מכות ג משנה טז: רבי חנניה בן עקשיא אומר רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר: מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי: ויעל עשנו כעשן הכבשן מה כבשן זה בודק את החביות מהן יוצאות ליין ומהן יוצאות לשמן ומהן יוצאות חרוזות כך דברי תורה בודקין את בני אדם וכן הוא אומר אמרת ה' צרופה הא לא ניתנו מצוות אלא לצרוף בהן את הבריות. ע"כ.
מטרת המצוות כולן היא חינוך האדם. גם מצוות המועדים, כגון פסח וסוכות, מכילות יסודות חינוכיים ראשונים במעלה. הפינוק שהוא היפך החינוך, קשור מאוד להרגלים ולשגרה של בני אדם. אנשים כל כך מתקשרים ומתמכרים לנוהגי החיים של עצמם עד שאינם מסוגלים להסתדר כלל, ללא אותם תנאים. האדם הופך לשבוי בידי הרוטינה שלו.
חג הפסח מחייב את היהודי ירא השמיים, לוותר כליל על המטבח וכל מאכלי ארוחות סעודותיו הקבועים. את כל זה, חייב הוא לבער מן הבית, לשרוף באש, לבטל בליבו, ולמכור לגוי. הוא צריך לחנך מטבח חדש לגמרי, המכיל תפריט שונה ודל למדי, ביחס למה שהורגל אליו מכל ימות השנה. בחג הסוכות מוכרח הוא לגלות מביתו ולגור שבעת ימים באיזה אוהל או סוכת ארעי. בשבוע זה הוא מצווה לקיים את כל מה שרגיל לעשות בבית, אכילה שתייה שינה וכו', הכול בסוכה העלובה. מה יש לבן אדם, מבחינת נוחיות חייו והרגשת קיומו הפיסי, כמו תחושת זהותו וחיבורו הגופני, יותר ממזונו ומביתו. אזהרות התורה הללו משאירים רושם על נפש השומרן. המקיים מצוות הללו, לומד מבלי להתכוון ובעל כרחו, להתנתק מהחיים החיצוניים ומהרגליו הגופניים. הוא מגלה את פני החיים האמיתיים הפנימיים.
גם שבת מביאה לידי ידיעה זו. לכאורה 'באה שבת באה מנוחה' הטובה לגוף כמו לנפש. מצד שני הוא לא יכול להמשיך בכל מלאכות מחשבותיו ופעולות יצירות דמיונותיו. הוא מצווה לשבות לגמרי. בכך נעצר ונעזב מכל העשייה האנושית, המרכיבה את החיים העולמיים. הוא נעשה כעין נזיר פרוש ומבודד מן העולם ליום אחד בשבוע. ביום הכיפורים מפסיק לאכול לגמרי, כאילו היה מלאך.
לא בחינם מטעימות מצוות הללו את נושא האכילה. הרבה עיקרים חינוכיים תלויים דווקא בשולחנו של אדם. רוב הלכות דרך ארץ שבתורה שייכות בסעודה, כי שם נבחן אם בהמה הוא או אדם. חינוך הוא לדרך ארץ. לפיכך חינוכו זקוק לעבור דרך מזונו:
ספר נתיבות עולם, למהר"ל מפראג ז"ל, ב - נתיב דרך ארץ - פרק א: עוד שם האוכל בשוק דומה לכלב וי"א שהוא פסול לעדות. פי' רש"י ז"ל הואיל ואינו מקפיד על עצמו, והקשו בתוספות ע"ז דבירושלמי ר"ש בר רבי הוי אכיל בשוקא חזייה ר"מ אמר אין שבח לתלמיד לאכול בשוק ומשמע שלאחר אין קפידא לאכול בשוק. ולפי דעתי אין זה קשיא דלא בחדא זימנא פסול או דומה לכלב רק אם הוא רגיל בכך, ומה שאכל ר"ש בר רבי היה דרך ארעי וע"ז אמר שאין שבח לתלמיד שיאכל בשוק אף דרך ארעי שנחשב ככלב, כי אין בב"ח מי שאין לו כבוד כמו הכלב והוא בריה פחותה משולל מן הכבוד ואינו נחשב מן הנמצאים, ודבר זה בארנו בכמה מקומות, ולכך אמר הכתוב מאסתים לשית עם כלבי צאני, וכן כתיב הראש כלב אנכי, שכל זה יורה שהכלב הוא בריה פחותה כאשר ידוע. וי"א שהוא פסול לעדות שסובר שגם זה אינו נחשב מן הנמצאים כלל כאשר נוהג כך לאכול בשוק וכיון שאינו מן המציאות אין ראוי שיעיד על המציאות, שכל עד מעיד על המציאות איך הוא נמצא, ופי' זה ברור למי שיודע להבין. והנה כל מי שיוצא מן הדרך ארץ אינו נחשב מן המציאות כלל:
הדברים אשר הם דרך ארץ הם כל דברי מוסר שכוללת מסכת אבות ודברי מוסר הנזכרים בתלמוד וכל שאר דברי מוסר, והוא ההנהגה הישרה והיפה על הבריות, ויש מהם אשר אם לא ילך בהם הוא חטא ועון גדול וצריך להיות נזהר בהם, ולכך נקראו דברי מוסר שמייסרים את האדם שלא ילך בדרך רע. ואותן דברים זכרו במסכת אבות על שם שמע בני מוסר אביך כמו שאמרנו בהקדמת המסכת. ושאר דברים אשר הם יפים וטובים ולא נקראו רק דרך ארץ, והם הרבה מאוד והם ידועים ונזכרים במסכת דרך ארץ ובכמה מקומות בתלמוד, לאותן אין צריך לתת טעם כי הם ידועים שיהיה נוהג כמנהגו של עולם והעיקר הוא במאכלו כי האדם כאשר אין נוהג בדרך ארץ במאכל שלו שהוא רעבתן הוא מגונה על הבריות ביותר, וכמו שאמרו בפ' כסוי הדם ת"ר כי ירחיב ה' את גבולך למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא לתיאבון. יכול יקח אדם מן השוק תלמוד לומר וזבחת מבקרך ומצאנך, יכול יזבח כל בקרו ויאכל כל צאנו ת"ל מבקרך ומצאנך ולא כל צאנך. אמר ר"א בן עזריה מי שיש לו מנה יקח לפסו ליטרא ירק, עשרה מנה יקח לפסו ליטרא דגים, חמשים מנה יקח לפסו ליטרא בשר, מאה מנה ישפתו לו קדרה בכל יום, ואינך אימת מע"ש לע"ש, א"ר צריכין אנו לחוש לדברי זקן, אמר ר' יוחנן אבא ממשפחת בריאים היה אבל כגון אנו מי שיש לו פרוטה בתוך כיסו ירצנו לחנוני, א"ר נחמן כגון אנו לוין ואוכלין. וביאור זה שיש לאדם להיות הנהגתו בדרך ארץ לפי ערך עושרו, וזו נקרא דרך ארץ ואל"כ רק שיעשה יותר מעשרו הרי נקרא רעבתן שיאכל ויפזר כל אשר לו, וזהו הפך ההנהגה שראויה אל האדם בדרך ארץ. ודבר זה דוקא במי שהוא גדול שאין צריך לחוש באולי ירגיל עצמו ברעבתנות אבל בנערים אמרו שם מאי דכתיב וחיים לנערותיך אמר מר זוטרא תן חיים לנערותיך מכאן למדה תורה דרך ארץ שלא ילמד את בנו בבשר ויין ע"כ.
ובהנהגת האכילה עצמה שלא יראה רעבתן אמרו בפרק אין צדין תניא לא יאכל אדם בצל מראשו אלא מעליו ואם אכל הרי זה רעבתן, כיוצא בו לא ישתה אדם כוסו בבת אחת ואם שתה הרי זה גרגרן, ת"ר השותה כוסו בבת אחת הרי זה גרגרן, שתים דרך ארץ, והנהגת זמן האכילה הכל כפי מה שראוי לדרך ארץ:
בפרק קמא דשבת תנו רבנן שעה ראשונה מאכל לודים שניה מאכל לסטים שלישית מאכל יורשים רביעית מאכל כל אדם חמישית מאכל פועלים ששית מאכל ת"ח מכאן ואילך כזורק אבן לחמת. אמר אביי לא אמרן אלא דלא טעים מידי בצפרא אבל אי טעים מידי בצפרא לית לן בה. ויש לתמוה מאי בא לומר בזה שבשעה ראשונה מאכל לודים. אבל דבר זה בא לומר כי האדם כאשר הוא להוט אחר אכילתו הגופני עד שאוכל שעה ראשונה, אם כל כך הוא להוט אחר אכילה סוף סוף כאשר לא יהיה לו יהיה אוכל הבריות כמו שעושים הלודים שאוכלים הבריות. ואם לא יאכל הבריות עצמם יהיה מזיק את האדם אף בגופו כדי שימצא תאותו, כמו אלו שמזיקים בני אדם בגוף וממון שלהם והם נקראים שאוכלין הבריות בשביל הנאת ממון שסוברים שיגיע להם מזה ממון. ואם אינו להוט כל כך אחר אכילה ושתיה ואוכל בשעה שנייה הוא מאכל לסטים, סוף סוף כאשר לא יהיה לו יהיה מלסטם הבריות ממון שלהם, לכך אמר שעה שניה מאכל לסטים. שעה שלישית מאכל יורשים, כלומר שנחשב מי שאוכל בשעה ג' שהוא מפזר ממון שלא לצורך כמו שדרך היורשים שלא יגעו בממון שמפזרים הממון שירשו ולכך שעה ג' מאכל יורשים. שעה רביעית מאכל כל אדם שכשאוכל כך אינו סובל שום צער ורעב כלל. חמישית מאכל פועלים כלומר שרוצים להצטער קצת בשביל שירויחו ולכך חמישית מאכל פועלים שמרויחים במלאכתם. ואמר ששית מאכל ת"ח שראוי להם שיקנו תורה ואם יאכל שעה חמישי' אין התורה נחשבת יותר אליו ממה שנחשב המלאכה אל הפועל שהוא דבר ממון, וצריך האדם למעט גופו בשביל התורה השכלית כמו שבארנו לעיל בנתיב התורה. ואל יאמר א"כ אין דעתי מיושבת עלי כאשר לא אכלתי ויצא שכרי בהפסדי, ואין זה כך אדרבה קודם אכילתו שכלו ודעתו מיושבת עליו יותר, ולפיכך שעה ששית ראוי שיהיה מאכל ת"ח. וזהו מחזיק הפירוש אשר פרשנו על זה שאמרו קודם שיאכל וישתה יש לו שתי לבבות ואחר שיאכל וישתה יש לו לב אחד שנאמר ואיש נבוב ילבב. ורש"י ז"ל פירש יש לו כמה לבבות שאינם מסכימים לדעת שלימה, ואם כן קשיא למה יאחר הת"ח במאכל שלו אדרבא יאכל הת"ח קודם פועלים שיהיה לו דעת שלימה, ולכך פרשנו כי קודם שיאכל יש לו שני לבבות להבין הטוב, אבל האכילה מבלבל השכל וזה ידוע, לכך יש לת"ח להמתין באכילתו עד שעה ששית. ועוד שאר דרך ארץ הרבה מאוד, ואל יאמר האדם שהוא גדול בעמו אין צריך לנהוג בדרך ארץ שהוא שייך אל שאר סתם בני אדם, שזה אינו:
ראיה לכיוון זה מן התורה, נראה לי מפרשת בן סורר ומורה: פרשת כי תצא: כי יהיה לאיש בן סורר ומורה איננו שמע בקול אביו ובקול אמו ויסרו אתו ולא ישמע אליהם: ותפשו בו אביו ואמו והוציאו אתו אל זקני עירו ואל שער מקמו: ואמרו אל זקני עירו בננו זה סורר ומרה איננו שמע בקלנו זולל וסבא: ורגמהו כל אנשי עירו באבנים ומת ובערת הרע מקרבך וכל ישראל ישמעו ויראו: רש"י: סורר - סר מן הדרך: ומורה - מסרב בדברי אביו, לשון ממרים: ויסרו אותו - מתרין בו בפני שלשה ומלקין אותו. בן סורר ומורה אינו חייב, עד שיגנוב ויאכל תרטימר בשר וישתה חצי לוג יין. שנאמר זולל וסובא, ונאמר אל תהי בסובאי יין בזוללי בשר למו. ובן סורר ומורה נהרג על שם סופו, הגיעה תורה לסוף דעתו, סוף שמכלה ממון אביו ומבקש לימודו ואינו מוצא, ועומד בפרשת דרכים ומלסטם את הבריות, אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב: וכל ישראל ישמעו ויראו - מכאן שצריך הכרזה בבית דין, פלוני נסקל על שהיה בן סורר ומורה:
תלמוד בבלי מסכת ברכות פרק ט – הרואה: ואמר רב יהודה שלשה דברים [המאריך בהן] מאריכין ימיו ושנותיו של אדם: המאריך בתפלתו, והמאריך על שלחנו, רש"י: והמאריך על שלחנו - שמתוך כך עניים באין ומתפרנסים. ע"כ. והמאריך בבית הכסא וכו'. והמאריך על שלחנו - דלמא אתי עניא ויהיב ליה, דכתיב המזבח עץ שלוש אמות גבה, וכתיב וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה', פתח במזבח וסיים בשלחן! רבי יוחנן ורבי אלעזר דאמרי תרוייהו: כל זמן שבית המקדש קיים - מזבח מכפר על ישראל, ועכשיו - שלחנו של אדם מכפר עליו.
