מאדם הראשון עד ישראל:
שמות ומשמעויותיהם בספר בראשית
מאמר זה עוסק בהסברים מפורשים לשמות שניתנו לבני אדם על פי ספר בראשית. אמנם גם בשמות רבים שלא ניתן להם הסבר מפורש ניתן למצוא משמעות, אך לא בכך נעסוק כאן, אלא, כאמור, רק בשמות שעליהם נאמר במפורש הסבר, דוגמת "ויקרא את שמו נוח, לאמור...", משמע: כותב הטקסט או נותן השם מסביר את מקור השם בקרבת תוכן ומשמעות למילה כלשהי.
א. שמות ראשונים
השם הראשון שהמקרא נותן לאדם, בפרק א, אינו מנומק בתוכן: אלוהים החליט: "נעשה אדם בצלמנו ובדמותנו". וברא אותו (מהשימוש בה"א הידיעה עולה ש"אדם" לא היה שמו של אדם הראשון אלא שם עצם כללי שניתן לו, כמו "חתול", שאולי קוראים לו בשם הפרטי מיצי). בפרק ב מודגשת קרבת שם העצם "אדם" ל"אדמה": "וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה". מתבקש מאוד להסיק על מוצא השם, אבל הדבר לא נאמר בפירוש בכתוב. כשאלוהים בורא את האישה הוא נאמר: "אעשה לו עזר כנגדו", בלי לציין שם, ואז בעל הטקסט מודיע "וייבן את הצלע אשר לקח מן האדם לאישה". אדם הוא הנותן את השמות לכל חי, והוא מחליט או מזהה: "לזאת ייקרא אישה", ולכך יש נימוק: "כי מאיש לוקחה זאת". מכאן שקריאת שם האישה מושתתת על שמו של אדם: "איש". ואחרי הקללה, בפסוק שאינו נראה שייך במיוחד לעניין, פתאום נודע לנו: "ויקרא האדם שם אשתו חוה, כי היא הייתה אם כל חי". כך יוצא שלאדם ראשון אין שם אישי, והוא מוכר בעולם בשם אדם או איש, ואשתו היא אישה, ולה יש שם: חווה, כי היא אם כל חי (אמהות מסוג מיוחד: עדיין לא נולד לה צאצא אישי). לפנינו אפוא עדות ראשונה לכך שהשמות ניתנים לבני אדם לא סתם, אלא משום שהם מעידים משהו על בעל השם.
בפרק ד כתוב למה ניתן שמו של קין (חוה אומרת: "קניתי איש את ה"), אך לא נאמר למה הבל קיבל את שמו המוזר. מאוחר יותר בפרק - מפולת של שמות בלתי מוסברים: חנוך, עירד, מחייאל, מתושאל, למך, עדה וצילה, יבל ויובל, תובל קין, נעמה, שת, ואנוש.
בסוף הפרק, הערה מעניינת: "אז הוחל לקורא בשם ה". מה שמעניין הוא ששמו הראשון של האל הוא כמובן "אלהים", אבל בשם "ה" הטקסט השתמש כבר קודם, וכאן מופיעה הערה על ההיסטוריה של השם, בלי הסבר. [הערה: רק בפרק ג של ספר שמות נאמר, אחרי שמשה שואל את אלוהים בשם מי עליו להביא את שליחותו לבני ישראל, שאלוהים אומר לו: "אהיה אשר אהיה": כלומר, לא אלוהים ולא ה, אלא אל נטול-שם. אחר כך הוא מוסיף: "כה תאמר לבני ישראל, אהיה שלחני אליכם", ועוד: "ה אלהי אבותיכם... שלחני אליכם". מכל זה ברור שהשם המפורש נגזר מההוויה.]
נחזור לענייננו: בתחילת פרק ה: "וזה ספר תולדות אדם [...] זכר ונקבה בראם ויברך אותם ויקרא שמם אדם ביום היבראם", דהיינו האיש והאישה הראשונים, שניהם נקראו אדם, ולא רק האיש. ואחרי כן, בפסוק כט, אחרי רשימה עצומה של שמות ומשכי חיים של בני אדם לדורותיהם, נוח בן למך, הראשון ששמו מוסבר: "ויקרא את שמו נוח, לאמור: זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו מן האדמה אשר אררה ה".
ב. שלושה אבות
למה אברם ושרי נקראו בשמותיהם המקוריים - את זאת הכתוב אינו מסביר לנו. אבל אחרי הברית המתוארת בפרק יז אלהים (כאן הוא אינו נקרא בשמו המפורש) אומר (פסוק ה) "והיה שמך אברהם, כי אב המון גויים נתתיך". ובפס' טו: "שרי אשתך לא תיקרא את שמה שרי, כי שרה שמה" - אומר ואינו מסביר. שמו של ישמעאל מוסגר בפרק טו, טו, "ויאמר לה [להגר] מלאך ה, הנך הרה ויולדת בן וקראת שמו ישמעאל, כי שמע ה אל ענייך". שמו של יצחק אינו מוסבר בפרק יז (יט: "שרה אשתך יולדת לך בן וקראת את שמו יצחק", ורק בפרק כא, ז, נאמר: "ותאמר שרה, שחוק עשה לי אלוהים, כל השומע יצחק לי", בחזקת הסבר לשמו של יצחק. הרמז הברור הבא למקורו של שם מופיע בפרק כה פסוק כז: "ואחרי כן יצא אחיו [של עשו] ידו אוחזת בעקב עשו, ויקרא שמו יעקב".
ד. עשרה שבטיא
בדור הבנים של יעקב מתחדש באון שטף ההסברים לשמות: ראובן - "כי ראה ה בעוניי"; שמעון "כי שמע ה כי שנואה אנוכי"; לוי - "הפעם ילווה אישי אליי כי ילדתי לו שלושה בנים; יהודה - "הפעם אודה את ה";. לא רק לאה נותנת לבניה שמות משמעותיים, אלא גם רחל, ובתחילה לבנים ששפחתה בלהה משמשת להם פונדקאית. דן - "דנני אלוהים"; נפתלי - "נפתולי אלוהים נפתלתי עם אחותי גם יכולתי"; ושוג לאה, שאחרי שעמדה מלכת עוברת לשיטת רחל, אחותה, באמצעות שפחתה שלה, זלפה: גד - "ותאמר לאה בגד ותקרא את שמו גד"; אשר - "כי אישרוני בנות" וכשהיא חוזרת ויולדת - יששכר "נתן אלוהים שכרי אשר נתתי שפחתי לאישי", וכך גם בנה הבא, זבולון "הפעם יזבלני אישי כי ילדתי לו שישה בנים". מקור שם דינה, הבת, אינו מוסבר, והדבר הבא הוא "ויזכור אלוהים את רחל וישמע אליה אלוהים ויפתח את רחמה". אז נולד יוסף, ששמו ניתן לו כי "יוסף ה לי בן אחר", אך יוסף אינו אבי שבט, אלא אבי שני שבטים שנקראים על שמות בניו, וראו להלן. ובפרק לה, טז, בצד סיפור מותה הטרגי של האישה הטרגית הזאת, רחל קוראת לבנה האחרון בשעת מותה: "ויהי בצאת נפשה כי מתה, ותקרא שמו בן אוני, ואביו קרא לו בנימין".
ה. לתפארת ישראל
ובדרך, אחד הסיפורים המכוננים של עמנו (לג, כד-כח): "ויוותר יעקב לבדו וייאבק איש עימו עד עלות השחר. וירא כי לא יכול לו וייגע בכף ירכו, ותיקע כף ירך יעקב בהיאבקו עימו. ויאמר: שלחני כי עלה השחר. ויאמר: לא אשלחך כי אם בירכתני: ויאמר אליו: מה שמך? ויאמר: יעקב: ויאמרו: לא יעקב עוד שמך, כי אם ישראל, כי שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל".
ו. ועוד שני שבטיא
ברבות הימים ניתן ליוסף עוד שם אחד: "צפנת פענח", שאותו נתן לו פרעה, כשהבין שכושר פענוח צופני החלומות של האסיר שלו יציל את ארצו מרעב כבד, וכשנתן לו סמכות וכבוד אדירים בארץ מצרים. שני בנים נולדים ליוסף, הלוא הם אבות שני השבטים האחרונים ברשימה: לבנו בכורו יוסף קרא מנשה, "כי נשני אלוהים את כל עמלי ואת כל בית אבי", ולשני - אפרים, "כי הפרני אלוהים בארץ עוניי". ומפרשים: מנשה - סימן לשכחתו של יוסף את עברו ואת בית אביו בכנען, שנזקק לה כדי להתגבר על האבדן והאבל ולסלול לעצמו את הדרך לגדולה שהגיע אליה אחרי שנחלץ מבית האסורים; הפריון הנרמז בשם אפרים הוא כמובן ביטוי תודה לאלוהים, שהוציאו מעוני לעושר, מבדידות למשפחה ולפריון, מבור קודר במדבר לכס המשנה לפרעה. שני בניו של יוסף נקראים אפוא לציין שתי נקודות מפנה מכריעות בחייו: המשבר של נטישתו בבור במדבר ו"חטיפתו" למצרים, והשיקום המופלא של שחרורו מהכלא והעמדתו בראש ארץ מצרים.
שמות ומשמעויותיהם בספר בראשית
מאמר זה עוסק בהסברים מפורשים לשמות שניתנו לבני אדם על פי ספר בראשית. אמנם גם בשמות רבים שלא ניתן להם הסבר מפורש ניתן למצוא משמעות, אך לא בכך נעסוק כאן, אלא, כאמור, רק בשמות שעליהם נאמר במפורש הסבר, דוגמת "ויקרא את שמו נוח, לאמור...", משמע: כותב הטקסט או נותן השם מסביר את מקור השם בקרבת תוכן ומשמעות למילה כלשהי.
א. שמות ראשונים
השם הראשון שהמקרא נותן לאדם, בפרק א, אינו מנומק בתוכן: אלוהים החליט: "נעשה אדם בצלמנו ובדמותנו". וברא אותו (מהשימוש בה"א הידיעה עולה ש"אדם" לא היה שמו של אדם הראשון אלא שם עצם כללי שניתן לו, כמו "חתול", שאולי קוראים לו בשם הפרטי מיצי). בפרק ב מודגשת קרבת שם העצם "אדם" ל"אדמה": "וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה". מתבקש מאוד להסיק על מוצא השם, אבל הדבר לא נאמר בפירוש בכתוב. כשאלוהים בורא את האישה הוא נאמר: "אעשה לו עזר כנגדו", בלי לציין שם, ואז בעל הטקסט מודיע "וייבן את הצלע אשר לקח מן האדם לאישה". אדם הוא הנותן את השמות לכל חי, והוא מחליט או מזהה: "לזאת ייקרא אישה", ולכך יש נימוק: "כי מאיש לוקחה זאת". מכאן שקריאת שם האישה מושתתת על שמו של אדם: "איש". ואחרי הקללה, בפסוק שאינו נראה שייך במיוחד לעניין, פתאום נודע לנו: "ויקרא האדם שם אשתו חוה, כי היא הייתה אם כל חי". כך יוצא שלאדם ראשון אין שם אישי, והוא מוכר בעולם בשם אדם או איש, ואשתו היא אישה, ולה יש שם: חווה, כי היא אם כל חי (אמהות מסוג מיוחד: עדיין לא נולד לה צאצא אישי). לפנינו אפוא עדות ראשונה לכך שהשמות ניתנים לבני אדם לא סתם, אלא משום שהם מעידים משהו על בעל השם.
בפרק ד כתוב למה ניתן שמו של קין (חוה אומרת: "קניתי איש את ה"), אך לא נאמר למה הבל קיבל את שמו המוזר. מאוחר יותר בפרק - מפולת של שמות בלתי מוסברים: חנוך, עירד, מחייאל, מתושאל, למך, עדה וצילה, יבל ויובל, תובל קין, נעמה, שת, ואנוש.
בסוף הפרק, הערה מעניינת: "אז הוחל לקורא בשם ה". מה שמעניין הוא ששמו הראשון של האל הוא כמובן "אלהים", אבל בשם "ה" הטקסט השתמש כבר קודם, וכאן מופיעה הערה על ההיסטוריה של השם, בלי הסבר. [הערה: רק בפרק ג של ספר שמות נאמר, אחרי שמשה שואל את אלוהים בשם מי עליו להביא את שליחותו לבני ישראל, שאלוהים אומר לו: "אהיה אשר אהיה": כלומר, לא אלוהים ולא ה, אלא אל נטול-שם. אחר כך הוא מוסיף: "כה תאמר לבני ישראל, אהיה שלחני אליכם", ועוד: "ה אלהי אבותיכם... שלחני אליכם". מכל זה ברור שהשם המפורש נגזר מההוויה.]
נחזור לענייננו: בתחילת פרק ה: "וזה ספר תולדות אדם [...] זכר ונקבה בראם ויברך אותם ויקרא שמם אדם ביום היבראם", דהיינו האיש והאישה הראשונים, שניהם נקראו אדם, ולא רק האיש. ואחרי כן, בפסוק כט, אחרי רשימה עצומה של שמות ומשכי חיים של בני אדם לדורותיהם, נוח בן למך, הראשון ששמו מוסבר: "ויקרא את שמו נוח, לאמור: זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו מן האדמה אשר אררה ה".
ב. שלושה אבות
למה אברם ושרי נקראו בשמותיהם המקוריים - את זאת הכתוב אינו מסביר לנו. אבל אחרי הברית המתוארת בפרק יז אלהים (כאן הוא אינו נקרא בשמו המפורש) אומר (פסוק ה) "והיה שמך אברהם, כי אב המון גויים נתתיך". ובפס' טו: "שרי אשתך לא תיקרא את שמה שרי, כי שרה שמה" - אומר ואינו מסביר. שמו של ישמעאל מוסגר בפרק טו, טו, "ויאמר לה [להגר] מלאך ה, הנך הרה ויולדת בן וקראת שמו ישמעאל, כי שמע ה אל ענייך". שמו של יצחק אינו מוסבר בפרק יז (יט: "שרה אשתך יולדת לך בן וקראת את שמו יצחק", ורק בפרק כא, ז, נאמר: "ותאמר שרה, שחוק עשה לי אלוהים, כל השומע יצחק לי", בחזקת הסבר לשמו של יצחק. הרמז הברור הבא למקורו של שם מופיע בפרק כה פסוק כז: "ואחרי כן יצא אחיו [של עשו] ידו אוחזת בעקב עשו, ויקרא שמו יעקב".
ד. עשרה שבטיא
בדור הבנים של יעקב מתחדש באון שטף ההסברים לשמות: ראובן - "כי ראה ה בעוניי"; שמעון "כי שמע ה כי שנואה אנוכי"; לוי - "הפעם ילווה אישי אליי כי ילדתי לו שלושה בנים; יהודה - "הפעם אודה את ה";. לא רק לאה נותנת לבניה שמות משמעותיים, אלא גם רחל, ובתחילה לבנים ששפחתה בלהה משמשת להם פונדקאית. דן - "דנני אלוהים"; נפתלי - "נפתולי אלוהים נפתלתי עם אחותי גם יכולתי"; ושוג לאה, שאחרי שעמדה מלכת עוברת לשיטת רחל, אחותה, באמצעות שפחתה שלה, זלפה: גד - "ותאמר לאה בגד ותקרא את שמו גד"; אשר - "כי אישרוני בנות" וכשהיא חוזרת ויולדת - יששכר "נתן אלוהים שכרי אשר נתתי שפחתי לאישי", וכך גם בנה הבא, זבולון "הפעם יזבלני אישי כי ילדתי לו שישה בנים". מקור שם דינה, הבת, אינו מוסבר, והדבר הבא הוא "ויזכור אלוהים את רחל וישמע אליה אלוהים ויפתח את רחמה". אז נולד יוסף, ששמו ניתן לו כי "יוסף ה לי בן אחר", אך יוסף אינו אבי שבט, אלא אבי שני שבטים שנקראים על שמות בניו, וראו להלן. ובפרק לה, טז, בצד סיפור מותה הטרגי של האישה הטרגית הזאת, רחל קוראת לבנה האחרון בשעת מותה: "ויהי בצאת נפשה כי מתה, ותקרא שמו בן אוני, ואביו קרא לו בנימין".
ה. לתפארת ישראל
ובדרך, אחד הסיפורים המכוננים של עמנו (לג, כד-כח): "ויוותר יעקב לבדו וייאבק איש עימו עד עלות השחר. וירא כי לא יכול לו וייגע בכף ירכו, ותיקע כף ירך יעקב בהיאבקו עימו. ויאמר: שלחני כי עלה השחר. ויאמר: לא אשלחך כי אם בירכתני: ויאמר אליו: מה שמך? ויאמר: יעקב: ויאמרו: לא יעקב עוד שמך, כי אם ישראל, כי שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל".
ו. ועוד שני שבטיא
ברבות הימים ניתן ליוסף עוד שם אחד: "צפנת פענח", שאותו נתן לו פרעה, כשהבין שכושר פענוח צופני החלומות של האסיר שלו יציל את ארצו מרעב כבד, וכשנתן לו סמכות וכבוד אדירים בארץ מצרים. שני בנים נולדים ליוסף, הלוא הם אבות שני השבטים האחרונים ברשימה: לבנו בכורו יוסף קרא מנשה, "כי נשני אלוהים את כל עמלי ואת כל בית אבי", ולשני - אפרים, "כי הפרני אלוהים בארץ עוניי". ומפרשים: מנשה - סימן לשכחתו של יוסף את עברו ואת בית אביו בכנען, שנזקק לה כדי להתגבר על האבדן והאבל ולסלול לעצמו את הדרך לגדולה שהגיע אליה אחרי שנחלץ מבית האסורים; הפריון הנרמז בשם אפרים הוא כמובן ביטוי תודה לאלוהים, שהוציאו מעוני לעושר, מבדידות למשפחה ולפריון, מבור קודר במדבר לכס המשנה לפרעה. שני בניו של יוסף נקראים אפוא לציין שתי נקודות מפנה מכריעות בחייו: המשבר של נטישתו בבור במדבר ו"חטיפתו" למצרים, והשיקום המופלא של שחרורו מהכלא והעמדתו בראש ארץ מצרים.
למדתי תקשורת ובלשנות, מתעניינת בייחוד בקשרים שבין שפה וחברה.
