ג'יפ יוקרה, בשני תשלומים 

רקע

בעת האחרונה (3.10.23), דחה בית המשפט תביעת יבואן אישי של רכב נגד רשות המכס, בקשר לערך רכב יוקרה מגרמניה, לצורך חישוב מסי היבוא (1). 

רשות המכס קיבלה מסמכים מרשות המכס בגרמניה שסתרו את הערך שהוצהר בישראל, ובית המשפט גיבה את רשות המכס ודחה את התביעה.

מה היה סיפור המקרה?

בשנת 2013, ייבא התובע ביבוא אישי רכב ריינג' רובר ספורט דיזל מגרמניה, והצהיר במכס על ערך יבוא של 33,500 אירו. בהתאם להצהרתו, שילם התובע מסי יבוא בסך של כ-190,000 ש"ח והרכב שוחרר לידיו. 

לימים, נפתחה חקירה ברשות המכס, בסופה טענה הרשות כי ערך הרכב בו רכש התובע היה 54,500 אירו ולא 33,500 אירו, ועקב עקב, דרשה ממנו בשנת 2014 תוספת מסי יבוא בסך של 140,000 ש"ח. התובע נאלץ לשלם את המסים והגיש תביעה נגד הרשות כ-4.5 שנים לאחר היבוא. 

ברקע, נגד התובע הוגש כתב אישום פלילי בגין עבירות הקשורות לרשיונות ליבוא אישי של רכב, במסגרתו הודה התובע באשמה, ונגזר דינו למאסר, מאסר על תנאי וקנס. הרכב נשוא התביעה הנוכחית לא נכלל בהליך הפלילי.

התובע טען בתמצית, כי הערך שהוצהר 33,500 אירו הוא הערך ששולם, והציג העברה בנקאית וחשבונית.

מנגד, טענה רשות המכס כי עקב סיוע מרשויות המכס בגרמניה, קיבלה מסמכים מהם עלה שהצהרת התובע הייתה כוזבת והמחיר היה 54,500 אירו. המכס טען עוד, כי בזמן אמת, אישר את הצהרת התובע בסכום של 33,500 אירו משום שהמחיר היה נמוך אמנם מן המחירון, אך לא באופן קיצוני. 

מה פסק בית המשפט?

בית המשפט אימץ את הראיות שהוגשו על ידי המכס, מהן עלה כי התובע שילם בעבור הרכב בשני תשלומים, הראשון בסך של 33,000 אירו והשני בסך של כ-32,000 אירו, ולאחר מכן קיבל זיכוי, ושני התשלומים פחות הזיכוי הם ה-54,500 אירו ששילם התובע בפועל עבור הרכב. רשות המכס צירפה לראיותיה את ממצאי החקירה של המכס בגרמניה בעניין זה, כולל מסמכי היצוא מגרמניה מהם עלה שהערך הוא 54,500 אירו.

התובע טען כי כל עוד עורכי החקירה בגרמניה לא התייצבו לחקירה בבית משפט אין לראיות אלה משקל, אך בית המשפט דחה את הטענה וקבע כי מדובר בראיות קבילות שהתקבלו משיתוף פעולה בין רשויות מכס, ונציגי המכס בישראל רשאים להעיד על כך. 

בית המשפט קבע כי נטל ההוכחה לשכנע שהמחיר שהוצהר הוא האמיתי, מוטל על התובע. בעניין זה, קבע בית המשפט שהתובע נכשל בהוכחת אמינות המחיר שהוצהר, כי לא הביא לעדות את מוכר הרכב מגרמניה, את עמיל המכס בישראל, ושלל עדים נוספים, ולא היה ניתן להסתמך רק על עדות התובע. 

בית המשפט גם זקף לחובת התובע את העובדה, כי מדובר באיש עסקים שיש לו נסיון קודם ביבוא רכב, כך שלא הגיוני שלא ידע לענות על שאלות מסוימות בבית משפט, כמו על שם מי הבעלות ברכב לפני הרכישה, וכיו"ב. כמו כן, לא צירף התובע תדפיס חשבון בנק של עצמו כדי לסתור את טענת המכס, שהועברו מספר תשלומים ולא אחד. 

על בסיס כל זאת, דחה בית המשפט את התביעה וחייב את התובע בתשלום הוצאות בסך של 25,000 ש"ח.

מה ניתן להעיר על פסק-הדין?

מקרה זה הוא דוגמא נוספת למחלוקות חוזרות ונשנות בין יבואני רכב ביבוא אישי, לבין רשות המכס, לגבי ערך רכב מיובא. לדעתי, מחלוקות מסוג זה לא ייפסקו לעולם, כל עוד המיסוי על כלי רכב בישראל הוא מהגבוהים בעולם. 

במקרה זה, הראיות שהציגה רשות המכס שהתקבלו משיתוף פעולה עם המכס בגרמניה, סיפקו את בית המשפט, בעיקר כאשר היבואן לא ידע לספק הסברים לסתירות כאלה ואחרות שהתגלו בתיק.

מעניין לציין כי בעבר, היה לפחות מקרה אחד, בו בית המשפט העדיף את טענת היבואן על פני מסמכים שהתקבלו מרשות המכס הזרה. באותו המקרה התובע הצהיר על ערך רכב מרצדס מגרמניה בסך של כ-17,000 אירו, ומגרמניה התקבלו מסמכים סותרים על ערך של 26,000 אירו. בית המשפט האמין ליבואן באותו המקרה, חרף המסמכים הסותרים מחו"ל, ותהה (2):

"נשאלת השאלה - מדוע דווקא הצהרתו של התובע כוזבת? מדוע החשבונית שהגיש, חשבונית יוניטריידר, הינה פיקטיבית? אולי דווקא חשבונית מאייר היא המזויפת? אולי למאייר היה אינטרס לדווח על העסקה ולהעלות את מחירה?"

הפניות:

(*) הכותב עובד במחלקת מיסוי עקיף במשרד קסלמן וקסלמן, והוא עו"ד המתמחה בדיני מכס, מס קניה, מיסוי עקיף, יבוא, יצוא, היטלי סחר, רגולציה וסחר בינלאומי; המאמר משקף את דעתו של הכותב בלבד, ואין לראות בו כמתן חוות-דעת משפטית; 

(1) ת.א. (שלום תל-אביב יפו) 43786-01-19 עמוס מימון נ' מדינת ישראל (רשות המיסים-בית המכס מרכז), פסק-דין מיום 3.10.23, כבוד השופטת אפרת בוסני. ב"כ הצדדים: ליבואן- עו"ד אורי דניאל. לרשות המכס- עו"ד הגר אסף מפרקליטות מחוז ת"א (אזרחי). היבואן רשאי לערער לבית המשפט המחוזי. 

(2) ת.א. (שלום טבריה) 51148-11-15 איל פרח נ' מדינת ישראל - רשות המיסים בישראל (20.12.17), ערעור נדחה ב-14.6.18 בע"א (מחוזי נצרת) 6373-02-18 מדינת ישראל נ' איל פרח.