זה רגש שדומה שאיש לא יכול לחמוק ממנו, הריקנות הזאת, חוסר המשמעות, שכמעט כל אחד מרגיש מדי פעם. הדיכאון שמשתלט עלינו לפעמים, ודומה שאין לנו מוצא ממנו והוא בא עלינו להישאר. אבל כמו שהפתגם אומר : מדי פעם הדיכאון ימצא לעצמו דרך אל לבכם, אבל אל תנו לו לבנות לעצמו שם קן! בסופו של דבר, מעל ההיגיון ומעל הרגש, יש את התודעה ששוכנת במוחנו והיא קובעת איך יראו חיינו. תודעה שמעוצבת לאורך חייו של האדם, מרגע לידתו עד בגרותו. היא מבוססת על הגישה שלנו לחיים, איך קלטנו אותם. כל אחד נולד עם גישה אחרת, יעוד אחר והבנות אחרות של המציאות, שמשתנות או מתחזקות במהלך חייו. אנחנו לא יכולים לשלוט על הדברים שיקרו בחיינו, אבל אנחנו יכולים לשלוט איך נגיב אליהם. הכול עניין יחסי, אישי וסובייקטיבי.
העצב, זה הצד השני, ההכרחי מהקיום הגשמי שלנו, שבו יש דואליות, מה שהמיסטיקנים קוראים לו יאן ויאנג. זאת הדואליות שאומרת שהכול נקבע מראש והרשות נתונה. הפרדוקס שיש בחיינו, חלק מאשליית הקיום הגשמי. שני רגשות מנוגדים. אחד לא קיים בלי השני. אי אפשר לחוות שמחה בלי צער וההפך. השמחה תבוא ותעלם, כמו השמש ביום מעונן. רגעי עצב יבואו בעקבות רגעי שמחה והעצב עצמו יהיה סימן מבשר טובות. לחיים עצמם אין משמעות ללא המוות. שנאמר: אתה לא חיית מעולם, עד שלא מתת קצת...
אנחנו נוטים לסבך את החיים שלנו פה. זאת בגלל המציאות הדואלית של העולם הזה, שמורכב מניגודים ופרדוקסים אינסופיים. אבל האמת שזה הכול פשוט כל כך, יש עולם הבא נפלא ומושלם, שבו הכול פשוט טוב ואין רע והשלווה והאושר נצחיים. זהו עולם נפלא של ניסים ונפלאות, יוצאים מגדר הרגיל. בעולם הזה המוח שלנו נפתח בבת אחת, כדי לקלוט את כל הדברים הכי מופלאים ובלתי נתפסים, שיש שם, לעומת העולם הזה.
אבל מתוך הרגשת האפסות שלנו, בעולם הגשמי הזה, שבו האמת הזאת נסתרת מאתנו, אנחנו מתייאשים ומאבדים את האמונה. ומה נותר לנו אז? כלום, שכן באנו לעולם הזה נטולי יכולת לראות את האמת שמעבר לגשמי. כשהמטרה הייתה שנגלה את זאת בעצמנו, כדי שנצמח מתוך הרגשת האפסות הזאת, אל הפלא האמיתי של המהות שלנו. אבל במקום זאת, נשאבנו לעולם הגשמי של האגו, של שקר החן והבל היופי. של דעות קדומות, שמעוורות את עיננו לראות את הנשמה שיש לכל אחד מאתנו. המוח הוא עבד נאמן אבל שליט אכזר. ההיגיון השתלט לנו על הנשמה. נשארנו רק עם מוסר הדת שרק הגבירה את הפחדים שלנו וחוסר האונים. כך הופכת הנשמה הנפלאה שלנו, השולטת על התודעה, לגשמית, אפורה ומתוסכלת. טבענו האלוהי הופך לגשמי ואנו רודפים אחרי החומר ומאבדים את המהות שלנו.
כן, אנחנו מטבענו סקפטים, מלאים באמונות שווא שמדכאת את הנשמה. לכן התמונה הזאת, שמשקפת אמונה חזקה, מעוררת אצל רבים פקפוק והתנגדות. אבל לי, דווקא התמונה הזאת, הפנטסטית, נראית לי הכי מציאותית שיש. זאת בגלל שהייתי בחוויה השמיימית הזאת, בחלום שהיה לי, התמונה התאימה בדיוק למה שראיתי שם, שהיה מעל ומעבר לכל מה שאפשר לספר פה. העולם הנפלא, שמתעלה במיליון דרגות מעל העולם שלנו פה, העוצמה שלו, השלמות הנפלאה, כל אלו באים היטב לביטוי בתמונה.
ארווין קליין
