סיכום כהונת הממשלה עד לעצם ימים אלו 

לפני חודש ושנה  ואחרי חמש מערכות בחירות וכמעט חודשיים של משא ומתן קואליציוני מפרך ומייגע, נראה שבנימין נתניהו הגיע לסוג של מנוחה ונחלה, עם קואליציה דתית, ימנית, וקיצונית ביותר אי פעם שמקיפה אותו בפורטרט הקבוצתי. 

זה היה הרגע הממלכתי הראשון, וייתכן שגם האחרון, של ממשלת נתניהו השישית.

מאז, חלפה שנה, ועושה רושם שחלק גדול מעבודת הממשלה לא עסקה בסיוע לאזרחים או בקידום המדינה בנושאים שונים אלא לפגוע בחוסן הנפשי של החברה הישראלית.

זה החל בהשקת הרפורמההפיכה משפטית שהציג שר המשפטים יריב לוין שלא בחן לעומק את חולייה של מערכת המשפט אלא הגה תוכנית להחלשת מערכת המשפט, זה ממשיך בשר החינוך יואב קיש שלא עוסק בחיזוק בתי-הספר ובמוסדות האקדמיים וכלה בשר האוצר סמוטריץ' שלא נתן תקציבים לחינוך, בריאות ,רווחה אלא לישיבות חרדיות. 

ניתן לראות כי קיים קו מקביל בין בית המשפט- העליון לבין הבור הביטחוני בקריה, שם סופגים מדי שבוע הרמטכ"ל וראש השב"כ  מתקפות פרועות בדיוני הקבינט המדיני-ביטחוני, גם בימי מלחמה, ושר הביטחון יואב גלנט פוטר רק כי מילא את חובתו והזהיר מפני המצב המסוכן.

קו דומה עובר דרך משרדי היועצת המשפטית לממשלה, נגיד בנק ישראל, אגף התקציבים באוצר, מנהלת רשות החברות הממשלתיות והרשות למעמד האישה, ראשי ההייטק הישראלי והכלכלנים הבכירים במשק, התקשורת החופשית, ועוד ועוד. ממשלת נתניהו השישית מתמחה ללכת נגד מי שמאיים עליה ופחות לעזור לאזרחים תמימים שלא עשו לה שום-דבר רע (מה שכינה בנדיקט אנדרסון “קהילה מדומיינת”).

עושה רושם שמאז התאריך החשוב 7 באוקטובר מדברים  ראש הממשלה ובכירי הקואליציה שלו  הרבה על אחדות והתלכדות, וכן, בחסות הפטריוטיזם של המחנה הממלכתי קיבלו גם מעטפת לגיטימציה רחבה לשעת המשבר והחירום הלאומי. 

ניתן לראות כי עצם הנוכחות של בני גנץ, ובעיקר של גדי איזנקוט, בקבינט המלחמה, יש חשיבות אסטרטגית מכרעת שעוד ידובר בה בדברי הימים, אבל נתניהו ושותפיו, מהרגע הראשון, פועלים רק להחליש אותה ועושים את מה שהם עושים הכי טוב: לעבוד נגד.

גנץ ואייזנקוט משלמים מחיר כבד על ישיבתם בממשלה מצד אחד המפלגה שלהם עולה בסקרים, אך מצד שני הם לא משפיעים בקבינט ועושה רושם שהשרים הבינוניים עושים הכול כדי להשפיל אותם: כך למשל, סמוטריץ' התעלם מהפצרותיו לשנות את סדרי העדיפויות ודרישותיו לקצץ בכספים הקואליציוניים המנופחים, ועכשיו - בן גביר מצפצף על ההסכם הקואליציוני שהאריך את כל המינויים הביטחוניים הבכירים לתקופת המלחמה והודיע שהוא מפטר את נציבת שב"ס. הכלל די פשוט: בכל צומת פוליטי שבו נתניהו נדרש להכריע בין הממלכתיים והקיצוניים, מבצר ה-64 תמיד ינצח.

המלחמה לא שינתה את דרך הפעולה של ממשלת נתניהו ,נתניהו לא משעה את השרים וחברי הכנסת הקיצוניים שחוץ מלצעוק הם לא עושים דבר למען הציבור, הדרג המדיני מפיל את האחריות למחדל ה-7 באוקטובר על הצבא כאילו הם אסטרונאוטים שנחתו כרגע על כדור-הארץ.

ראש-הממשלה נתניהו מותיר על-כנו  בכל מחיר את מבצר החסינות הקיצוני שלו ליום שאחרי המלחמה, בדיוק כמו לפני שנה, על חשבון האינטרס הלאומי והממלכתי. 

אבל חורבנה של עוטף עזה ב-7 באוקטובר, על יותר מ-1,200 שנרצחו נכון לעכשיו, ו-240 החטופים, יירשם לדיראון עולם על שמו ועל שם ממשלתו השישית, ומעניק לה ביושר, כבר אחרי שנה, את התואר המפוקפק של הממשלה הכי גרועה בתולדות ישראל.

זוהי הסיבה לכך, שצריך הנהגה חדשה שתאחד את העם ובעיקר תעבוד למענו ולא תעשה הכול כדי לפרק את היסודות שהחזיקו אותה במשך 75 שנה.