חוק החמץ החדש, עורר אצל כל יהודי ירא שמיים בארץ ובעולם, לשפוך דמעות מקרב לב כואב. לא על עצמו בוכה היהודי. הוא ימשיך לשמור על המצוות במסירות נפש ובכל מחיר. מובטח לו שיצליח בדרכו הארוכה אשר לא הפסיקה, מיום יציאת בני ישראל מארץ מצרים, עד עצם היום הזה, דור אחר דור, מאב לבן ומבן לבנו אחריו. דרך זאת ראתה ונתקלה בלא מעט מכשולים וקשיים, אבל לא בטל לרגע. כך יהיה לנצח.
הוא בוכה על אחיו, המנתקים עצמם בצורה מוחלטת וסופית מאבותיהם ומאומתם. עונש השמימי, של כל האוכל חמץ בפסח בזדון, חמור במיוחד: פרשת בא: שבעת ימים מצות תאכלו אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם כי כל אכל חמץ ונכרתה הנפש ההוא מישראל מיום הראשן עד יום השבעי: שבעת ימים שאר לא ימצא בבתיכם כי כל אכל מחמצת ונכרתה הנפש ההוא מעדת ישראל בגר ובאזרח הארץ: אין בתורה עונש שמימי קיצוני מזה. עונש כרת משמעה ניתוק גמור ממקור העליון, מעם ישראל ומן העולם. מדובר באבדון סופי.
האוכל חמץ בפסח במזיד, ממקם את עצמו ברשימה 'מכובדת' מאוד, המנויה במסכת כריתות א משנה א: שלשים ושש כריתות בתורה הבא על האם ועל אשת האב ועל הכלה הבא על הזכור ועל הבהמה והאשה המביאה את הבהמה עליה הבא על אשה ובתה ועל אשת איש הבא על אחותו ועל אחות אביו ועל אחות אמו ועל אחות אשתו ועל אשת אחיו ועל אשת אחי אביו ועל הנדה המגדף והעובד ע"ז והנותן מזרעו למולך ובעל אוב המחלל את השבת וטמא שאכל את הקדש והבא למקדש טמא האוכל חלב ודם נותר פגול השוחט והמעלה בחוץ האוכל חמץ בפסח והאוכל והעושה מלאכה ביום הכפורים המפטם את השמן והמפטם את הקטורת והסך בשמן המשחה הפסח והמילה במצות עשה: עונש האוכל חמץ בפסח והבא על אחותו זהה. וכן לשאר התועבות המפורטות שם. זוהי הרשימה השחורה של התורה.
אם דין היחיד שאכל חמץ בפסח בכרת, מה דינה של מדינה המכשירה ומתירה חמץ בפסח - כריתת המדינה, כלומר סוף עידנה. הוי אומר שחוק החמץ המעודכן, אינו אלא 'גט כריתות' של מנהיגי המדינה מצור ישראל, מישראל ומהמדינה גופה. זו רק שאלה של זמן.
רמב"ן פרשת בא: ובעבור כי הקב"ה לא יעשה אות ומופת בכל דור לעיני כל רשע או כופר, יצוה אותנו שנעשה תמיד זכרון ואות לאשר ראו עינינו, ונעתיק הדבר אל בנינו, ובניהם לבניהם, ובניהם לדור אחרון. והחמיר מאד בענין הזה כמו שחייב כרת באכילת חמץ ובעזיבת הפסח, והצריך שנכתוב כל מה שנראה אלינו באותות ובמופתים על ידינו ועל בין עינינו, ולכתוב אותו עוד על פתחי הבתים במזוזות, ושנזכיר זה בפינו בבקר ובערב, כמו שאמרו אמת ויציב דאורייתא, ממה שכתוב למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, ושנעשה סכה בכל שנה:
וכן כל כיוצא בהן מצות רבות זכר ליציאת מצרים. והכל להיות לנו בכל הדורות עדות במופתים שלא ישתכחו, ולא יהיה פתחון פה לכופר להכחיש אמונת הא-להים. כי הקונה מזוזה בזוז אחד וקבעה בפתחו ונתכוון בענינה כבר הודה בחדוש העולם ובידיעת הבורא והשגחתו, וגם בנבואה, והאמין בכל פנות התורה, מלבד שהודה שחסד הבורא גדול מאד על עושי רצונו, שהוציאנו מאותו עבדות לחירות וכבוד גדול לזכות אבותיהם החפצים ביראת שמו וכו':
אם מדינה המטהרת חמץ בפסח, כופר בסיפור יציאת מצרים, כדברי הרמב"ן, הנה מעתה אין לה כל פתחון פה, בזכותה על הארץ. הרי כל יסוד תביעת ישראל את הארץ הוא על בסיס המסורת המקראית והיהודית של יציאת מצרים, משם נכנסו לארץ, על פי הבטחת ה' מראש. אם אין יציאת מצרים, אין ארץ ישראל.
זוג המכשירים את החמץ בפסח ברחבי המדינה, שניהם מקורם בבתים שומרי מצוות מכובדים. אלו הם בוגדים ממש. בוגדים באבותם, באומתם, בארצם, בתורתם ובא-לוהיהם. הרעיון להשתמש ברש"י, ראשי תיבות רבן של ישראל, בכדי לטהר את השרץ, הוא עקום מדי מלהתייחס אליו. לא זכור עוד בהיסטוריה היהודית הארוכה דוגמה לדבר, ששומר מצוות יתנהג בצורה מחפירה ומבישה כל כך, בניגוד גמור לאמונתו כביכול. הם חושבים שיש כאן ניצחון ל'נאורים' והפסד לדתיים. בעצם החרדים לא איבדו שום דבר ואילו הם נכשלו במעשה התאבדות ממשית.
דרשות ר"י אבן שועיב פרשת צו ולשבת הגדול: ויש שואלים למה החמירה תורה לבער איסור חמץ יותר משאר איסורין כחלב ודם שיש בהם כרת. ויש מפרשים כי חלב ודם לא היה להם שעת הכשר והם אסורים באכילה ובדילי אינשי מיניה, אבל חמץ דכל השנה לא בדילי מיניה יבא לאכול ולכן צריך ביעור. ואם כן למה לא הצריכה תורה לנזיר כשאסר לו היין שיבערהו מרשותו שכבר היה לו שעת הכושר, אבל האמת שזהו מסודות התורה שענין חמץ ואיסורו הוא חמור מאד, ואכילת המצה מצותה גדולה על דרך הקבלה, כי החמץ רמז למדת הדין הקשה שהצילנו הקב"ה ממצרים ממות ועשה בהם שפטים על ידה, דכתיב וירא ישראל את היד הגדולה. וכתיב ימינך ה' וגו'. ידו אחת משקעתן וכתיב עורי עורי, כי חמץ מורה חיזוק, ולכן נקרא היין כאשר יקדיח חומץ יין ונגזר מן מעול וחומץ כי יתחמץ לבבי ענין כעס, ולכן קרבן המנחה שהוא לרצון צוה שלא יביאו מן הדברים אשר להם היד החזקה לא חמץ ולא דבש שהוא מתוק ביותר, אלא מהמזוגים, כמו הבריאה, ה' אלקים שתף מדת הדין במדת רחמים ובראו, ולכן בעצרת המזוג חמץ ומצה, אבל בפסח כלו רחמים, ולכן באה המצ' בדין הקרבן ונאסר החמץ. וצונו להרחיקו כענין עבודה זרה והאוכלו מקצץ בנטיעות, ולכן איסורו במשהוא ולא בטיל כעין עבודה זרה ממש, ולכן סמכו התורה לעבודה זרה דכתיב אלקי מסכה לא תעשה לך, את חג המצות תשמור. וכמו שצוה בעבודה זרה ולא תביא תועבה אל ביתך וגו'. שקץ תשקצנו. וכן בחמץ ובתערובתו כמו עבודה זרה. ולכן כתבו חז"ל לחפש ולחטט אחריו ואפילו הכלים שנשתמש אדם בהם חמץ צוו להרחיקם וזהו דינם בקוצר.
שו"ת מן השמים סימן עא: ועוד שאלתי על חמץ בפסח אם הלכה כדברי הגאון שאוסר במשהו, או אם הלכה כדברי החולקים עליו ואומרים בנותן טעם. והשיבו: הן אמת חפצתי בטחות ובסתום חכמה תודיעני, מצות מצה ומצות חמץ הרי הם המצות שניתנו לישראל תחילה וקבלום עליהם באהבה ובחיבה, והחמירו בהם בכלליהם ובפרטיהם, הלא תראה שהחמיר הכתוב בחמץ שלא יראה ולא ימצא מה שאין כן בכל האיסורים שבתורה חוץ מעבודה זרה שכתוב בה לא תביא תועבה אל ביתך. +ע' זהר תצוה קפ"ב א כתיב אלהי מסכה לא תעשה לך וכתיב בתריה את חג המצות תשמור, מאי האי לגבי האי, אלא הכי אוקמוה מאן דאכיל חמץ בפסח כמאן דפלח עבודה זרה איהו וכו'.+ וכל המאריך בדקדוקיהם מאריכין לו ימיו ושנותיו. ערוך השולחן אורח חיים סימן תמז: והאריז"ל כתב הנזהר ממשהו חמץ בפסח מובטח לו שלא יחטא כל השנה. ע"כ.
ברכות יז, א: ורבי אלכסנדרי בתר דמצלי אמר הכי: רבון העולמים, גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב? שאור שבעיסה ושעבוד מלכיות; רש"י: ומי מעכב - שאין אנו עושים רצונך. שאור שבעיסה - יצר הרע שבלבבנו, המחמיצנו. ע"כ. יהי רצון מלפניך שתצילנו מידם, ונשוב לעשות חוקי רצונך בלבב שלם.
