מדדי החוסן הלאומי 

למרבה ההפתעה ניתן לראות כי בישראל לאחר 7 באוקטובר הציפייה הייתה למשבר משמעותי בתחום בריאות הנפש. 

האמת היא שדווקא מדדי החוסן הלאומי דווקא השתפרו כתוצאה מהטרגדיה שעברנו בחג שמחת-תורה.

נשאלת השאלה: איך זה קורה?

                                   ההשפעות על טראומות

כדי להבין לעומק את הדפוסים התמוהים הללו, כדאי לצאת לרגע מה"כאן ועכשיו" ולהתבונן על התמונה המלאה ממעוף הציפור. ניתן לראות כי שיעור התחלואה הנמוך בהיסטוריה, תוחלת החיים הגבוהה של אנשים, אחוז האנשים הרעבים והעניים הנמוך ביותר מאז ומתמיד. 

וכן, איכות החיים של האנשים על פני הכדור מעולם לא הייתה גבוהה יותר.

רק במדד אחד אנחנו יורדים, והוא  מדד שביעות הרצון מהחיים או בשמו האחר - מדד רמות האושר. 

אנו צופים שהמגיפה הגדולה ביותר שממנה יש לחשוש כיום היא לא מגיפה כמו  הקורונה, אלא מגפת הדיכאון. 

מחקרים מראים כי דיכאון  הוא הגורם השני למוות בקרב בני-אדם(הדבר נובע כתוצאה מהתאבדויות).

הציווי בתרבות המערבית הוא להיות מאושר, לחשוב חיובי, ליהנות מהרגע. 

נכתבו בשנים האחרונות  מאות ספרים על "כיצד למצוא אושר" .

בארצות-הברית ספרים אלו מכונים “מדריכים לעזרה עצמית” . 

למרות שיש הרבה מדריכים שתפקידם לעזור לנו למצוא את האושר, ניתן לראות כי הדיכאון הולך וגובר והופך להיות סוג של מגפה המשפיעה על העולם המערבי.

הנתונים מראים כי הביקוש לתרופות נוגדי דיכאון עלה בכ50% מאז שנות ה90, ומידת שביעות הרצון מהחיים הולכת וקטנה בעקביות. דווקא בחברות בעלות לכידות חברתית גבוהה ומסורתיות נמצא את שביעות הרצון הגבוהה ביותר.

באופן אירוני, בעולם שבו אנחנו יכולים לדבר עם כל אחד בלחיצת כפתור, הפכנו ליותר בודדים .

לירז מרגלית מצטטת  מחקר על כמות ה"חברים הטובים באמת" שיש לאדם אשר מראה כי קיימת ירידה דרסטית בכמות החברים . 

כך למשל, אם בעבר היו לאדם בממוצע  שלושה חברים , כיום, בעידן הרשתות החברתיות, אנו מדברים על ממוצע של חבר קרוב אחד במקרה הטוב.

                            ההתאוששות שלנו כאומה

נשאלת השאלה: איך כל זה מסביר את המגמות שראינו פה לאחר 7 באוקטובר? 

התשובה היא שאחרי השבת השחורה, כתוצאה מהטראומה שעברנו כאומה לכאורה הפכנו להיות מלוכדים יותר(זה מתערער בחודשים האחרונים לצערי הרב).

דבר זה בא לידי ביטוי בכך שערכים כמו סולידריות וערבות הדדית תפסו את מקומם ובניגוד לכל התחזיות - הרגשנו אחרי תקופה מאוד ארוכה שיש על מי לסמוך.

אחרי הטראומה, התחושה הייתה של שכולנו "רקמה אנושית אחת חיה", שחווה מעין  שותפות גורל.

. סיסמת המלחמה הייתה "נעבור את זה ביחד", (אחר כך היא התחלפה ל"ביחד ננצח") ואכן קרו שני דברים. 

א: אנשים מצאו בעצמם חוסן נפשי שהם לא חשבו שקיים בתוכם. 

ב:  אחד הגורמים שמנבא תוחלת חיים ואושר, יותר מכל גורם אחר הוא: קשרים משמעותיים, המבטאים תחושות שייכות והידיעה שיש לאדם הפשוט  על מי לסמוך כשאני נופל.

לירז מרגלית מביאה כדוגמא מחקר שנערך באוניברסיטת הרווארד אשר עקב אחרי יותר מ700 איש במשך 80 שנה. 

המחקר החל כאשר אוכלוסיית המחקר היו בני 19 וניטר את כל מהלך חייהם. 

החל משנת 1938 נבדקו באוכלוסיית המחקר משתנים כמו קריירה, בריאות גופנית, לחץ דם, אינטליגנציה, מחלות תורשתיות וכל משתנה נוסף שאפשר לחשוב עליו. 

וכן, מניתוח תוצאות המחקר התברר שיחסים משמעותיים, יותר מאשר כסף או פרסום, הם הגורם העיקרי לאושר. ולא מדובר במספר הקשרים אלא באיכותם.

בשנים האחרונות, אף שמספר החיבורים עולה (קשרי רשתות חברתיות), ממוצע הקשרים המשמעותיים הולך ויורד, ותחושת הבדידות  שנמצאה כגורמת לקיצור החיים הולכת ועולה. 

בסופו של דבר, קשרים משמעותיים הם אלו המסייעים לאדם לשמור על בריאות פיזית ומנטלית, וזה יותר מהישגים, מאינטליגנציה או ממראה. 

לסיכום ניתן לראות כי  כפי שכתב חיים חפר בשיר “לחיי העם הזה” העם הזה מתגייס כשהוא מריח סכנה חבל רק שהאחדות הזאת לא נשמרת לאורך זמן, ואנו מהר מאוד חוזרים לוויכוחים הישנים והטובים.