הוא קם באחת, ועבר לדום. הזדקף מלוא קומתו וכל שרירו התמתחו כחייל ותיק ומנוסה. "אורנה" - הוא פנה אלי - "צריך לעמוד כששומעים את התקווה". מתוך מקלט הרדיו הגדול בקעו קולות מזמרים, אליהם הצטרפנו אבי ואני.
"כל עוד בלבב פנימה
נפש יהודי הומיה,
ולפאתי מזרח, קדימה,
עין לציון צופיה,
עוד לא אבדה תקותנו,
התקוה בת שנות אלפים,
להיות עם חפשי בארצנו,
ארץ ציון וירושלים."
הייתי ילדה קטנה כבת חמש. חגיגות יום העצמאות נחרתו בזיכרוני כחוויה נפלאה. לאחר ארוחת הערב, היינו יוצאים בני משפחתי ואני לרחובות ת"א אשר לבשה חג. עשרות אלפי דגלים נתלו על המרפסות, החלונות ועמודי החשמל. מתוך מיקרופונים גדולים בקעו שירי מולדת במחרוזת נהדרת. ואנחנו רקדנו ורקדנו ופיזזנו לאורך רחוב אלנבי ובדרך המובילה לכיכר מלכי ישראל המכונה היום "כיכר רבין". הורה סוערת סחפה את האנשים ויצרה מעגלים - מעגלים אל מול בית העירייה והכיכר המוארת. חיוכים, חיבוקים, נפנופי ידיים של מכרים ותיקים. והשמחה, איזו שמחה נהדרת. שמחה של אחווה ואהבה, של הכרת תודה שזכינו להיות "עם חופשי בארצנו", של התממשות הגאולה כאן ועכשיו.
חלפו להן השנים, וחלפה עברה גם השמחה. אין את אותה התרוממות רוח, הדגלים התמעטו באופן בולט והעיקר נעלמה לה אותה תחושת האחדות המיוחדת.
אז מה נשתנה מאז?
אני גדלתי, ולמדתי מפי גדולים שמדינה עצמאית פירושה: מדינה אחראית, המכלכלת ענייניה הפנימיים והחיצוניים ללא תלות במדינות אחרות ובמיוחד שמצבה הכלכלי יהיה מצוין, כך שתפעל בחופשיות בין אומות העולם. מתוך סקירת המצב הכללי נלמד כי מדינת ישראל התפתחה מאוד במשך ששים שנות קיומה. היא קלטה עולים רבים מכל קצוות תבל תוך שילובם בחברה הישראלית. והרחיבה את הבניה בצורה ניכרת. פיתחה חקלאות מודרנית עם שיטות גידול יוצאות מגדר הרגיל (גוש קטיף). הטכנולוגיה הצבאית שלה הפכה לשם דבר בעולם. התפתחו בה תעשיות ההיי-טק והביו-טק ועוד. ולמרות זאת, אם נקשיב למהדורות החדשות של אז והיום, נראה כאילו דבר לא השתנה.
אז היינו תלויים כלכלית, צבאית ופוליטית במדינות אחרות וכן גם היום. אז היינו תחת כוננות צבאית ואיימו עלינו לכלותינו, וכן גם היום. אלא שאז היינו חדורי גאווה לאומית, חיינו באחווה ואהבת אחים וידענו שאין לנו ארץ אחרת, ואין לנו אלא איש את רעהו. אמת ודאית, ידיעת השכל והלב. משם קיבלנו את האמונה והכוח להשיג את שלנו בנחישות בעוז ובתקווה של הצלחה מלאה.
והיום? האמת כבר לא ברורה כל כך. כל איש רץ לענייניו ומתבצר במגדל שן משלו. אנשים יורדים מהארץ והמנהיגים אובדי העצות נגררים לכל עבר.
מה יהיה גורלנו? האם אפסה תקוותינו? האם אנחנו זקוקים לעוד משמיד לאומי ח"ו כדי שנתאחד?
לפני כשנה וחצי הרגשתי בפעם הראשונה מאז ילדותי כי אין מה לעשות, אין עצה. מין אין אונים מחניק. גוש קשה וצורב בגרון. העיניים דומעות והלב דואב. כאב כזה שאין לתארו במילים. כאב של אובדן, של ייאוש ממש.
איפה טעינו ?
הרב יהודה אשלג בכתביו פורש לפנינו תמונה בהירה וברורה.
האדם הוא יצור חברתי הזקוק לזולת כדי לקיים את צרכיו, ולכן שיתוף הרבים הוא תנאי הכרחי לקיומו. התאחדו היחידים והקימו אגודה שנקראת אומה או מדינה, ובה כל אחד עוסק במקצועו: מי בחקלאות, מי בתעשייה וכו'. והם מתקשרים זה עם זה באמצעות החלפת טובין. כך נוצרו האומות כשכל אחת מהן נושאת אופי מיוחד הן בחיים החומריים והן בחיים התרבותיים. אומה חזקה ואיתנה - עצמאית בשפה המודרנית - היא זו שבה היחידים פועלים ומתקשרים זה עם זה מתוך אהבה והרמוניה מלאה, כמו האיברים בגוף האדם. ואם אומה שוקעת אין זה אלא כתוצאה מקלקול שנוצר בין איבריה.
מה אירע לנו? לעם ישראל?
אמרו חז"ל: "לא חרבה ירושלים אלא מפני שנאת חינם שהייתה באותו הדור". משמע: פילוג ומחלוקת עמוקה גרמו לפירוק, לחורבן ולגלות העם. גלות של כאלפיים שנה גרמה לנו לאבד את קשרי האהבה שייחדו אותנו כאומה ומה שנשאר לנו מהאהבה הלאומית, נתקיים בתוכנו מבחינה שלילת שהיא הסבל המשותף. אומות העולם רדפו לאותנו בשל שייכותנו לעם הנקרא העם היהודי ואנו התאחדנו רק כדי להימלט מנחת זרועם.
הגענו לארץ ישאל, הקמנו מדינה, ושמחנו בה מאד. וגם היום אנו שמחים בה, אבל לא ממש. כי מה מקשר אותנו באמת? השפה, הדת וההיסטוריה אכן משותפות לנו אך הן לא מספקות כלל, שכן התקבצנו לכאן מכל קצווי תבל נושאים בקרבינו תרבות של שבעים אומות וההיסטוריה הקצרה המחודשת שלנו מוכיחה שעדיין מה שמאחד אותנו הוא הסבל המשותף.
אם כך מה חסר?
חסרה לנו אהבה חדשה ומיוחדת, כזו שתאחד אותנו כפרטים וכבני אותו עם. בתורה בספר ויקרא* כתוב: "ואהבת לרעך כמוך". רבי עקיבא קובע שזה כלל גדול בתורה** מפני שרק היא מובילה אותנו לאחדות כמו שהייתה לנו במעמד הר סיני. כפי שנאמר: "ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני ויחנו במדבר ויחן שם ישראל נגד ההר"^. הפסוק מתחיל בלשון רבים "ויסעו...ויבואו...ויחנו" וממשיך בלשון יחיד "ויחן". הפרשן רש"י אומר במקום "ויחן" ביחיד, כי חנו לקבלת התורה כאיש אחד בלב אחד. מתוך אחדות וערבות^^ זכו לקבל את התורה. והרב יהודה אשלג מסביר^^^ כי ערבות הדדית זו פירושה שכל אחד מבני ישראל יקבל על עצמו לדאוג ולעבוד בעד כל אחד מחברי האומה, וימלא את כל צרכיו לפחות כמו שדואג לעצמו. והוא יהיה סמוך ובטוח שבעת שהוא דואג לאחרים, שאר בני האומה עומדים נכונים לדאוג לו באותה המידה. אחדות וחיבור כאלו הם הנחוצים לנו כעת כדי שנתקיים כ"עם חופשי בארצנו".
* ויקרא יט' יח'
** ב"ר פכ"ד
^שמות יט' ב'
^^כל ישראל ערבים זה לזה: סנהדרין כז': שבועות לט'
^^^כתבי הרב יהודה אשלג: עיתון "האומה" מאמר ערבות
http://www.kab.tv
"כל עוד בלבב פנימה
נפש יהודי הומיה,
ולפאתי מזרח, קדימה,
עין לציון צופיה,
עוד לא אבדה תקותנו,
התקוה בת שנות אלפים,
להיות עם חפשי בארצנו,
ארץ ציון וירושלים."
הייתי ילדה קטנה כבת חמש. חגיגות יום העצמאות נחרתו בזיכרוני כחוויה נפלאה. לאחר ארוחת הערב, היינו יוצאים בני משפחתי ואני לרחובות ת"א אשר לבשה חג. עשרות אלפי דגלים נתלו על המרפסות, החלונות ועמודי החשמל. מתוך מיקרופונים גדולים בקעו שירי מולדת במחרוזת נהדרת. ואנחנו רקדנו ורקדנו ופיזזנו לאורך רחוב אלנבי ובדרך המובילה לכיכר מלכי ישראל המכונה היום "כיכר רבין". הורה סוערת סחפה את האנשים ויצרה מעגלים - מעגלים אל מול בית העירייה והכיכר המוארת. חיוכים, חיבוקים, נפנופי ידיים של מכרים ותיקים. והשמחה, איזו שמחה נהדרת. שמחה של אחווה ואהבה, של הכרת תודה שזכינו להיות "עם חופשי בארצנו", של התממשות הגאולה כאן ועכשיו.
חלפו להן השנים, וחלפה עברה גם השמחה. אין את אותה התרוממות רוח, הדגלים התמעטו באופן בולט והעיקר נעלמה לה אותה תחושת האחדות המיוחדת.
אז מה נשתנה מאז?
אני גדלתי, ולמדתי מפי גדולים שמדינה עצמאית פירושה: מדינה אחראית, המכלכלת ענייניה הפנימיים והחיצוניים ללא תלות במדינות אחרות ובמיוחד שמצבה הכלכלי יהיה מצוין, כך שתפעל בחופשיות בין אומות העולם. מתוך סקירת המצב הכללי נלמד כי מדינת ישראל התפתחה מאוד במשך ששים שנות קיומה. היא קלטה עולים רבים מכל קצוות תבל תוך שילובם בחברה הישראלית. והרחיבה את הבניה בצורה ניכרת. פיתחה חקלאות מודרנית עם שיטות גידול יוצאות מגדר הרגיל (גוש קטיף). הטכנולוגיה הצבאית שלה הפכה לשם דבר בעולם. התפתחו בה תעשיות ההיי-טק והביו-טק ועוד. ולמרות זאת, אם נקשיב למהדורות החדשות של אז והיום, נראה כאילו דבר לא השתנה.
אז היינו תלויים כלכלית, צבאית ופוליטית במדינות אחרות וכן גם היום. אז היינו תחת כוננות צבאית ואיימו עלינו לכלותינו, וכן גם היום. אלא שאז היינו חדורי גאווה לאומית, חיינו באחווה ואהבת אחים וידענו שאין לנו ארץ אחרת, ואין לנו אלא איש את רעהו. אמת ודאית, ידיעת השכל והלב. משם קיבלנו את האמונה והכוח להשיג את שלנו בנחישות בעוז ובתקווה של הצלחה מלאה.
והיום? האמת כבר לא ברורה כל כך. כל איש רץ לענייניו ומתבצר במגדל שן משלו. אנשים יורדים מהארץ והמנהיגים אובדי העצות נגררים לכל עבר.
מה יהיה גורלנו? האם אפסה תקוותינו? האם אנחנו זקוקים לעוד משמיד לאומי ח"ו כדי שנתאחד?
לפני כשנה וחצי הרגשתי בפעם הראשונה מאז ילדותי כי אין מה לעשות, אין עצה. מין אין אונים מחניק. גוש קשה וצורב בגרון. העיניים דומעות והלב דואב. כאב כזה שאין לתארו במילים. כאב של אובדן, של ייאוש ממש.
איפה טעינו ?
הרב יהודה אשלג בכתביו פורש לפנינו תמונה בהירה וברורה.
האדם הוא יצור חברתי הזקוק לזולת כדי לקיים את צרכיו, ולכן שיתוף הרבים הוא תנאי הכרחי לקיומו. התאחדו היחידים והקימו אגודה שנקראת אומה או מדינה, ובה כל אחד עוסק במקצועו: מי בחקלאות, מי בתעשייה וכו'. והם מתקשרים זה עם זה באמצעות החלפת טובין. כך נוצרו האומות כשכל אחת מהן נושאת אופי מיוחד הן בחיים החומריים והן בחיים התרבותיים. אומה חזקה ואיתנה - עצמאית בשפה המודרנית - היא זו שבה היחידים פועלים ומתקשרים זה עם זה מתוך אהבה והרמוניה מלאה, כמו האיברים בגוף האדם. ואם אומה שוקעת אין זה אלא כתוצאה מקלקול שנוצר בין איבריה.
מה אירע לנו? לעם ישראל?
אמרו חז"ל: "לא חרבה ירושלים אלא מפני שנאת חינם שהייתה באותו הדור". משמע: פילוג ומחלוקת עמוקה גרמו לפירוק, לחורבן ולגלות העם. גלות של כאלפיים שנה גרמה לנו לאבד את קשרי האהבה שייחדו אותנו כאומה ומה שנשאר לנו מהאהבה הלאומית, נתקיים בתוכנו מבחינה שלילת שהיא הסבל המשותף. אומות העולם רדפו לאותנו בשל שייכותנו לעם הנקרא העם היהודי ואנו התאחדנו רק כדי להימלט מנחת זרועם.
הגענו לארץ ישאל, הקמנו מדינה, ושמחנו בה מאד. וגם היום אנו שמחים בה, אבל לא ממש. כי מה מקשר אותנו באמת? השפה, הדת וההיסטוריה אכן משותפות לנו אך הן לא מספקות כלל, שכן התקבצנו לכאן מכל קצווי תבל נושאים בקרבינו תרבות של שבעים אומות וההיסטוריה הקצרה המחודשת שלנו מוכיחה שעדיין מה שמאחד אותנו הוא הסבל המשותף.
אם כך מה חסר?
חסרה לנו אהבה חדשה ומיוחדת, כזו שתאחד אותנו כפרטים וכבני אותו עם. בתורה בספר ויקרא* כתוב: "ואהבת לרעך כמוך". רבי עקיבא קובע שזה כלל גדול בתורה** מפני שרק היא מובילה אותנו לאחדות כמו שהייתה לנו במעמד הר סיני. כפי שנאמר: "ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני ויחנו במדבר ויחן שם ישראל נגד ההר"^. הפסוק מתחיל בלשון רבים "ויסעו...ויבואו...ויחנו" וממשיך בלשון יחיד "ויחן". הפרשן רש"י אומר במקום "ויחן" ביחיד, כי חנו לקבלת התורה כאיש אחד בלב אחד. מתוך אחדות וערבות^^ זכו לקבל את התורה. והרב יהודה אשלג מסביר^^^ כי ערבות הדדית זו פירושה שכל אחד מבני ישראל יקבל על עצמו לדאוג ולעבוד בעד כל אחד מחברי האומה, וימלא את כל צרכיו לפחות כמו שדואג לעצמו. והוא יהיה סמוך ובטוח שבעת שהוא דואג לאחרים, שאר בני האומה עומדים נכונים לדאוג לו באותה המידה. אחדות וחיבור כאלו הם הנחוצים לנו כעת כדי שנתקיים כ"עם חופשי בארצנו".
* ויקרא יט' יח'
** ב"ר פכ"ד
^שמות יט' ב'
^^כל ישראל ערבים זה לזה: סנהדרין כז': שבועות לט'
^^^כתבי הרב יהודה אשלג: עיתון "האומה" מאמר ערבות
http://www.kab.tv
