שינוי קוסמטי לעומת שינוי אמיתי 

חלק א': שינוי ממעלה שנייה

אנשים מדברים על 'הצורך להשתנות', על שינוי שעברו, או על שינוי שהם רוצים לעבור. זהו נושא שמצוי בשיחות נפש רבות. אז ראשית יש לציין כי אם אפשר לדבר בכלל על שינוי באדם, זה לא יכול להיות שינוי אישיותי, כי האישיות מקובעת כמו הגובה או צבע השיער. מה שכן יכול להשתנות אלה מנהגים, אורחות, גישות. ובעיקר מנהג או דרך התנהגות שהתקבעו, דהיינו - הרגל. למשל אדם רגיל להתעצבן עם כל הערה קטנה, או יש לו הרגל של התנהגות של ילד קטן בכל פעם שהוא חשוף לביקורת. או הרגל של אכילה בלילה, או הרגל של שינה עד שעה אחת אחר הצהריים. או להבדיל הרגל ממכר כמו סיגריות או אלכוהול. בכל המקרים הנ"ל אדם יכול להגיע למצב שבו הוא אומר לעצמו שעליו לשנות הרגל זה (לא את עצמו, אלא את המנהג שהתקבע). אך נושא זה של השינוי הוא דבר שניתן לדבר עליו בקלות מרובה, אך ברוב המקרים נתקלים בחומת זכוכית לאחר ניסיונות קצרים ביותר, ובמקרים רבים לא רק שהאדם חוזר להרגל ממנו הוא רוצה להפטר, אלא שהוא חוזר מובס במקרים רבים - ההרגל רק מתעצם. זהו נושא סבוך ובעייתי.

אך בראשית הדיון יש צורך לעשות הפרדה ברורה בין שני סוגי שינוי בסיסיים: שינוי אמיתי ושינוי קוסמטי. ברוב המקרים השינוי שמדובר בו אינו בדיוק שינוי אמיתי, זה שינוי של מעל פני השטח שבמקרים רבים נותן אשליה של שינוי ולרוב רק מחריף את המצב הבסיסי. שינו זה על כן אינו שינוי אמיתי והוא נקרא: שינוי ממעלה, או ממדרגה, ראשונה. בעוד ששינוי אמיתי, שינוי של מהות - נקרא: שינוי ממדרגה, או מעלה, שנייה.
אחד ההבדלים הבולטים בין שינוי ממדרגה ראשונה לשניה טמון בכך שבעוד ששינוי ממעלה ראשונה נראה תמיד כמבוסס על השכל הישר, הרי שינוי ממעלה שניה נראה בדרך כלל מוזר, בלתי צפוי ובניגוד לשכל הישר.

שינוי ממדרגה ראשונה נראה ונשמע הגיוני, אך פני השטח שלו מסתירים מאחוריהם אמת קשה. זה שינוי קוסמטי, מאחוריו, זה שמצריך שינוי, ממשיך להתדרדר ביתר שאת. למשל, איסור שתיית אלכוהול לאלכוהוליסט דווקא יגרום לו לעליה בצריכת האלכוהול. וזאת למרות שעל פניו איסור האלכוהול נראה הגיוני.

ההיגיון הרגיל כושל בנסותו להתרומם מעל לשינוי המובן מאליו שמציגה המדרגה הראשונה. וזה מביא אותנו לשיטות שמנסות להביא לשינוי ע ידי כך שהן מראות לאדם כי ההיגיון לא יביא אותו לכלום. למשל הזן בודהיזם; שם מציגים לתלמיד קואן, שמטרתו לשחרר את התלמיד מן המלכודת של כן ולא כדי לקפוץ לרמה הבאה, שנקראת סאטורי. המורה טי הואי הראה לנזיריו מקל ואמר: "אם תקראו לזה מקל, אתם מאשרים; אם תקראו לזה לא מקל, אתם שוללים. מעבר לאישור ולשלילה, איך תקראו לו"? גם בנצרות, כותב על כך לוקאס הקדוש: "מי שיחפש להציל את חייו, יאבד אותם; ומי שיאבד את חייו,ישמר אותם." כלומר, כדי ליצור שינוי ממעלה שנייה, צריך להתמודד ולחיות עם פרדוקסים. ופרדוקס מתבטא באיכלוס בו-זמני של שני גורמים נוגדים.

שינוי ממעלה שנייה נקרא גם: שנוי "פאראדיגמטי", וזה מונח אותו הטביע המדען, היסטוריון והפילוסוף תומס קון, בספרו "מבנן של מהפכות מדעיות". פאראדיגמה - פירושו דרך חדשה. הוא השתמש במונח זה על מנת לציין דרך מחשבתית חדשה, אשר באה לידי ביטוי בשינוי חד ופתאומי. למרות שמדובר היה בשנויים בתחום המדע, המונח מקובל כיום גם כשמדובר בחינוך, תכנון ערים ורפואה.

לאחר מכן פותח רעיון השינוי הפרדיגמאטי או השינוי ממעלה שנייה על ידי גרגורי בייטסון בספרו:
Bateson, Gregory. Mind and Nature: A Necessary Unity. New York: Dutton, 1979.

והנה ההגדרה שלו לשינוי ממדרגה שנייה (קפיצה קוונטית:
Second-order change is deciding - or being forced - to do something significantly or fundamentally different from what we have done before. The process is irreversible: once you begin, it is impossible to return to the way you were doing before.

בהמשך, המושגים הללו זכו לפיתוח נרחב יותר בספרם של: ואצלויק ופיש: 'שינוי'. (ספרית הפועלים, 1979). בו גם הם מדברים על שינוי ממדרגה ראשונה כשינוי שמציית לממדים לוגיים והוא הדדגתי ולינארי, בעוד שהשינוי מן המדרגה השניה דומה יותר לקפיצה קוואנטית, מעבר מפאזה לפאזה.

הם גם טענו כי שינוי ממדרגה שנייה הוא שינוי של המהות ולא רק שינוי במצב הרגשות או שינוי על ידי אוטוסוגסטיה מחשבתית. ואכן הטעות הנפוצה באשר לשינוי ממדרגה ראשונה הוא ששינוי זה אמנם נראה שינוי אך למעשה יש כאן הכחשה של שורש הבעיה שגרמה להרגל השלילי, במקום התמודדות עם השורש שלה.

הם יצרו מעין טבלא אודות המאפיינים של שינוי מדרגה ראשונה ומדרגה שנייה:
שינוי מדרגה ראשונה: הרחבה של העבר
שינוי מדרגה שנייה: שבירה של העבר

שינוי מדרגה ראשונה: בתוך פרדיגמה קיימת
שינוי מדרגה שנייה: מחוץ לפרדיגמה הקיימת

שינוי מדרגה ראשונה: בהלימה לערכים ולנורמות המקובלים
שינוי מדרגה שנייה: מנוגד לערכים ולנורמות הקיימים

שינוי מדרגה ראשונה: ממוקד
שינוי מדרגה שנייה: מתפרץ, מגיח

שינוי מדרגה ראשונה: מוגבל, תחום
שינוי מדרגה שנייה: בלתי-מוגבל

שינוי מדרגה ראשונה: תוספתי
שינוי מדרגה שנייה: מורכב

שינוי מדרגה ראשונה: קווי (לינארי)
שינוי מדרגה שנייה: לא-קווי

שינוי מדרגה ראשונה: שולי
שינוי מדרגה שנייה: השפעה על כל רכיב במערכת
 
שינוי מדרגה ראשונה: מיושם באמצעות ידע ומיומנויות קיימים
שינוי מדרגה שנייה: דורש ידע ומיומנויות חדשים ליישום

שינוי מדרגה ראשונה: מכוון לפתרון ישיר של הבעיה
שינוי מדרגה שנייה: אינו מכוון ישירות לפתרון הבעיה

שינוי מדרגה ראשונה: מיושם על ידי מומחים
שינוי מדרגה שנייה: מיושם על ידי בעלי העניין


---------------
חלק ב': המרכיב השלישי
חוץ מן ההבדלים שהוזכרו בחלק א', קיים הבדל משמעותי הרבה יותר (בין השינוי הקוסמטי לאמיתי), והוא נעוץ בכך שבשינוי ממעלה ראשונה ישנם שני מרכיבים בעוד שבשינוי האמיתי (ממעלה שנייה) חייבים להיות שלושה. בשינוי ממעלה ראשונה כל המשחק הוא במעבר ממרכיב אחד שנראה לא טוב (הרגל שלילי) למרכיב שני שנראה כמרכיב הטוב (גישה רצויה). וזה מאפיין די בולט של השינוי ממדרגה ראשונה; כל שינוי לא אמיתי מסתפק במעבר ממצב אחד למצב אחר: 'קודם הייתי ככה ועכשיו אני אהיה ככה', זה מעבר ממחנה אחד (רע) לנגדי (טוב). אם אדם למשל מתעצל אז (אז לפי המודל של שינוי ממעלה ראשונה) מה שהוא צריך זה משמעת עצמית, לעבור מן המחנה של עצלות למחנה של משמעת עצמית. או אם אדם מתבייש בחברת בני אדם הוא צריך להיות יותר מעיז, יותר בוטח. או אם הוא אוכל כמויות גדולות של מזון ומשמין כתוצאה מכך, הוא צריך לעבור לאכילה של כמויות קטנות של מזון. בשינוי ממדרגה ראשונה, רואים דבר אחד כרע, ואת היפוכו כטוב; עד עכשיו ענית לאימך בחוצפה, מעכשיו עבור למחנה של לדבר בנימוס. וכו'. שוב, על פניו זה נשמע הגיוני, אך המעבר מן הישן לחדש (מן הרע לטוב) רק עוזר לקיבוע של זה שהיה. כלומר שינוי לא אמיתי לא רק שלא יוצר שינוי של ממש, אלא עוזר לקבע את הדבר שאותו רוצים לשנות. שינוי אמיתי חייב לכלול מרכיב שלישי. הגישה השכיחה לשינוי היא גישה דו ממדית, בשעה שכדי ליצור שינוי התפתחותי ולא שינוי קוסמטי, יש צורך בגישה תלת ממדית.

הגישה ההגיונית גורסת כי יש להתנגד להרגל עצמו מספיק חזק עד אשר מתגברים עליו. אלא שכאמור, ובאופן פרדוכסלי, ככל שאדם מתנגד לזה אותו הוא רוצה לשנות, כך הולך ההרגל הזה ומתחזק. וכך אדם יכול לנסות להשתנות שנים על שנים, מבלי להבין מדוע ולמה אינו מצליח. הסיבות שהאדם מספק לעצמו היא שאולי אינו חזק מספיק, שאינו מתמיד מספיק, ואולי הטכניקה בה נקט אינה מספיק טובה? ולעיתים הוא אומר נואש ומצהיר קבל עם ועדה: 'זה אני וזהו זה'.

האמת היא שאנשים כלואים ברמה בה הם מוצאים עצמם, וההרגל מתפקד כסוהר. בדרך כלל אנו מנסים לחרוג ממנו, לרוחב, באותה הרמה, כלומר לעבור מקוטב של הרגל לקוטב של יוזמה. אך זה רק מוליד מאבק כוח פנימי, שבו זה המבוסס יותר (ההרגל) מנצח. ככל שאדם מנסה יותר לחרוג ימינה או שמאלה, לכיוון יוזמה חדשה, כך הוא יחזור ביתר כוח לקוטב השולט של ההרגל. ואם זה כך ברמה הפיסית (התעמלות, הפסקת עישון, דיאטה) על אחת כמה וכמה כשמדובר ברמה הפסיכולוגית, האמוציונלית והמנטלית.

את שנאמר עד כה ניתן לראות בבירור בדוגמה הבאה; מצד ימין קיים ההרגל שממנו האדם רוצה להיחלץ, והוא עושה זאת על ידי שאיפה להתחבר לקוטב הנגדי, ליוזמה. וזאת הוא עושה על ידי הגברת המאמץ, אך כל הזמן הוא קשור לגרביטציה של ההרגל, שנותן להתרחק ממנו עד לגבול מסוים, זה כמו גומי שנמתח ונמתח, אבל כשמגיעים לקצה גבול שדה הגרביטציה של ההרגל, מגלים כי שם כוח המשיכה הוא החזק ביותר, ואז האדם חוזר כמו טיל למסה הקריטית של ההרגל הישן ונסוג אחור אף יותר מהמצב בו הייה בהתחלה. הדוגמא השכיחה ביותר היא של אדם שעושה דיאטה ומצליח בה מאד בהתחלה, אולם חוזר במלוא עוצמתו למצב הישן ואף עולה במשקל. (ברור שאחרי נסיונות רבים ומספר טכניקות של דיאטה יתייאש ויאמר: אני חדל אישים, במקרה הרע, או כזה אני! במקרה של דימוי עצמי יותר גבוה).

כלומר ככל שאדם הולך נגד זה שהוא רוצה לשנות, (בכיוון הנגדי), כך יחזק את ההרגל. כוחו של ההרגל יהיה תמיד חזק יותר מן הכוח הנגדי, כי להרגל יש כבר כוח בעוד שאת הכוח להתנגד להרגל צריך למשוך יש מאין. רוב הכוח מצוי בהרגל, זה כאמור כוח סטאטי, האדם מנסה להפעיל כוח קינטי שאין לו, כך שברוב המקרים הכוח הסטאטי המבוסס, ינצח את הכוח הקינטי המנסה להצטבר.

זוהי מלכודת הדואליות. מלכודת שבה הכוח הנגדי לכוח החזק תמיד יחזק אותו ביחס ישיר למידת ההתנגדות שהוא יפעיל. התנגדות למשהו חזק רק מחזקת אותו, כמו ששריר שמשקולת מתנגדת לו, רק תחזק את השריר. ההתנגדות מחזקת את זה שמתנגדים לו. וככל שהוא חזק כך זה יחזק אותו יותר.

המצב כפי שתואר נראה כמו מלכודת שאי אפשר לצאת ממנה; ככל שאדם יתנגד להרגל, התנהגות, או תכונה לא חיוביים בעיניו, כך יחזק אותם.

אז מהי הדרך לצאת מן הלופ הזה, מן המלכודת הזו? הרי זה מעין בית אסורים פעיל. ובכן, בחשיבה הרגילה רואים רק שתי אופציות: להתנגד או להיכנע להרגל. אך כדי לצאת מן הלופ הזה (של הרגל שמנסה לחרוג ליוזמה שרק מחזקת את ההרגל) - יש צורך בחשיבה לא שגרתית, חשיבה תלת ממדית במקום החשיבה הדו ממדית הרגילה. החשיבה הדו ממדית לוקחת בחשבון רמה אחת, (שבה רק שני מרכיבים), החשיבה התלת ממדית לוקחת בחשבון שתי רמות בבת אחת, הקיימת וזו שמעליה, או הקיימת זו שמתחתיה. ברמה הקיימת שני מרכיבים: קוטב שלילי וקוטב חיובי, ואילו ברמה שמעליה מצוי המרכיב הנוסף, שרק הוא יכול להביא לשינוי: הקוטב הניטרלי.

המפלט מן המלכוד הדו-קוטבי הזה מצוי ברמה שמעל. אי אפשר לברוח לצדדים, רק למעלה, לרמה פחות חומרית ויותר רוחנית. כלומר, שיש בה יותר חופש לנפש ויותר מרחב לתודעה. והדרך לברוח כלפי מעלה היא ליצור ווקטור נייטרלי שיאזן את הקונפליקט בין הפלוס (הרגל) לבין המינוס (יוזמה חדשה). הווקטור הנייטרלי נקרא: ידע חדש. אך זה לא סתם ידע של משהו שלא ידענו קודם. כי זה רק יכול לפעול שוב, כיו יו, ולעגן אותנו יותר במה שאנו כבר יודעים. זה חייב להיות ידע מאיכות אחרת. ידע שמתייחס אל- ובא מ - תודעה אחרת. כזו שמציגה את המציאות בצורה הפוכה למה שמקובל. ששוברת את כל התוויות ותפיסות הנוחיות הקיימות. רק ידע שיש בו איכות מהפכנית, יכול להפוך את היוצרות ברמה שבה אנו כלואים ולשחרר אותנו לממד חדש של קיום. מרחב שבו להרגל אין שליטה. חייבים לברוח מן הרמה הקיימת, אל רמה חדשה, שבה אנו "עולים חדשים", לא מוצאים את הידיים והרגליים. כי כאן מתחילים הכל מחדש, נולדים לרמה זו כתינוקות. ורק ידע שבא מרמת תודעה אחרת יכול לעשות זאת.

ההבדל בין שינוי קוסמטי לשינוי אמיתי נעוץ בכך ששינוי לא אמיתי נותר כלוא באותה הרמה, שינוי אמיתי כרוך במעבר אל, או יצירת מגע עם, הרמה שמעל.

כדי להביא לשינוי ברמה מסוימת יש להביא את הכוח מן הרמה שמעל.

אך זה אוקסימורון. כי אמנם אפשר להביא לשינוי ברמה הקיימת דרך התחברות לרמה שמעל, אבל באותה המידה אפשר להגיד כי כדי להגיע לרמה שמעל יש צורך להכיל את הניגודים ברמה הקיימת... (הן את ה "+" והן את ה "-". להכיל באמת את המצב הקונפליקטואלי). אז איך פותרים את האוקסימורון הזה? ובכן זה מתחיל בפיתוח היכולת לא להזדהות עם האספקט השלילי או החיובי של הרמה בה הקושי מצוי. אמנם ברור שיש לך רגשות כלפי ההרגל, ברור שיש לך בעיות איתו, ברור שיש לך היסטוריה משותפת עימו, ברור שאת מת להיפטר מזה, אבל עכשיו אתה חייב לא להרגיש כלפיו דבר, עכשיו הוא אובייקט ולא יותר מזה.

במצב של חוסר הזדהות מתחילה לצוץ יכולת להתחבר למרכיב הניטרלי בכל העניין, חוסר ההזדהות מרופפת את כוח ההשפעה של מה שקורה ברמה המדוברת על האדם המנסה להביא לשינוי. עד עכשיו היו שני אלמנטים שנטרלו זה את זה, נאבקו זה בזה. היכולת לא להזדהות עם אחד מהם יכולה לחבר את האדם למרכיב הניטרלי שקיים ברמה מעל לשניהם. משם אתה יכול להתבונן בו (בקושי) כאילו לא היה שלך, כאילו אתה מנתח מישהו אחר ולא את עצמך - ורק כשאתה מצליח להתבונן בקונפליקט מנקודת מבט בלתי תלויה - יש לך את האפשרות להכיל את הקטבים.

האדם צריך להיות מסוגל להביט במה שקורה מלמעלה ומן הצד בעת ובעונה אחת. ורק אז הוא יכול להתחיל לצאת מתחום ההשפעה של המשחק ההרסני בין הרגל ליוזמה. והיכולת הזו להביט על מה שקורה מן הצד ולמעלה תצא לפועל על ידי התחברות למרכיב הנייטרלי, שתמיד מצוי ברמה מעל. ההתחברות אליו תביא להתחברות לרמה שמעל. המרכיב הניטרלי גם יכול להקרא: הצופה, הצופה מכניס לתמונה מודעות. וכשמו כן הוא, הוא צופה מלמעלה על הרמה הנמוכה. והמרכיב הניטרלי בו שוכן הצופה מנטרל את המאבק בין הפלוס למינוס. ובעשותו זאת הוא מתחבר למשמעות או לגלעין של הסיבה מדוע ההרגל התבסס מלכתחילה. העברת חלק ממרכז הכובד להתבוננות חסרת פניות וחסרת סובייקטיביות בנסיון לשנות הרגל, מעניק לאדם ידע חדש ומקורי. בלעדי הידע החדש הזה, שנקרא גם: ידיעה, אין טעם להתחיל תהליך של שינוי.

עכשיו, כשהאדם כבר מחובר לרמה שמעל, כלומר צופה מלמעלה, ההרגל הישן לא נעלם, אך משקלו הסגולי היחסי פשוט פחת. ואיך זה קורה? הווקטור הניטרלי ששייך לרמה שמעל מזין את הווקטור השלילי ונותן לו כוח. המודעות שבאה מן הווקטור הניטרלי מחזקת את הווקטור השלילי, והופכת אותו לחזק יותר מן המסה הקריטית של הווקטור החיובי. בלעדי המודעות שזורמת למרכיב היוזמתי מן הצופה, אין ליוזמה שום יכולת לגבור על המרכיב של ההרגל, או הקושי.

המודעות תמיד מחזקת את הווקטור החלש, כי היא נותנת לו כוח במאבקו בווקטור הכוחני. לכן, למשל, המגדר הנשי אמור לחפש מודעות, שבעזרתה ורק בעזרתה, הן יכולות לגבור על הכוחנות והשליטה הגבריים. הפמיניזם המיליטנטי, הוא ווקטור של יוזמה שמנסה להתנגד לכוחנות הגברית, אבל בכך רק מחזקת אותו. אך אם הנשיות תנסה להבין עצמה מן הווקטור הגבוה, זה יביא אותה לשאול שאלות שורש כמו: מה זו נשיות? מה זה להיות אישה? וכו', המודעות בדבר הנשיות האמיתית (ולא זו שהן מקבלות דרך המבט הגברי) תחזקנה אותן במאבקן נגד הכוחנות הגברית.

לסיכום: שינוי אמיתי הוא שינוי התפתחותי ולא שינוי של העברת שליטה מקוטב אחד לשני. ושינוי התפתחותי הוא רק שינוי יכול לבוא לידי ביצוע רק דרך חיבור למודעות. והכוונה לא לידע אלא למודעות, כלומר להבין את הדבר דרך המהות האונטולוגית שלו. הבנה שכזו יכולה להפר את שווי המשקל הכוחני הקיים ולחזק את הכוח הצומח, הכוח המתחדש, שמצוי בדרך כלל תחת דיכוי של הכוחנות של מה שהצליח להתבסס ולהתמסד במערך השליט הקיים.