הקביעה כי חמאס מורתע הייתה אקסיומטית במודיעין ובדרג המדיני הבכיר. שוב ושוב מתמסר המודיעין והממסד הביטחוני לרעיון הפשטני של "מאזן הרתעה" שעל פיו אפשר להעריך בסבירות גבוהה, כי המורתע מולנו שוקל באופן רציונלי את סיכוייו ע"פ מאזן רווח והפסד צפויים משבירת הסטטוס קוו המאולץ בעיניו. כיצד? מתמטיקה פשוטה- סופרים כמה ואיזה כלי נשק נמצאים בידי הצד השני לעומת כלי הנשק ועליונותם הטכנולוגית שברשותנו ובאה לציון הרתעה. נתונים כמותיים נתפסים בדרך כלל, כאמינים וחסרי הטיה. אבל המודיעין מעבר לספירת מלאי ,מתקשה אם בכלל, לחבר בין משתנים שאינם מתחברים ובעיקר לא כמותיים העשויים להניב משמעויות חדשות למציאות המעורפלת באשר אין בנמצא נקודה ארכימדית שתסביר הכל. כך למשל, ההשפלה -שאין למוד אותה -הבלתי נסבלת שספגה מצרים ב-67 הניעה אותה ליזום מהלך צבאי מוגבל חרף נחיתות צבאית מובהקת , מול עליונות צבאית על- מנת להפשיר את הקיפאון המדיני.
בין 57 ל-לראשית 67 אמ"ן העריך בעקביות כי אין פניו של נאצר הנשיא המצרי, למלחמה ע"פ הצהרותיו החוזרות שלו "כל הרוצה לצאת למלחמה חייב להתכונן לקראתה...ולהימנע מלהמר על עתיד ארצו". אמ"ן לא השכיל לחבר(לסנתז) בין 1. מעמדו המתפורר של נאצר כמנהיג הפאן ערביות וכישלונותיו הכלכליים מבית. 2. התכתשויות צבאיות מסלימות עם סוריה 3. איומי ישראל על סוריה .4. ו"בחישות" מכיוונה של ברה"מ שחששה לביטחון הקליינט הסורי שלה. כל אלו הם נתונים שלא ניתן לכמת ולהעריך את משמעותם האופרטיבית בכל הנוגע ל"מאזן ההרתעה" שדחפו את נאצר בסופו של דבר להמר. כך למשל, אנו משוכנעים כי חיזבאללה היה מורתע עד לאחרונה מאז מלחמת לבנון השנייה. האמנם? תחילה, הוא נזקק לתקופה ארוכה של שיקום וחידוש מלאים של טילים מתקדמים יותר וב-2011 הצטרף לצד בשאר אסד במלחמתו במורדים ובהמשך הכפיף את הארגון את עצמו לאסטרטגייה אגרסיבית מתעצמת של איראן מול ישראל. כל המרכיבים האלו אינם שייכים להרתעה. ומכאן, עצם הנכונות של חיזבאללה מזה חודשים להלך צבאית על הסף אינה קשורה ל"שחיקה בהרתעה" ,אלא על שיקולים אזוריים וסיום השיקום שהגיע עד ל-150 טילים מדויקים יותר ומדויקים פחות. לפי "מאזן ההרתעה" חמאס נחשב כמורתע אבל בחר להמר משיקולים אידיאולוגיים ואזוריים שאינם קשורים לנחיתותו הצבאית המובהקת.
מתי מחויבת מדינה ל"טפח" הרתעה (מושג חביב אצלנו)? כאשר שתי מדינות שכנות או רחוקות נמצאות בעימות טריטוריאלי/אידיאולוגי/דתי/ כלכלי (על משאבים). במציאות קונפליקטית בלתי פתירה כזאת העוצרת בתוכה בין השאר, גם קודים תרבותיים נפרדים המתרגמים את האידיאלים וההיסטוריה של כל צד אל ההווה, הצדדים בקונפליקט מתחמשים ללא הרף להרתעה הדדית שסופה להסתיים בצעד מקדים של אחד מהם.
כפי שלמדנו מההיסטוריה של הפתעות, הרתעה אמינה ככל שתהיה מבחינת יכולת גביית מחיר בלתי נסבל למורתע , יש לה תאריך תפוגה קצוב. הרתעה היא בבחינת פלסטר על פצע פתוח שאינו מפסיק לדמם וסופו לנשור ולהשאיר אותנו שוב מופתעים. בחשבון אחרון, הצד המרתיע אינו יכול לבחון כאמור את אפקטיביות הרתעה שלו על בסיס רציונלי-חשבון הכדאיות של הצד השני.
הרתעה תלויה יותר מכל בקריטריונים פסיכולוגיים. מה שחושב התוקפן הפוטנציאלי מכריע יותר מאשר המצב לאמיתו. ההרתעה מתרחשת ראשית כל, בתודעתם של בני אדם. מאפיינים פסיכולוגיים ותרבותיים שקשה להעריכם אם בכלל, מתחרים בחשיבותם עם תפיסות אסטרטגיות. תפיסת ההרתעה הישראלית שאבה השראה מתפיסת ההרתעה הגרעינית של ארה"ב מול ברה"מ בשנות ה-50 וה-60 ("השמדה הדדית"/ "תגובה גמישה"), שאף היא כמעט התדרדרה למלחמה גרעינית בהימור של ברה"מ להציב טילים גרעיניים 160 ק"מ מחופי ארה"ב. לא כל שכן הרתעה קונבנציונלית הנשענת על יסודות של הערכה על סביבה הנוטה לאי יציבות כרונית כי אפשר להכריע את המרתיע גם אם הוא נהנה בראייתו, מעליונות טכנולוגית ללא עוררין, שמצד שני דווקא מחליש את ערנותו של המרתיע. חמור מכך ,לעיתים לא ניתן להסיק ממאפיינים אישיותיים יציבים על פני זמן כיצד יגיב מקבל ההחלטות בעת משבר. האדם הוא מכונת הכחשה יעילה ומתקשה לדמיין סטייה/תפנית מהתנהלות חייו השגרתיים ויגיב רק כאשר חרב מתנופפת מול פניו.
בסביבה הנזילה שסביבנו, גם במציאות של הסכמי שלום נרחבים המבוססים על הכרת מנהיגים והאליטות שלהן בחשיבותם לאינטרסים של מדינותיהם ולא על תמיכת רחבה בציבור, להרתעה תוקף מוגבל שאורכו כאורך הזמן הנדרש לצד שנפגע והורתע להשתקם אף הוא.
הכותב שרת באמ"ן וביחידה הפסיכולוגית בצה"ל.
