פסל לאוקון, הכוהן שהזהיר מפני הסוס הטרויאני ואיש לא הקשיב 

בשנת 1506 התגלה ברומא פסל יוצא דופן ביופיו. רבים באו לבחון את התגלית המרהיבה, ביניהם האמן הנודע מיכלאנג'לו. מיכלאנג'לו היה מהראשונים שזיהו את הפסל כ"לאוקון ובניו", יצירה שנודעה בעבר רק מתיאורים טקסטואליים עתיקים.

פסל לאוקון ובניו מציג שלוש דמויות בגודל טבעי: לאוקון במרכז ובשני צדדיו שני בניו, כשמאחוריהם במת מזבח. הם מתוארים בזמן מאבק נגד שני נחשים המתפתלים סביב את גופם העירום. 

הפסל מוזכר באנציקלופדיה עולמית עתיקה בשם "היסטוריה של הטבע", שנכתב על ידי פליניוס האב במאה הראשונה לספירה. זה המקור שאיפשר למיכלאנג'לו לזהות את הפסל. בכרך ה-36, פליניוס מספר שראה את הפסל של לאוקון ובניו בארמונו של טיטוס ומשבח אותו כיצירת מופת העולה על כל יצירת (פיסול) בברונזה או בציור. פליניוס גם רשם את שלושת הפסלים האחראים ליצירתו: אגסנדר, אתנודורוס ופולידורוס, כולם מרודוס.

התארוך המדויק של הפסל נותר לא ברור אולם על פי שמות שלושת הפסלים משערים שנוצר במאה הראשונה לפני הספירה. אבל יתכן שהפסל הוא העתק רומי של פסל יווני עתיק יותר, מהתקופה ההלניסטית. הפסל מלא דרמה, הדמויות עם ייסורים וייאוש בעיניים, פה פעור והבעות סבל בפנים. תנועות הגוף המודגשות והמעוותות, יחד עם גילוף האבן המוקפד, גורמות לפסל להיראות חי ותוסס. כל אלה הם מאפיינים ייחודיים של הסגנון ההלניסטי שרווח בסוף המאה ה-3 ותחילת המאה ה-2 לפני הספירה. הרומאים, שהעריצו ואימצו את התרבות היוונית, הכינו לעתים קרובות עותקי שיש של פסלים יווניים מקוריים. מכיוון שרוב הפסלים היווניים היו עשויים מברונזה ולעיתים קרובות הותכו במהלך הזמן, מעט פסלים מקוריים מיוון העתיקה שרדו, ורובם ידועים רק דרך העתקים רומיים.

בתקופה בה התגלה הפסל, היה עניין רב בתרבות יוון עתיקה. זו הייתה תקופת הרנסנס, ופסל לאוקון ובניו זכה לפופולריות עצומה. חודשיים בלבד לאחר שהתגלה, האפיפיור הפך לבעלים הגאה של היצירה הייחודית הזו. הפסל הוצב לאחר מכן במוזיאון הוותיקן, שם הוא נמצא כיום.

לאוקון ובניו זכה להתייחסות באינספור יצירות אמנותיות והיוו השראה לאמנים רבים, כולל מיכלאנג'לו, שהיה אחד הראשונים שראו את הפסל. ניתן לראות את השפעתו אולי בציורו המאוחר יותר של הקפלה הסיסטינית. לאוקון ובניו הוכר מיד כיצירת מופת ומאז הפך לאחד הפסלים המפורסמים והנערצים בעולם.

הגרסה הידועה ביותר של המיתוס וזו שמתוארת בפסל לאוקון ובניו, לקוחה מהספר השני של איניאס של וירגיליוס:

במהלך הלילה של השנה העשירית למצור על טרויה נעלמו היוונים מהמישור שלמרגלות חומות העיר. רק שני דברים השאירו אחריהם היוונים: סוס עץ ענק, ואת סינון, חייל יווני שתפקידו היה לשכנע את הטרויאנים להכניס אותו ואת הסוס אל בין החומות. תושבי טרויה היו משוכנעים שהיוונים נכנעו ונסוגו והסוס הוא מתנת כניעה.

הטרויאנים היו מלאי התלהבות, אבל לאוקון, כוהן פוסידון בעיר, הזהיר את אנשי טרויה מפני סוס העץ וניסה לשכנע אותם לא להכניס אותו אל בין החומות. משלא הסכימו להקשיב לו, לאוקון זרק חנית על הסוס בניסיון לבקע אותו. המעשה עורר את כעסה של האלה אתנה שעמדה לצד היוונים במלחמה. עונשו של לאוקון הגיע מייד אחר כך וזו הסצינה שמתוארת בפסל. כאשר לאוקון עמד ליד המזבח על החוף כדי להקריב שור לאלים ושני בניו לצדו, עלו לפתע שני נחשי ענק ממעמקי הים, ארס נוטף מפיהם הפעור ועיניהם מלאות זעם. הנחשים לפתו את גופותיהם של לאוקון ושני בניו, והאחיזה החזקה שחקה את עצמות הילדים והרגה אותם במהירות. לאוקון ניסה להימלט אבל נלכד גם הוא בידי הנחשים ומת.

כשהטרויאנים ראו מה עלה בגורלו של לאוקון הם הסיקו שהאלים הענישו אותו כי דבריו על סוס העץ אינם רצויים. הסוס הוכנס אל בין חומות העיר והסוף ידוע.