עצמאות - הזמנה להתבוננות אישית 

אנחנו חיים במדינה חופשית. רובנו נולדנו לתוכה, ועצמאות היא בגדר המובן מאליו לגבינו. לפני כשלושה שבועות קראנו כולנו בהגדה על יציאה מעבדות לחירות, ובאופן טבעי זיהינו את עצמנו כבני חורין. אנו חיים בתחושה שאנו עצמאיים, בני חורין לכל דבר, ושאיננו משועבדים בשום מובן. חירות ועצמאות אישית הם נר לרגלנו ובחירה חופשית היא לחם חוקנו. האמנם ?

רבים מאיתנו עובדים מעלות החמה עד צאת הנשמה. במוצאי שבת מתחיל הדכדוך לקנן בנו לקראת שבוע העבודה החדש. ביום חמישי אחר הצהריים, למרות שאנחנו יושבים בדיוק באותו משרד, לייד אותו שולחן, ועוסקים באותה עבודה ממש, תחושה נפלאה מציפה אותנו : סוף השבוע הנכסף עומד להגיע. כך אנו חיים באופן תמידי בציפייה לעתיד, במקום לחיות את ההווה. במו ידינו אנחנו גוזלים מעצמנו את הסממן המהותי ביותר בחיים של חירות אמיתית: לחיות את הרגע הזה.
הציפייה הגדולה של ימי ילדותנו לחופש הגדול ממשיכה ללוות אותנו כל חיינו. אנחנו חיים בציפייה מתמדת להשתחרר, לצאת לחופשי.
מתי כבר יגיע החופש? מתי אצא לחופשי - - "ברגע שאסיים את הבחינות"... "ברגע שאשתחרר מהצבא"... "ברגע שאמצא דירה ואוכל לעזוב את בית הוריי"... "ברגע שתהיה לי משכורת קבועה"... "ברגע שיהיה לי אוטו משלי"...

השנים חולפות, כבר מימשנו מזמן את כל הנ"ל, וגם לימודים, טיול לחו"ל, נישואים...
עכשו אנחנו משעבדים את עצמנו למשכנתא, ולהלך רוח של "יותר" ושל "עוד":
"אני צריך להרוויח יותר", "אני מוכרחה לקנות לעצמי עוד בגדים", "אנחנו חייבים לעבור לדירה יותר גדולה". אמצעי התקשורת והפרסום האגרסיבי שאנחנו חשופים אליו על כל צעד ושעל רק מעודדים אותנו לצרוך עוד ועוד. אנחנו עובדים שעות נוספות, כדי שנוכל לקנות עוד. נהיה צפוף לנו בדירה, אז אנחנו עוברים לדירה יותר גדולה. עכשו אנחנו חייבים גם עוזרת... וכך אנחנו לכודים במרוץ בלתי פוסק, כמו חתול הרודף אחרי הזנב של עצמו.
אנחנו משעבדות את עצמנו ל"צו האופנה": טופפות בחוסר נוחות על נעלי עקב וחונטות את עצמנו במכנסי סקיני ( או מייסרות את עצמנו על כך שאיננו מצליחות להידחס לתוכם ).
אנו משעבדים את עצמנו לתרבות הצריכה, אבל לא רק אליה.

"אני חייב קפה על הבוקר", "אני חייבת משהו מתוק עם הקפה", "אני לא יכול בלי סיגריות", "אני לא מסוגלת לקום לפני 8.00 בבוקר" ועוד ועוד ועוד - אלה ההרגלים שלנו שהפכנו משועבדים אליהם.
ההרגלים מביאים רבים מאיתנו לקיים אורח חיים מזיק, שפוגע בבריאות שלנו ופוגם באיכות חיינו. במקרה הטוב, אנשים מתעוררים בשלב כלשהו ומחליטים לעשות שינוי, לאמץ לעצמם הרגלים חדשים. מפעילים המון מאמץ, ו...( שוב, במקרה הטוב ) אכן מצליחים לסגל אורח חיים חדש - יותר בריא ומאוזן. אלא שאז הם משתעבדים להרגלים החדשים, והופכים אובססיביים ביחס אליהם. כולנו מכירים את הפנאטיים בסביבתנו, שלא יטעמו פירור מפרוסת עוגה גם ביום ההולדת שלהם עצמם. אמירות כמו "אם אני לא רץ אני משתגע", או "אני חייבת להיות בים 4 פעמים בשבוע", הם פרי ההשתעבדות להרגלים החדשים. הרגלים שמלכתחילה נוצרו או אומצו מתוך מודעות לבריאות,well being ואיכות חיים, אלא שבשלב כלשהו הפכנו משועבדים להם, ואז באופן אחר הם פוגמים באיכות חיינו.

הנורות שמאותתות לנו על מקומות שבהם איבדנו את החופש, החירות והעצמאות שלנו הם כל אותם מקומות בחיינו, שבהם מופיע לנו "אני חייב" או "אני מוכרחה", בין אם באופן מילולי כזה או אחר או בתחושה.
רובנו דוחים את המושג "התמכרויות" בשאט נפש, כמסמלים השתעבדות מוחלטת, וחשים ש"לי זה לא יקרה", "לא בבית ספרנו". אבל התמכרות היא לא רק לסמים, לאלכוהול או להימורים. רבים מההרגלים שלנו הופכים למעשה לסוג של התמכרויות.
כמה מאיתנו מכורים לקניות? לשמיעת חדשות כל שעה? לבדיקת מיילים כל דקה? ידיד טוב שעבדתי איתו נהג לבדוק טלפונית מהמשרד, עשרות פעמים ביום, שמא מישהו התקשר אליו הביתה ואולי השאיר לו הודעה בבית.
אנחנו מתמכרים לסידרת טלויזיה מסוימת, לטלפונים הניידים שלפני כמה שנים כלל לא היכרנו. ואז : לדגם החדיש ביותר של הטלפונים הסלולריים. ככל שחיינו משתפרים והטכנולוגיה העומדת לרשותנו משתדרגת - אנחנו הופכים יותר ויותר משועבדים אליה.
מחשבי כף יד משוכללים המשולבים בטלפון, קושרים אותנו למייל 24 שעות ביממה.
המושג "אחרי שעות העבודה"כמעט לא קיים. הפסקנו מזמן להיות אדונים לזמן שלנו.

אולם נדמה לי שהשעבוד הגדול ביותר הוא לאמונות שלנו, על החיים ועל עצמנו.
"זה לא מתאים לגילי", "כבר מאוחר מכדי להשתנות", "החיים הם מאבק" , "כזאת אני" ועוד. אלה ועוד האמונות שיוצרות את חיינו, אלה הפרדיגמות שמתוכן אנו יוצרים את המציאות . כאשר מאמינים ששינוי הוא תהליך קשה,ארוך, מכאיב ואולי בלתי אפשרי, אנחנו למעשה דנים את עצמנו לחיות לעד בתוך כבלי העבדות שיצרנו לנו במו ידינו.
מבין האמונות ודפוסי החשיבה שלנו, ההרסני ביותר בעוצמתו הוא הצורך התמידי לקבל אישורים מהסביבה . אנחנו מנוהלים כל הזמן ע"י המחשבות על מה יגידו או מה יחשבו עליי. אז אחרי שעברנו לדירה יותר גדולה, והיינו "חייבים" לקחת עוזרת, אנחנו מתישים את עצמנו לפני שהיא מגיעה ב"להכין את הבית לעוזרת" , כי "לא נעים".
אנחנו במאמץ, יום אחר יום, תוך שאנו שמים את הפוקוס על מטרת על אחת (גם אם איננו מצהירים על כך בגלוי) :לזכות באישורים מהסביבה.
במקום לראות את גדולתנו, ולאהוב את עצמנו, אנחנו מתנים את הערך העצמי שלנו בתגובות של הסביבה כלפינו. ואכן ביום שנקבל מחמאות וחיזוקים חיוביים - נרגיש נפלא, אולם למחרת כשמישהו יכעס עלינו או יתווכח איתנו, או שפשוט לא יקרו אותם דברים שהם בגדר אישור חיצוני - נרגיש נורא, נצלול אל תהומות היאוש. כך אנחנו מוותרים על ריבונותנו על הדבר הבסיסי ביותר : ההערכה העצמית שלנו, האהבה שלנו לעצמנו. ברגע שמסרנו את הכוח לאשר אותנו לידי גורם מחוץ לנו - איפה העצמאות שלנו? היכן העוצמה שלנו? ממש כמו בחיים של עבדות אמיתית - מישהו אחר, כל אחד זולתנו, יקבע אם ומתי נהיה מאושרים, תרתי משמע.

אני מזמינה את כולנו, לקראת יום העצמאות הבא עלינו לטובה, להתבונן בכל תחומי חיינו , לבחון את כל האמיתות והאוטומטים שמפעילים אותנו וליצור מחדש את העצמאות האישית שלנו, האמיתית, הפנימית. הדרך להשתחרר ולהגיע אל החירות הזו, שהיא מקור לצמיחה ולמימוש, היא להציב סימן שאלה במקום כל סימן קריאה שנעצנו בחיים, לשאול את עצמנו "האמנם"? "מי אמר"? - להטיל ספק ולבחור מבראשית . כך, מתוך חופש בחירה אמיתי, נוכל לברוא לנו מציאות אישית, שיש בה עצמאות ועוצמה גם יחד.