פוחדת להיות כמו אמא וסבתא, שהתחתנו צעירות 

שאלה:
אני בת 17, וכבר שמונה חודשים יוצאת עם בחור בן 20. הקשר בינינו מדהים, אני מרגישה שמצאתי את תאום הנפש שלי. הבחור מקסים, רגיש, קשוב, עוזר בכל דבר שהוא רק יכול. האופי שלו מקסים ורגוע ואני פשוט מרגישה שמצאתי את הבחור איתו אני רוצה לבלות את שארית חיי.
הוא מסכים איתי בעניין הזה... הוא אמר לי הרבה מאוד פעמים שאני אהבת חייו, בלעדיי אין לו כלום, אני הדבר הכי חשוב לו בחיים, ומבחינתו הוא היה מציע לי נישואים עכשיו, אם לא הייתי קטינה ולפני צבא. כלומר, הוא צופה לנו עתיד זוגי מזהיר, הכולל נישואים.
העניין הוא שאני פוחדת. מאוד פוחדת. אני פוחדת להיות כמו אמא שלי וסבתא שלי, שהתחתנו עם החבר השני שלהן ולא התנסו בכלום. אני רוצה להתנסות, אני רוצה לבחון הכל מהכל, לצאת עם כמה שיותר בחורים, ולא להתחתן עם מישהו "על עיוור". אני מרגישה כאילו חבר שלי הוא האחד בשבילי, רק שהאחד הגיע הרבה יותר מדי מוקדם... הוא האדם הנכון בזמן הלא נכון.

אני לא רוצה להיפרד ממנו עכשיו מהסיבה הטיפשית הזו, שהרי איני יכולה לראות סוף שבוע אחד בלעדיו (כשהוא חוזר מהבסיס), או שבוע שלם ללא שיחות טלפון והודעות חמודות בבוקר. אני לא מסוגלת לחשוב על זה אפילו.

אני מרגישה רגשות אשם קשים רק בגלל שאני חושבת על כך, והדבר פוגע לנו בזוגיות (לפני כשבועיים הוא שאל אותי אם אני רוצה להיפרד ממנו, בגלל ההתנהגות המוזרה שלי, שנובעת מחששות אלו). מה אני אמורה לעשות? זה הגיוני בכלל, התחושות האלו?

תשובה:
התלבטנו לא מעט איך לענות לך. את נשמעת כל כך בוגרת ורצינית, לגבי עצמך ולגבי מערכת היחסים שלך, בשלה, נבונה, מוכנה לקשר, להתמסדות, ואפילו נישואים ממש. אבל מצד שני, את עדיין כל כך צעירה, ממש נערה, כשכל החיים עדיין פרושים בפנייך, כל האפשרויות, כל התנסויות, כל הדרכים עדיין פתוחות.
לרגעים מתחשק להגיד לך - "עזבי, למה את מטרידה את עצמך בנושאים כאלה, של 'גדולים'? לאן את ממהרת? למה כל כך דחוף לך להחליט ולהתחתן בגיל כל כך צעיר?" .

את מספרת שאמך וגם סבתך התחתנו בגיל מאוד מוקדם ואיבדו את האפשרות להתנסות באהבה, לאסוף חוויות וזכרונות טובים לעתיד. פעם היה מקובל להתחתן בגיל צעיר בהרבה מהיום. אבל עדיין, דרך ההתבוננות הבוגרת שלך, את יודעת ששתיהן שילמו על ההחלטה הזו במחיר ממשי, פספוס שאי אפשר לפצות עליו. וגם את, אם תחליטי ללכת בדרכן, עלולה לחוש תחושת חסר, שתלווה אותך אחר כך במשך שנים ארוכות, ואולי לא להיעלם לעולם ולהעיב על המשך הקשר.
כולנו שנאנו את מי שאמר לנו "כשתגדל תבין", ואנחנו לא רוצים להיות פטרוניים ומתנשאים, או לרמוז שאת לא מבינה ויודעת מה טוב עבורך. למרות שרוב האנשים באמת לא יודעים מה הם רוצים מחייהם בגיל 17, אולי את שייכת לאלה המעטים שכן מבינים ויודעים ויכולים כבר להחליט על עתידם.

איך אנשים יודעים מה יעשה להם טוב? מה מתאים להם? מה להחליט? הניסיון עוזר לנו לגבש את הטעם שלנו. עם הזמן, ככל שאנחנו צוברים יותר חוויות, דרך התנסויות וקשרים חדשים, אנחנו לומדים יותר ויותר על עצמנו ומגבשים את הטעם האישי שלנו. בגיל 17, את מרגישה שעדיין לא צברת מספיק ניסיון, וכנראה את צודקת. עדיין קשה לך לדעת מה בדיוק תרצי, מה יעשה לך טוב, כי לא עברת מספיק כברת דרך ולא התנסית בקשרים מסוגים שונים. זו הסיבה שאת רוצה להרחיב את טווח ההתנסות שלך בשנים הקרובות. דרך קשרים עם אנשים חדשים תלמדי עוד ועוד על עצמך.
טיימינג - עיתוי - הוא אכן אלמנט חשוב בקשר. הרבה אנשים מרגישים לגבי בני זוג שפגשו, שאילו זה היה קורה בתקופה אחרת, זה כן היה מצליח, או היה נגמר אחרת. אנשים יכולים להתאים מאוד אחד לשני, אבל עדיין לא להצליח לייצב זוגיות טוב לאורך זמן, כי הם פשוט נפגשו "בזמן הלא נכון".
ההתלבטות שלך לגמרי טבעית ומובנת
את מרגישה אשמה על המחשבות שלך, ההתלבטות, הספק שמכרסם בך. חשוב לנו לומר לך: את לא צריכה להרגיש אשמה! ההתלבטות שלך לגמרי טבעית ומובנת. ואפילו יותר מזה: אלמלא היית מתלבטת עכשיו, אלא מחליטה להתחתן עם החבר הרציני הראשון שלך, בגיל 17, אחרי שמונה חודשי חברות בלבד, כששניכם עדיין צעירים ולא יודעים מה תרצו לעשות עם עצמכם ומה תהיו כשתגדלו - היינו חושבים שזו החלטה פזיזה וילדותית שאינה במקומה.
בהחלט הגיוני שתתני לעצמך זמן. בינתיים תחיו קצת ככה, כמו שאתם, כמו שמתאים לגילכם. הוא ימשיך ללכת לצבא. ואחר כך את. ותבלו ביחד, ותכירו זה את זה עוד יותר טוב, ותלמדו לריב, ולתקשר, ולחיות. ואם זה באמת ימשיך "להרגיש" לכם טוב - תוכלו לתכנן את המשך החיים המשותפים שלכם. אבל בינתיים, תני לשניכם זמן.

אבל אם את מחליטה להמשיך את הקשר הזה - כי את אוהבת אותו, כי טוב לך איתו, כי כיף לכם יחד - לכי על זה עד הסוף. כתבת שבזמן האחרון את מתנהגת "מוזר" בגלל הספקות שלך. חבל! ההתלבטויות שלך הגיוניות, אבל כרגע את ממש לא צריכה להגיע להחלטה. אם תשחררי את עצמך מעול ההחלטה, ותתני לעצמך להמשיך לחיות ולהרגיש איך אתם - תוכלי לתת לעצמכם באמת את החופש, ואז המחשבות שלך לא יפגעו בקשר שלכם.
אין שום יתרון ב"עבודת דאגה". דאגה שתדאגי עכשיו לא תחסוך לך דאגות עתידיות, וגם לא תוביל אותך להחלטה או לפתרון. כי במקרה שלך - פשוט צריך לתת לזמן זמן.