעטרת תפארת לראשה. יש להאריך עוד בתוצאה היצירתית שבמשכן ובמקדש, כעין שראינו לעיל 'שהם פריין ורביין של ישראל'.
דרך ארץ המקיפה זרועות עולם, מתבססת במשנתנו על שלושה עמודים: אמונה. חברה. מציאותיות. העיסוק המרכזי הוא היצירה. 'לא נברא העולם אלא לפריה ורביה'. אין יצירה אלא על ידי כוחה של חברה. 'אין בית המדרש בלא חידוש'. החברה עצמה מביאה מאליה לידי יצירה. חברה מושתתת על אמונה, תיצור תולדות ראויות ומשובחות. המציאותיות שבחיים באה לידי ביטוי יתר, כלפי מצוותיה של תורה. להבדיל, בברית החדשה הנוצרית או בקוראן המוסלמית, אין כמעט מצוות מחייבות. המציאות היא שמלבד כמה מנהגים מסוימים, אין בעלי שאר הדתות שומרים על שום מצווה או הלכה. כאן בולטת הריאליסטיות היהודית. אנחנו מאמינים בדומה להם. אנחנו דתיים כמוהם. אך אצלנו אין הדברים נשארים באוויר, בכנסייה או במסגד. 'נשאת ונתת באמונה'. האמונה והדת מחייבים ומשעבדים אותנו בכל הליכותינו. המעשיות הגויית, אינה אלא של יצר הרע והבלי עולם הזה. 'הקנאה התאווה והכבוד'. אין לדת כל אחיזה, בחיים המעשיים הממשיים. היהודי מצטיין בישימותו את אמונתו בשטח. אמונת ישראל קורמת עור וגידים בארצות החיים. החברה, היא המאפיין היסודי והמרכזי של החיים העובדתיים, מתנהלת בפועל על פי האמונה. חברה יהודית היא חברה שכולה תורה. פירוש המשנה לרמב"ם מסכת דמאי פרק ב [ג] חבר, קורין לכל תלמיד חכמים. וכן קורין לתלמידי חכמים חברים. וקראום בשם זה מפני שחברותם זה לזה היא החברות האמתית מפני שהיא לשם שמים. ע"כ. ויש להאריך. נמצא שהדרך ארץ הרצוי היא בחיי חברה, המבוססת על אמונה דומיננטית, חיה ופעילה. פה מצטרפים שלושת היסודות העיקריים הנ"ל: אמונה. חברה. מציאותיות.
הצורה הפנימית של חיי תורה היא 'אמונה' הבאה לידי מימוש 'מציאותי' דרך 'החברה'. תלמוד בבלי מסכת מכות פרק ג - אלו הן הלוקין: דרש רבי שמלאי: שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה, שלש מאות וששים וחמש לאוין כמנין ימות החמה, ומאתים וארבעים ושמונה עשה כנגד איבריו של אדם. אמר רב המנונא: מאי קרא? תורה צוה לנו משה מורשה, תורה בגימטריא שית מאה וחד סרי הוי, אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום. ע"כ. 'אנוכי ה' א-לוהיך' ו'לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני' מבטאים את האמונה. 'תורה בגימטריא שית מאה וחד סרי הוי' מגשימים את האמונה הלכה למעשה. 'כמניין ימות החמה' ו'כנגד איבריו של אדם' מלמדים על האופי הממשי שבמצוותיה של תורה. הם מתקיימים בכל ימות השנה ובכל איבריו של אדם. כל זה דרך המשך הפסוק 'מורשה קהילת יעקב'. 'קהילת יעקב' הוא שם חברת שומרי התורה. אין תורה בלא 'קהילת יעקב'.
