נדמה לי שזה היה אי שם, בכיתה ה', כשהוריי עברו דירה ואני מצאתי את עצמי, בוקר אחד, בעולם שכולו זר ומוזר. הגעתי לכיתה שאני לא מכירה, ישבתי אל מול לוח שאני לא מזהה, מורה שלא הבנתי על מה היא מדברת וכל מיני ילדים, שכולם מכירים את כולם, חוץ ממני. אני זוכרת היטב את מחברת ה'דפרון' החומה ששרבטתי עליה חזור והדגש, בלי לשים לב, 'עצרו את העולם אני רוצה לרדת', עד שהקרטון לא עמד בעומס ונקרע. זה היה בשבילי סוף העולם שמאלה. ואני בכלל ימנית.
הגעגועים לעולם האהוב והמוכר שלי צרבו לי בחזה עד שממש התקשיתי לנשום. כל כך התגעגעתי לשכונה שלנו, למפגשים על הגדר, למשחקים בחצרות, לסברס האדום שאותו היינו מקלפים עם הקוצים ולמכולת של שמעון, שתמיד נתן לנו מסטיק בזוקה במקום עודף. אפילו לאיציק המציק התגעגעתי. לא נרדמתי בלילות, קשיי הנשימה התגברו ונעשיתי חולה.
למזלי הגדול, הוריי שמצאו את המחברת, הבינו שהילדה חולת געגועים. וכך, לאחר שלושה חודשים החזירו אותי אל בית הספר הישן והיקר שלי. בדיוק אז, פרצה מלחמת יום הכיפורים, והמורה זמיר, שהייתי מאוהבת בו, נפצע בידו ואושפז בבית חולים.
פגישת מחזור
לא מזמן הוזמנתי למפגש יום הולדת 40 של ילדי הכיתה שלי, וגם המורה זמיר הגיע. כשהוא הוציא מהתיק דפים צהובים וישנים והגיש לי אחד מהם, חשבתי שאני עומדת להתעלף. היה זה מכתב של ילדה בכיתה ה' למורה האהוב והפצוע שלה ששוכב בבי"ח. מכתב שהיה בכתב ידי כמובן, ואפילו הציור של היד המגובסת היה שם. רציתי לבכות!
למפגש הגיע גם 'שבי', הילד שהציע לי חברות באמצע ה"סלואו" של דמיס רוסוס בכיתה ז', שבעקבותיו היינו זוג האוהבים של הכיתה. וכך, ישבנו לנו על הדשא בביתה של ענת אשכנזי ברעננה ונהנינו מכל רגע. ערימה של חבר'ה מכיתה ה' 2, אבל כבר בני 40.
ניסינו לדבר על מצבנו כיום. מה אתה עושה, כמה ילדים ואיפה את/ה גר וכולי, אך עד מהרה גילינו שהרבה יותר מעניין לדבר על מה שהיה פעם. כמה כיף היה פעם. הפשטות, תחושת הביחד, האחד בשביל השני. נזכרנו איך 'שבי' היה קורא לי מלמטה כמו טרזן, לעומת הילדים שלנו כיום, שכדי לדבר אחד עם השני הם נכנסים לאיי סי קיו. אז, לא היה לנו מחשב ולא MP3. היינו סוחבים למסיבה הסלונית את הפטיפון הכבד של אריאלה והיינו מאושרים עד הגג.
מה שמזכיר לי, איך תמיד הפסקתי להקשיב לאמא שלי בדיוק כשהיא הייתה מתחילה במשפט "פעם זה היה אחרת ...". והנה היום, אני בעצמי אמא ואני עושה בדיוק את אותו הדבר. אני לא יודעת למה אבל, משום מה, כל דבר שמזכיר לנו את מה שהיה פעם, צובט בלב. היום אפילו מייצרים 'שמנת של פעם'. יש משהו ב'רטרו' הזה שאנחנו נהנים להתרפק עליו.
מ"אחים לעת צרה", ל"אהבת-אחים"
איכשהו השיחה נדדה לה למלחמה שהייתה ואיך התחבקנו ודאגנו האחד לשני והחזקנו ידיים במקלטים אפילו עם הכיתה היריבה. משם המשכנו לדבר על האחדות, על החיבור ועל האהבה ששררו אז בעם כולו במהלך המלחמה ההיא. ניסינו לפענח את הסוד, איך קורה שכאשר מאיימת על העם שלנו סכנה מבחוץ, אנחנו מייד מתלכדים באחדות כל כך טבעית לנו. ניסינו גם להבין, מדוע זה לא קורה לנו בימים רגילים.
סיפרתי לילדי כיתתי האהובה, בני ה 40, שהשתתפתי בהרצאה על משמעות "יום העצמאות" לפי הקבלה ועל כך שהמקובלים ממשילים את התופעה הזו ל'שק אגוזים'. שכאשר מופעל עליו לחץ מבחוץ, מתאגדים האגוזים בתוך השק. אולם כשפוסק הלחץ החיצון, הם מתפזרים ונפרדים זה מזה וכל אחד נותר לבדו בתוך קליפת האגו הקשה שלו, כך שכל תנודה קלה, מולידה טלטלה ופירוד של האגוזים בתוך השק.
הגענו למסקנה פה אחד שכנראה שמה שחסר לנו, כמו לאגוזים, זהו הליכוד הטבעי מבפנים ולא 'שנאת זרים' (שממנה יש לנו מספיק) שתלכד אותנו. במילים אחרות, קוראים לזה 'אהבת-אחים'.
הבנו איזה כוח נדיר ואדיר יש ל-'ביחד'. איך כל פרט ופרט בתוך קבוצה מרגיש חזק ואהוב וכל יכול, רק בגלל שהוא חלק ממכלול של אנשים שהאחדות ביניהם יוצרת מן מעגל כה מחזק, תומך ועוצמתי, שאין דומה לו.
בדרכי חזרה הביתה, הבנתי פתאום שהגעגוע שיש לכל אחד מאיתנו בלב, הוא לא ל'שמנת של פעם' ולא לשכונת הסברסים. אלא געגוע ישן שטמון עמוק בתוך הנשמה שלנו והוא נובע רק מסיבה אחת. שפעם, היינו אחד, והיום אנחנו כולנו שברים, חלקים של השלם. ועד שלא נחזור לשם, נמשיך להתגעגע.
הכוח שלנו
למרות שיום העצמאות לא נכלל אצלי במניין חגי חשבון הנפש, כמו פסח, ראש השנה ויום כיפור והוא בדרך כלל מסתכם אצלי, במקרה הטוב, במנגל, חידון התנ"ך ושאר תוכניות נוסטלגיה שכבר לא מדברות לאף אחד. חשבתי לעצמי, לאן המדינה שלנו עוד רוצה להגיע בשביל להבין סוף סוף את מה שאנחנו כבר הבנו בכתה ה'.
כמה רע עוד נסכים להביא על עצמנו כאן, בשביל להסכים לראות שאיבדנו את הכוח שלנו, את הייחוד, את הטוב ואת התום, רק בגלל שאיבדנו את החיבור בינינו.
למה שלא נביט אחורה ונלמד מהנסיון, שפעם, באמת היה אחרת, היה טוב יותר. לא מפני שזה היה פעם, אלא כיוון שהיינו יחד!
הגעגועים לעולם האהוב והמוכר שלי צרבו לי בחזה עד שממש התקשיתי לנשום. כל כך התגעגעתי לשכונה שלנו, למפגשים על הגדר, למשחקים בחצרות, לסברס האדום שאותו היינו מקלפים עם הקוצים ולמכולת של שמעון, שתמיד נתן לנו מסטיק בזוקה במקום עודף. אפילו לאיציק המציק התגעגעתי. לא נרדמתי בלילות, קשיי הנשימה התגברו ונעשיתי חולה.
למזלי הגדול, הוריי שמצאו את המחברת, הבינו שהילדה חולת געגועים. וכך, לאחר שלושה חודשים החזירו אותי אל בית הספר הישן והיקר שלי. בדיוק אז, פרצה מלחמת יום הכיפורים, והמורה זמיר, שהייתי מאוהבת בו, נפצע בידו ואושפז בבית חולים.
פגישת מחזור
לא מזמן הוזמנתי למפגש יום הולדת 40 של ילדי הכיתה שלי, וגם המורה זמיר הגיע. כשהוא הוציא מהתיק דפים צהובים וישנים והגיש לי אחד מהם, חשבתי שאני עומדת להתעלף. היה זה מכתב של ילדה בכיתה ה' למורה האהוב והפצוע שלה ששוכב בבי"ח. מכתב שהיה בכתב ידי כמובן, ואפילו הציור של היד המגובסת היה שם. רציתי לבכות!
למפגש הגיע גם 'שבי', הילד שהציע לי חברות באמצע ה"סלואו" של דמיס רוסוס בכיתה ז', שבעקבותיו היינו זוג האוהבים של הכיתה. וכך, ישבנו לנו על הדשא בביתה של ענת אשכנזי ברעננה ונהנינו מכל רגע. ערימה של חבר'ה מכיתה ה' 2, אבל כבר בני 40.
ניסינו לדבר על מצבנו כיום. מה אתה עושה, כמה ילדים ואיפה את/ה גר וכולי, אך עד מהרה גילינו שהרבה יותר מעניין לדבר על מה שהיה פעם. כמה כיף היה פעם. הפשטות, תחושת הביחד, האחד בשביל השני. נזכרנו איך 'שבי' היה קורא לי מלמטה כמו טרזן, לעומת הילדים שלנו כיום, שכדי לדבר אחד עם השני הם נכנסים לאיי סי קיו. אז, לא היה לנו מחשב ולא MP3. היינו סוחבים למסיבה הסלונית את הפטיפון הכבד של אריאלה והיינו מאושרים עד הגג.
מה שמזכיר לי, איך תמיד הפסקתי להקשיב לאמא שלי בדיוק כשהיא הייתה מתחילה במשפט "פעם זה היה אחרת ...". והנה היום, אני בעצמי אמא ואני עושה בדיוק את אותו הדבר. אני לא יודעת למה אבל, משום מה, כל דבר שמזכיר לנו את מה שהיה פעם, צובט בלב. היום אפילו מייצרים 'שמנת של פעם'. יש משהו ב'רטרו' הזה שאנחנו נהנים להתרפק עליו.
מ"אחים לעת צרה", ל"אהבת-אחים"
איכשהו השיחה נדדה לה למלחמה שהייתה ואיך התחבקנו ודאגנו האחד לשני והחזקנו ידיים במקלטים אפילו עם הכיתה היריבה. משם המשכנו לדבר על האחדות, על החיבור ועל האהבה ששררו אז בעם כולו במהלך המלחמה ההיא. ניסינו לפענח את הסוד, איך קורה שכאשר מאיימת על העם שלנו סכנה מבחוץ, אנחנו מייד מתלכדים באחדות כל כך טבעית לנו. ניסינו גם להבין, מדוע זה לא קורה לנו בימים רגילים.
סיפרתי לילדי כיתתי האהובה, בני ה 40, שהשתתפתי בהרצאה על משמעות "יום העצמאות" לפי הקבלה ועל כך שהמקובלים ממשילים את התופעה הזו ל'שק אגוזים'. שכאשר מופעל עליו לחץ מבחוץ, מתאגדים האגוזים בתוך השק. אולם כשפוסק הלחץ החיצון, הם מתפזרים ונפרדים זה מזה וכל אחד נותר לבדו בתוך קליפת האגו הקשה שלו, כך שכל תנודה קלה, מולידה טלטלה ופירוד של האגוזים בתוך השק.
הגענו למסקנה פה אחד שכנראה שמה שחסר לנו, כמו לאגוזים, זהו הליכוד הטבעי מבפנים ולא 'שנאת זרים' (שממנה יש לנו מספיק) שתלכד אותנו. במילים אחרות, קוראים לזה 'אהבת-אחים'.
הבנו איזה כוח נדיר ואדיר יש ל-'ביחד'. איך כל פרט ופרט בתוך קבוצה מרגיש חזק ואהוב וכל יכול, רק בגלל שהוא חלק ממכלול של אנשים שהאחדות ביניהם יוצרת מן מעגל כה מחזק, תומך ועוצמתי, שאין דומה לו.
בדרכי חזרה הביתה, הבנתי פתאום שהגעגוע שיש לכל אחד מאיתנו בלב, הוא לא ל'שמנת של פעם' ולא לשכונת הסברסים. אלא געגוע ישן שטמון עמוק בתוך הנשמה שלנו והוא נובע רק מסיבה אחת. שפעם, היינו אחד, והיום אנחנו כולנו שברים, חלקים של השלם. ועד שלא נחזור לשם, נמשיך להתגעגע.
הכוח שלנו
למרות שיום העצמאות לא נכלל אצלי במניין חגי חשבון הנפש, כמו פסח, ראש השנה ויום כיפור והוא בדרך כלל מסתכם אצלי, במקרה הטוב, במנגל, חידון התנ"ך ושאר תוכניות נוסטלגיה שכבר לא מדברות לאף אחד. חשבתי לעצמי, לאן המדינה שלנו עוד רוצה להגיע בשביל להבין סוף סוף את מה שאנחנו כבר הבנו בכתה ה'.
כמה רע עוד נסכים להביא על עצמנו כאן, בשביל להסכים לראות שאיבדנו את הכוח שלנו, את הייחוד, את הטוב ואת התום, רק בגלל שאיבדנו את החיבור בינינו.
למה שלא נביט אחורה ונלמד מהנסיון, שפעם, באמת היה אחרת, היה טוב יותר. לא מפני שזה היה פעם, אלא כיוון שהיינו יחד!
בת 45, אם לשני בנים, מטפלת אלטרנטיבית, בוגרת קורס מודעות של אבי ליפשיץ ביבניאל "לדעת לגעת" ולימודי קמפוס קבלה.
http://www.kab.tv
http://www.kab.tv
