יום שבת אביבי של חודש אפריל, בעלי קרא כהרגלו בחדר העבודה, אחרי כשעה יצא ושאל: "את לא שומעת?", "את מה?" שאלתי, "את השיר הזה שהילדים שרים". למטה שיחקו ילדי השכנים עם אביהם כדורגל. הילדים בני 6-7 לערך, שרו שוב ושוב בהתלהבות וקולם מילא את השכונה "ערבים הביתה ורוסים ואתיופים...". את המבט בעיניו של אלכסנדר, בעלי, לא אשכח לעולם.
כולנו יהודים?
רפאל נודלמן, פיזיקאי, וסופר אשר עלה ארצה בשנות ה-70 כתב:
"היה קשה לעמוד במפגש עם המציאות היהודית ואחר כך הישראלית. הציונות שלנו הייתה אינטלקטואלית, מלאת להיטות ונאיבית... "מקומו של היהודי בארץ ישראל!", הצהרנו, והאמנו כי כל היהודים ילכו מיד בעקבותינו, וכל היתר כבר יתוסף מעצמו. "ברוסיה היינו יהודים, בישראל נהיה רוסים", כתבו האידיאולוגים שלנו. הם האמינו שתרבותנו הרוסית תוכל להעשיר את חיי התרבות בארץ... המציאות הישראלית ניפצה ללא רחמים את האשליות. התברר שהרכבת יצאה לדרך, והמקומות הראשונים כבר תפוסים".
קושי בהסתגלות, כזה או אחר, הינו טבעי בכניסה לחברה חדשה. כאשר אנו מתבוננים בישראל של שנות ה- 2000 מתגלה תמונת מצב מורכבת. מ?חוץ - שלום עם שכנינו הערבים אינו על הסף וההסלמה הפכה למצב כמעט קבוע. מ?פ?נים, מדי שבוע התקשורת מדווחת על עוד שחיתות, אלימות, בעיות התאקלמות של עולים בחברה, וככל שחולף הזמן האמירה הישראלית של "הכל בסדר" כבר לא משכנעת.
מדינת ישראל בת 60, וגילה הצעיר מרגיש מופלג, יש שבוחרים לרדת מהארץ ויש שבוחרים, עם כל הקושי, דווקא לעלות; "אני יהודי" כך בעלי אומר לי לא פעם, "עליתי ארצה כי יש לנו מדינה". כמוהו הרגישו גם רבים מעדות המזרח אשר עלו ארצה לפני כ-60 שנה, אני זוכרת את הסיפורים של סבי וסבתי (ז"ל) אשר נישקו את אדמת המולדת עת רדתם מהמטוס. לא חיכו להם לא דירות ולא קרוונים, הם חיו בצנעה מופלגת עם שכניהם למעברה, בשלל ריחות, שפות וצבעים. הפער בין העולים החדשים לותיקים - היה ניכר בכל וגילויי הגזענות היו מנת חלקם בדיוק כפי שקורה היום, אחרי 60 שנה. ישראל הינה מדינת מהגרים אשר בעבר יצרה "כור היתוך" שהותיר צלקות רבות. מתוך הניסיון המר היה זה טבעי כי לא נחזור על טעויות השנאה. אך למציאות חוקים משלה ועם האגו והגאווה שרק עולים וגואים במדינה המתבגרת, הטעויות חוזרות ובגדול.
חוטי אהבה
כל אדם, באשר הוא, כוסף לתחושת שייכות ואושר. האדם מונע על ידי רצון לקבל תענוג, רצון ליהנות, אשר בכדי למלאו יעשה כל שיידרש, במידה זו או אחרת. רצון זה יכול לבוא לידי ביטוי בצורות של: גאווה, קנאה, רדיפת כבוד, יהירות וכדומה. רצונות אגואיסטים מניעים את כולנו אך אולי הגיע הזמן לעצור ולשאול מה השגנו עד כה?
בעל הסולם, מחבר הפירוש לספר הזוהר, מסביר כי אחת הסגולות היקרות שאיבדנו במשך גלותנו היא אובדן הכרת הלאומיות. אותם חוטי אהבה המקשרים את האומה, אבדו. והגרוע מכל, כי גם המעט שנשאר בנו מהאהבה הלאומית אינה טבועה בנו מבחינה חיובית, כבכל האומות, אלא מתקיימת בתוכנו מבחינה שלילית בצורת הסבל המשותף של "אחים לצרה".
התקווה היחידה לשינוי מצב זה היא יצירת חינוך לאומי חדש. חינוך אשר יגלה וילהיב שוב את אהבה הלאומית הטבעית העמומה בנו, לחזור ולהחיות אותם "השרירים הלאומיים", שאינם פעילים בנו זה אלפיים שנה. אז נדע שיש לנו יסוד טבעי ובטוח להיבנות מחדש ולהמשיך קיומינו בתור אומה, מוכשרת לשאת את עצמה ככל אומות העולם.
לא ניתן להסתמך על קשרי העבר הרופפים: מהשפה, הדת וההיסטוריה, הגם שהם ערכים חשובים, שאיש לא יכחיש בחשיבותם הלאומית, עם זאת אין עלינו להישען עליהם כעל יסוד לקיום אומה ברשות עצמה. עלינו להתאחד סביב יסוד טבעי שיאחד אותנו כאומה ולא סביב השונה בינינו. כמו שהרצון הוא יסוד כל אדם, שבלעדיו אינו יכול להתקיים בעולם, כך האהבה הלאומית היא היסוד לעצמיותה של כל אומה.
המצב כיום דורש טיפול, טיפול שלנו כעם, כאזרחים, כדור חדש שיפתח בשיח ציבורי נוקב, אמיתי וכן כדי להבין איך אנחנו, כחברה וכעם, מתכוונים לטפל במציאות הנוכחית ולהנחיל ערכים חדשים לדור הבא. שינוי זה יכול להיווצר רק מתוך החברה. רק לאחר הכרת המצב שבו אנו חיים, וההשתוקקות לטוב, הרפורמה תתחיל להתרחש - מלמטה.
http://www.kab.tv
כולנו יהודים?
רפאל נודלמן, פיזיקאי, וסופר אשר עלה ארצה בשנות ה-70 כתב:
"היה קשה לעמוד במפגש עם המציאות היהודית ואחר כך הישראלית. הציונות שלנו הייתה אינטלקטואלית, מלאת להיטות ונאיבית... "מקומו של היהודי בארץ ישראל!", הצהרנו, והאמנו כי כל היהודים ילכו מיד בעקבותינו, וכל היתר כבר יתוסף מעצמו. "ברוסיה היינו יהודים, בישראל נהיה רוסים", כתבו האידיאולוגים שלנו. הם האמינו שתרבותנו הרוסית תוכל להעשיר את חיי התרבות בארץ... המציאות הישראלית ניפצה ללא רחמים את האשליות. התברר שהרכבת יצאה לדרך, והמקומות הראשונים כבר תפוסים".
קושי בהסתגלות, כזה או אחר, הינו טבעי בכניסה לחברה חדשה. כאשר אנו מתבוננים בישראל של שנות ה- 2000 מתגלה תמונת מצב מורכבת. מ?חוץ - שלום עם שכנינו הערבים אינו על הסף וההסלמה הפכה למצב כמעט קבוע. מ?פ?נים, מדי שבוע התקשורת מדווחת על עוד שחיתות, אלימות, בעיות התאקלמות של עולים בחברה, וככל שחולף הזמן האמירה הישראלית של "הכל בסדר" כבר לא משכנעת.
מדינת ישראל בת 60, וגילה הצעיר מרגיש מופלג, יש שבוחרים לרדת מהארץ ויש שבוחרים, עם כל הקושי, דווקא לעלות; "אני יהודי" כך בעלי אומר לי לא פעם, "עליתי ארצה כי יש לנו מדינה". כמוהו הרגישו גם רבים מעדות המזרח אשר עלו ארצה לפני כ-60 שנה, אני זוכרת את הסיפורים של סבי וסבתי (ז"ל) אשר נישקו את אדמת המולדת עת רדתם מהמטוס. לא חיכו להם לא דירות ולא קרוונים, הם חיו בצנעה מופלגת עם שכניהם למעברה, בשלל ריחות, שפות וצבעים. הפער בין העולים החדשים לותיקים - היה ניכר בכל וגילויי הגזענות היו מנת חלקם בדיוק כפי שקורה היום, אחרי 60 שנה. ישראל הינה מדינת מהגרים אשר בעבר יצרה "כור היתוך" שהותיר צלקות רבות. מתוך הניסיון המר היה זה טבעי כי לא נחזור על טעויות השנאה. אך למציאות חוקים משלה ועם האגו והגאווה שרק עולים וגואים במדינה המתבגרת, הטעויות חוזרות ובגדול.
חוטי אהבה
כל אדם, באשר הוא, כוסף לתחושת שייכות ואושר. האדם מונע על ידי רצון לקבל תענוג, רצון ליהנות, אשר בכדי למלאו יעשה כל שיידרש, במידה זו או אחרת. רצון זה יכול לבוא לידי ביטוי בצורות של: גאווה, קנאה, רדיפת כבוד, יהירות וכדומה. רצונות אגואיסטים מניעים את כולנו אך אולי הגיע הזמן לעצור ולשאול מה השגנו עד כה?
בעל הסולם, מחבר הפירוש לספר הזוהר, מסביר כי אחת הסגולות היקרות שאיבדנו במשך גלותנו היא אובדן הכרת הלאומיות. אותם חוטי אהבה המקשרים את האומה, אבדו. והגרוע מכל, כי גם המעט שנשאר בנו מהאהבה הלאומית אינה טבועה בנו מבחינה חיובית, כבכל האומות, אלא מתקיימת בתוכנו מבחינה שלילית בצורת הסבל המשותף של "אחים לצרה".
התקווה היחידה לשינוי מצב זה היא יצירת חינוך לאומי חדש. חינוך אשר יגלה וילהיב שוב את אהבה הלאומית הטבעית העמומה בנו, לחזור ולהחיות אותם "השרירים הלאומיים", שאינם פעילים בנו זה אלפיים שנה. אז נדע שיש לנו יסוד טבעי ובטוח להיבנות מחדש ולהמשיך קיומינו בתור אומה, מוכשרת לשאת את עצמה ככל אומות העולם.
לא ניתן להסתמך על קשרי העבר הרופפים: מהשפה, הדת וההיסטוריה, הגם שהם ערכים חשובים, שאיש לא יכחיש בחשיבותם הלאומית, עם זאת אין עלינו להישען עליהם כעל יסוד לקיום אומה ברשות עצמה. עלינו להתאחד סביב יסוד טבעי שיאחד אותנו כאומה ולא סביב השונה בינינו. כמו שהרצון הוא יסוד כל אדם, שבלעדיו אינו יכול להתקיים בעולם, כך האהבה הלאומית היא היסוד לעצמיותה של כל אומה.
המצב כיום דורש טיפול, טיפול שלנו כעם, כאזרחים, כדור חדש שיפתח בשיח ציבורי נוקב, אמיתי וכן כדי להבין איך אנחנו, כחברה וכעם, מתכוונים לטפל במציאות הנוכחית ולהנחיל ערכים חדשים לדור הבא. שינוי זה יכול להיווצר רק מתוך החברה. רק לאחר הכרת המצב שבו אנו חיים, וההשתוקקות לטוב, הרפורמה תתחיל להתרחש - מלמטה.
http://www.kab.tv
כרמית פרי, B.A במדעי החברה M.A במדעי המדינה ותקשורת ציבורית.
