כולנו אוהבים את הרגשת החיבור בינינו, אותה ההרגשה שמרגישים לרוב בעיתות מלחמה. אך לשמחתנו, פעם אחת בשנה אנו זוכים להרגיש את זה מתוך שמחה - ביום העצמאות
מאת נעמה קרני כתבת "קבלה לעם"
כל שנה ביום הזיכרון אני חוטפת דיכאון מטורף. כל שנה מזכירים לנו כמה חברים, אחים, ילדים בני עשרים נפלו חללים. השנה זה כבר ממש מוגזם. הרשימות האינסופיות של השמות מתארכות והכאב כל כך קשה. באופן מזוכיסטי לחלוטין אני מוצאת את עצמי שוב מחפשת את שמו של אח של אמא, ושוב את הבחורים מהצבא והשנה גם את שמה של החברה הטובה מהשכונה, שנהרגה במלחמה האחרונה. אותה מלחמה שכל מחשבה עליה צובטת בלב, האם היא בכלל הייתה נחוצה? מבלי לשים לב עברו להן כמעט שנתיים ואפילו החטופים עדיין לא שבו הביתה. עכשיו, כשאני אמא, הלב בוכה פי שניים. פעם אחת על החיילים, ופעם נוספת על האימהות שלהם. אותן אמהות אשר קצין לבוש מדים, החריב עליהן את עולמן ויצר בליבן – חלל. ואקום, ר?יק, אשר לא יוכל להתמלא עוד לעולם.
אני שוטפת את עצמי במקלחת של סרטי תעודה. כמה יפים הם, כמה שמחים, צוחקים ומשתטים לפני המשימה הצבאית הבאה. המשימה אשר ממנה לא ישובו לעולם. הטלפון מצלצל ואני מוחה את הדמעות לפני שאני עונה. שחלילה לא ירגישו. אני? בוכה? ביום הזיכרון? מה פתאום. אנחנו הרי עם חזק, כבר התרגלנו לכאב. כמו כל שנה: צפירה, טקס, עוד צפירה, נרות, מטחי ירי של כבוד. הדבר היחיד שמשתנה מדי פעם זה דמותו של יושב ראש הכנסת שנואם.
הטלפון ממשיך לצלצל ואני מעדיפה לחזור אל מסך הטלוויזיה. מהופנטת, מתעמקת. יום הזיכרון עדיין לא הסתיים והחבר'ה כבר רוצים לדעת לאן יוצאים היום בלילה. אנחנו העם היחידי בעולם שעובר באופן כל כך קיצוני משכול וכאב לשמחה וצהלה. לפעמים נדמה לי כי אנחנו היחידים שעושים זאת מפני שרק אנחנו מסוגלים לעמוד בזה. משהו באופי שלנו. משהו ב"ישראליות" הזאת.
"תם טקס יום הזיכרון, יחלו חגיגות יום העצמאות"
אני מקשטת את אדן החלון בדגלים ומוחה דמעה של שמחה. כבר לא דמעה של כאב אלא של תקווה. הדגלנים מלהטטים בגאווה בהר הרצל, מחליפים מקומות, מחדשים כוחות, מזכירים לנו שההצגה חייבת להימשך. תיכף יכנסו הרקדנים ויפזזו בריקודים, מדליקי המשואות יאמרו את דבריהם והנה אנו נשאבים אל תוך החגיגות, אל הזיקוקים, אל הבמות והמסיבות. ממשיכים קדימה במשימה שלנו - להמשיך ולשרוד.
קבענו להיפגש בכיכר העיר, המקום הכי טוב לצפות בזיקוקי הדינור שיפתחו ויסגרו את הערב. המחשבה על החגיגות עוררה בי לפתע התרגשות גדולה. המחשבה על כל האנשים, השמחה, הילדים שיוצאים עכשיו לרחובות ואפילו ס?פ?ר?יי השלג (שבעבר מאוד לא חיבבתי), מעורר בי התלהבות ילדותית לא מובנת. אחרי היום הכואב הזה, נוצר בי צורך לראות את כולם ולשמוח עם כולם.
כמה שלא נתלונן על הפקקים בערב החג, ועל הפארקים הצפופים ביום שלמחרת - משהו בחג הזה תמיד מחבר אותנו יחד ונותן לנו טעימה לייחודיות שלנו כעם. כולנו הרי אוהבים את הרגשת האחדות. אותה הרגשה שמרגישים לרוב בעיתות מלחמה ומשברים קשים שפוקדים אותנו. אך לשמחתנו, פעם אחת בשנה אנו זוכים להרגיש אותה מתוך שמחה - ביום העצמאות.
דבק שלוש שניות
תוך כדי התארגנות והכנת הסלט ל"על האש" השנתי שלנו, תהיתי איך אפשר להסביר את הדבק הזה שמאחד אותנו יחד בשמחה? למה אנחנו זוכים לו רק פעם בשנה וכיצד להנות ממנו כל הזמן?
למעשה אפשר לאמר שזהו אותו דבק שמחבר גם בין הורים וילדים. כל מי שיש לו ילדים, יודע בדיוק על מה אני מדברת – באופן הכי טבעי שיש הם פשוט לא יוצאים לנו מהראש, ורוב היום אנחנו חושבים מה הם עושים ומה הם צריכים, אנחנו שמחים להיות איתם, ועוברים איתם חוויות, לטובה או לרעה זה לא משנה, כל עוד שניצבת מולנו מטרה ברורה – לשמור עליהם ולגדל אותם בביטחון ובשמחה.
"תנאי מחויב לכל אומה, שתהיה מלוכדת יפה מפנימיותה, שכל היחידים שבה יהיו מהודקים זה בזה מתוך אהבה אינסטינקטיבית."(בעל הסולם, עיתון האומה)
על הכוח הזה, על האהבה הזאת, מקובלים כתבו עוד מלפני אלפי שנים. הם מתארים את הקשר הזה כקשר מיוחד במינו שניתן לרקום גם בינינו, בתוך עם ישראל, באופן טבעי בדיוק כמו בין הורים וילדיהם. הם מסבירים לנו על מערכת ההפעלה שדרכה אנו יכולים להגיע אל הקשר הזה, להרגיש אחד את השני ולהיקרא "עם" באמת.
הבעיה היא שבינתיים שכנינו מכל הכיוונים לוחצים עלינו יותר ויותר, שונאים אותנו יותר ויותר וכך יוצא שהפעמים הבודדות שאנו מרגישים את ה"ביחד" הזה, הוא בעיתות מצוקה בלבד. לכן החיבור שאנו מרגישים בימי מלחמה מגיע מתוך פחד, שמא יפגעו בנו ולא מתוך אהבה. וחיבור מתוך פחד לעולם לא יהיה חיבור אמיתי. אך כשאנחנו מתחברים באמת, לא רק כשמכבי ת"א מנצחת באירופה (כי אז אוהדי הפועל למעשה לא ממש מאושרים), וגם לא כשזוכים באירוויזיון (כי גם לזה יש לא מעט מתנגדים), אלא באחדות אמיתית, מתוך אהבת אחים ושמחה, אנו הופכים לגוף אחד בעל עוצמה ויכולת מימוש של כל מטרה שנציב מולנו.
הבייבי-סיטר כבר הגיעה ואנחנו כבר מוכנים ליציאה. נכנסתי לתת נשיקת לילה טוב לגוזלים הקטנים עם תקווה עמוקה, שכשיגיע זמנם להתגייס, צה"ל כבר ישנה את שמו לצבא האיחוד לישראל וככה אולי נוכל להדביק גם את כל העולם, בדבק של אהבה.
