ההצלחה הגדולה של הנבחרת האדומה 

בדברי הימים של הכדורגל, תיזכר ההופעה של נבחרת ספרד ביורו 2024 כאחת המרשימות אי פעם. 

המסע המופלא שהחל כזכור בבירת גרמניה ברלין במחזור הראשון של בית ב' עם ה-0:3 הגדול על קרואטיה, הסתיים באופן מפתיע באותו  אצטדיון בדרך הדרמטית והיפה ביותר עם ניצחון ראוי וצודק 1:2 על אנגליה.

אלופת אירופה ניצחה שישה משבעת המשחקים (המשחק מול גרמניה נחשב כתיקו), זהו הישג נדיר שאין שני לו בתולדות היורו. 

האלופה החדשה של אירופה כבשה הכי הרבה שערים - 15 במספר - יותר מכל נבחרת אחרת בהיסטוריה של הטורניר. 

וכן היא שיחקה כדורגל מודרני סוחף וחדשני .

זה לא סוד שערב הטורניר הציפיות מהנבחרת הנוכחית של לואיס דה לה פואנטה היו יחסית צנועות , ולכן עצם הבאת הגביע הרביעי הביתה הוא הישג מרשים. 

דני פורת מציין שגם ביורו 2008 ספרד שיחקה כדורגל מבריק, אבל הדרך שהיא עברה לא הייתה קשה כמו היורו הנוכחי שכלל מפגשים עם נבחרות מרשימות כמו אלופת אירופה היוצאת איטליה, המארחת גרמניה, צרפת ,אנגליה כאשר את שלב הבתים היא סיימה עם מלוא הנקודות.

הנבחרת שיחקה על מעברים וכדורים ארוכים וזנחה את המסירות הקצרות מהרחבה שלה ועד עיגול האמצע.

ניתן לראות כי ההחלטה של ההתאחדות הספרדית ללכת עם מאמן שהצליח בנבחרות הצעירות בדמותו של  לואיס דה לה פואנטה, כך מתברר, הייתה נכונה ומוצלחת מאחר והוא שם דגש על משחק האגפים בראשות ניקו וויליאמס ולאמין ימאל, שני הכוכבים ששיתפו פעולה בשער הראשון הנפלא בגמר בברלין שהלכו וגדלו לאורך הטורניר לממדי ענק. 

המאמן דה לה פואנטה הצליח לא רק בגלל הגישה ההתקפית שלו והצבת הקשרים עמוק ברחבת היריבה, ולא רק בגלל הכדורגל והדרך שהתווה לנבחרת, אלא גם בגלל הבחירות בניהול הסגל שהוא בחר לעשות  לאורך הטורניר.

המאמן המהולל הצליח להסיר הרבה סימני שאלה וכל הימור שלקח פגע. 

זה מתחיל בבחירת המגן השמאלי מארק קוקורייה שהועדף על פני המגן השמאלי אלחנדרו גרימלדו (נתן עונה מדהימה בלברקוזן)  ונתן את כל הנשמה ואת הבישול המנצח למיקל אוירסאבל בגמר. 

זה ממשיך כמובן עם הבלם של סוסיאדד רובין לה נורמן שלמרות חוסר ניסיונו במעמדים אלו התחבר מצויין לבלם אמריק לאפורט במרכז ההגנה.

 זה ממשיך בקרדיט המוצדק שהעניק לקשר היצירתי פביאן רואיס במרכז השדה, גם הבחירה בחלוץ אלברו מוראטה, שחתם לאחרונה במילאן  לא היתה מובנת מאליו ולמרות שהחלוץ הבקיע רק שער אחד, היתה לו תרומה חשובה למשחק לצד לאמין ו-וויליאמס ובלחץ על שחקני ההגנה של הקבוצה היריבה.

המאמן שסלל את דרכו לנבחרת ספרד דרך ההצלחה בנבחרות הצעירות נהנה כמובן מהכרות מוקדמת עם חלק גדול מהשחקנים שהביאו לו את היורו הנוכחי. זה כולל כמובן גם את דני אולמו שהחל את דרכו כשחקן ספסל, אבל הוכנס להרכב ברגע שפדרי נפצע והיה בורג אדיר במשחקים מול גרמניה וצרפת, בהם גם כבש. דה לה פואנטה גם הימר על מיקל מרינו שבדקות המעטות שקיבל החזיר עם שער ניצחון אדיר בהארכה מול גרמניה. נאצ`ו שהוזעק להרכב אחרי ההשעיה של לה נורמן הצליח לשתק את קיליאן אמבפה ולהקתו. מרטין סובימנדי שהחליף את רודרי בגמר סיפק הופעה מלאת בגרות ומעוררת כבוד, שנכנס לנעלי ה-MVP של היורו. וכמובן הגיבור הגדול מיקל אוירסאבל, שאחרי הפציעה הקשה בברך, חזר לחיים חדשים כחלוץ (איבד לא מעט מהמהירות) והבקיע את שער שהביא לספרד את הגביע לאחר שנכנס כמחליף.

ספרד כאמור כבשה את כמות השערים הגדולה ביותר בטורניר (15 שערים) והמעניין הוא שלא פחות מ-11 שחקנים התחלקו במלאכת הכיבושים. שישה שחקנים שונים מתוך שבעה הוכרזו כשחקנים המצטיינים על ידי ועדת המומחים של אופ"א בכל אחד מהמשחקים של לה רוחה בטורניר. אז אפשר כמובן לדבר על רודרי, שחקן העל שאולי נמצא בדרך לזכייה בכדור הזהב (ובכך יתוקן עוול של שנים לדור זהב ספרדי), על קסם הנעורים של תופעת הטבע לאמין ימאל וכמובן על ניקו וויליאמס להטוטן כדור שעשה פריצה אדירה בטורניר. סוד ההצלחה של ספרד הוא קודם כל בקבוצתיות, בלכידות החברתית, בחוסר האגו והפרגון. מהחומרים מהם נבחרות זוכות בתארים גדולים ועל כולם ניצח כמובן דה לה פואנטה בעל הגישה החיובית והאמיצה לכדורגל פתוח, סוחף והרפתקני.

בניגוד לשנות הקסם של דור הזהב, הפעם הנבחרת הזו לא התבססה על שחקני ברצלונה, וגם הפעם לא על ריאל מדריד (דני קרבחאל הנציג היחיד שפתח). אלופת אירופה הטריה הורכבה מפסיפס עשיר שיש לליגה הספרדית להציע. 

לא מעט קרדיט כמובן צריך ללכת לשתי מחלקות האקדמיה מהטובות ביותר שיש למדינה הזו להציע: בילבאו וסוסיאדד הבאסקיות שטיפחו את שני מבקיעי הגמר - וויליאמס ואוירסאבל. 

ניתן לראות כי למרות שהליגה הספרדית דעכה בשנים האחרונות ברמת הכוכבות,  היא ממשיכה להוות קרקע פוריה לכישרונות מקומיים מדי שנה ושנה. 

לשלד המצוין שנבנה בספרד צריך להוסיף כמובן גם את הקשר גאבי והבלם פאו קוברסי שעשויים לתת את הטון במונדיאל 2026 לצד לאמין, ניקו ואחרים.

על רקע ההצלחה הכבירה של ספרד, נעלמו כל הנבחרות הגדולות האחרות (למעט המארחת גרמניה שהציגה כדורגל שובה עין).

כך למשל, ניתן לראות כי נבחרת אנגליה ומאמנה לשעבר גארת סאותגייט הן אולי הצורה השלילית של ספרד ודה לה פואנטה. ככךות הכול מדובר בנבחרת שהציגה את המאגר העשיר והאיכותי ביותר של שחקנים ("הפייבוריטית" ערב הטורניר) אומנם הגיעה מרחק משחק אחד מזכיה בתואר אבל קשה להגיד שהיא הרשימה במיוחד. 

הכדורגל שהיא בחרה להציג בטורניר היה ברובו מגיב ולא יוזם, בינוני וחסר יצירתיות שהתבסס על הבלחות של שחקנים שונים עד שקשה לראות מי מבין שחקניה ראוי היה להיבחר ל-11 של הטורניר למרות שכאמור העפילה לגמר. השלם היה קטן יותר מסך חלקיה. אפשר כמובן לדבר על החילופים המאוחרים של סאותגייט ועל הכושר הירוד של הארי קיין ודומיו. 

בסופו של דבר אנגליה הגיעה לטורניר כדי לא להפסיד, ויש צדק פואטי בכך שהיא לא הניפה בסוף גביע.