בקיעים בקיר הברזל 

הקדמה

אינני היסטוריון ואף אינני מתיימר להיות מדינאי או מנתח מדיניות. המאמר שאני מציג כאן הוא, לדעתי, פרי שכל ישר וקריאה ביקורתית ומפוכחת של ההיסטוריה של הסכסוך ביננו לבין הערבים. הוא מייצג את דעתי בלבד.
בני השנתון שלי, 1962, נולדו לתוך מציאות של ריבונות ישראלית חזקה ושל ביטחון יחסי. אמנם השלום היה לא יותר מחלום ורבים חדלו להאמין שהוא אפשרי בכלל בדורנו, אבל האזרח הממוצע יכול היה להסתובב בכל מקום ברחבי הארץ וגם ברחבי השטחים הכבושים מבלי שיאונה לו רע. גם אז היו פיגועים אולם מספרם היה נמוך יחסי והאפקט שלהם קטן. כיום, לאחר הסכמי אוסלו והנסיגה המלאה מעזה ערי ישראל מותקפות תדיר על ידי מחבלים מתאבדים וטילים. מדוע זה קורה? אני מציג כאן את פרשנותי האישית.



בשנת 1923 פרסם זאב ז'בוטינסקי, מנהיג התנועה הרביזיוניסטית, את מאמרו "על קיר הברזל" בו הוא מציג את גרסתו לגבי האפשרות לקיום של שלום עם ערביי ארץ ישראל. במאמר הוא טוען כי הערבים, מכוח היותם עם הנטוע באדמתו ובשל ראייתם את עצמם כבעלי הבית של פלשתינה, לא יסכימו לעולם לריבונות יהודית על ארץ ישראל מרצונם. האפשרות היחידה להביאם לכך, גורס ז'בוטינסקי, היא באמצעות הקמת "קיר ברזל", כוח צבאי חזק שאליו יתנפצו גלי האיבה הערבית פעם אחר פעם עד שיסתבר לערבים כי הם אינם יכולים לו. כאשר יגיע רגע כזה, יסכימו הללו, בלית ברירה, לריבונות יהודית על ארץ ישראל. במדינת ישראל שלאחר ההכרה הזאת יזכו הערבים לשוויון אזרחי, לייצוג פוליטי ולשיתוף מלא בניהול ענייני הארץ.

אבל, מדגיש ז'בוטינסקי, כל עוד יהיה לערבים שמץ סיכוי להתגבר על כחו המגן העברי, הם לא יחדלו מניסיונותיהם אלו ולא יניחו את נשקם. הווה אומר, השלום יגיע רק כשהצד הערבי יחוש שאיננו מסוגל להכחיד את המדינה היהודית בכוח הזרוע. האם היה תוקף לדברים אלו אז? האם יש תוקף לדברים אלו בימנו אלו? האם ניתן ללמוד משהו מקיר הברזל כיום?

האבות המייסדים של המדינת ישראל באו רובם ככולם ממפלגות העבודה והשמאל. כלומר האויב הפוליטי המושבע של ז'בוטינסקי והמחנה שאותו ייצג (הרביזיוניסטים, ואחר כך "חרות"). קשה להאשימם בחיבה יתרה למחנה זה. למרות זאת, במעשיהם נראה שהם הכירו את הנתוח של ז'בוטינסקי ואמצו את המלצותיו. העובדה היא שאנשי מפא"י ומפלגות השמאל התאמצו לבנות צבא חזק הבנוי על ההכרה שבלעדיו יחרב ה"בית השלישי". כל כך חזק שאפילו נשק גרעיני ברשותו. נשק האמור להבטיח שלעולם אל תוכחד המדינה. צריך לזכור ששמעון פרס, ממנהיגי מפלגת העבודה היה זה שהקים את הכור הגרעיני בדימונה והעניק לישראל את האופציה הגרעינית. אמנם היתה להם לאותם מנהיגים כמיהה גדולה לשלום אולם זו היתה נסוכה בחוסר אמון שהשלום אפשרי במצב הקיים דאז. התחושה הכללית היתה, כפי שביטא אותה משה דיין, ש"טוב שארם א-שייך ללא שלום מאשר שלום ללא שארם א-שייך?. כלומר, הכוח הצבאי והביטחון הפיזי חשובים יותר משלום ללא נכסים אסטרטגיים ועומק ביטחוני. שלום שיהיה שברירי וחסר סיכוי.

נראה אם כן ש"קיר הברזל", גם אם לא אומץ רשמית, זכה לאימוץ בפועל. המדיניות הבטחונית והמדינית של ישראל עד להסכמי אוסלו, היתה של בניית עוצמה צבאית גדולה שתבטיח כשלון ערבי ובסופו של דבר תוליד התחזקות המתונים והשלמה עם קיומנו.

הסכמי השלום עם מצריים נראים כתוצאה טבעית ומוצלחת של מדיניות זו. מצריים לא הצליחה, פעם אחר פעם, וגם במצבים אידיאליים מבחינתה (מלחמת יום כיפור) להביס את ישראל. בראייה היסטורית נראה שהגעתו של סאדאת וחתימת הסכמי השלום ישראל-מצרים מבטאים השלמה של מצרים עם קיומנו וקבלה של עקרון הריבונות הישראלית יהודית על ארץ ישראל.

מדיניות "קיר הברזל" שבקה חיים עם הסכמי אוסלו אשר שינו את התמונה. התפיסה החדשה של ההנהגה הישראלית וגם של חלקים ניכרים בציבור הישראלי היתה שעוצמה צבאית לא הביאה שלום ושהיא איננה תנאי מכריע לשלום. ההנחה המקובלת היתה שרק משא ומתן וויתורים ישיגו שלום. כפי שאמר יצחק רבין ז"ל "שלום עושים עם אויבים". נראה היה שהערבים והישראלים נכנסים לעידן של פשרה על הזכות והריבונות על הארץ.

אולם, בפועל קרה ההפך. השלום המיוחל לא הגיע עם חתימת הסכמי אוסלו. מיד לאחר חתימת הסכמי אוסלו באו גלי פיגועים שכמותם לא נראו בעבר. מתאבדים זרעו הרס ומוות ברחבי ישראל ושנים מספר לאחר הקמת הרשות הפלשתינאית ה"מתונה" בחר העם הפלשתיני בחמאס. מפלגה איסלאמיסטית שמטרתה המוצהרת חורבן ישראל. יתרה מזאת, במעגלים הרחבים יותר אנו מאוימים על ידי החיזבאללה.(שוב, לאחר נסיגה ופשרנות ישראלית) שמסוגל לירות מאות טילים על רחבי ישראל במסגרת המלחמה האיסלאמיסטית לשחרור פלשתין. השבוע, לכבוד ציון יום הנכבה הפלשתינית הודיע מחמוד א-זהאר בעזה כי "הציונים חלשים" ועוד מעט יגורשו מפלשתין שתהיה כולה ערבית. חאלד משעל, נציג האגף המדיני של החמאס בדמשק, מגלה "מתינות" ומסכים לקבל מדינה זמנית בגבולות 67 שבירתה ירושלים ולאחר שבעית הפליטים נפתרה בתוככי ישראל. לזכותו יאמר שהוא איננו מסתיר את אמונתו שלעולם לא יכיר בזכות ישראל להתקיים כאן ואת מטרתו הסופית: הקמת מדינה פלשתינית איסלאמית על כול שטחי ישראל.

נשאלת השאלה, האם יש קשר לדברים אלו לנטישת עקרון "קיר הברזל"? אני מאמין שכן. לפי ז'בוטיסנקי אם לערבים יש שמץ סיכוי להכחיד את ההתיישבות היהודית על ארץ ישראל הם לא יהססו לפעול. צריך להקשיב לנאומים של נסראללה, משעאל וחבריו כדי להבין את הקשר הישיר בין חולשתנו (הנראית בעיניהם) לבין אימוץ המדיניות הטוטאלית שלהם שפירושו הכחדת ישראל. גם שותפינו הפלשתינאים ה"מתונים" למשא ומן מצטיירים אחרת לגמרי משמסתבר כי למרות כל "פשרנותם" ו"התמתנותם" הם שבים ומשמיעים את הזמירות הנושנות: ירושלים וזכות השיבה. למי שלא מבין, זכות השיבה היא לכל חלקי ארץ ישראל. הסכמה לכך משמעותה התיישבות של מיליוני פליטים וצאצאיהם בתוך ישראל והעברת הקרקע והבעלות על הנכסים שהחזיקו לפני 1948 לידיהם. סביר להניח כי שינוי דמוגרפי כזה וכניסה של מאסה אנושית עוינת (לפחות בחלקה) לישראל תביא לשינוי יסודי וכניראה לסופה של המדינה היהודית. האם מקרי הדבר שככל שישראל מווותרת ומתפשרת כך גדלה עקשנות ונחישות הערבים?

אני סבור שברור שגם אם חלפו 85 שנה מאז כתב ז'בוטינסקי את המאמר שלו, המצב הבסיסי ביננו לבין הערבים בארץ ישראל לא נשתנה. יש כאן סכסוך יסודי בין שני עמים על כברת ארץ אחת. צד אחד (ישראל) ניצח בעימות הראשון ב- 1948 והגלה את מרבית אזרחי הצד השני (ערבים) מכאן. מאז נערכים מדי כמה שנים סבובי עימות בין שתי הישויות הלאומיות. לעיתים בסיוע ארצות ערב ולעיתים על ידי הפלשתינים בעצמם. למרות ש"קיר הברזל" ספג חבטות קשות פעם אחר פעם הוא עמד בהן בהצלחה לא מבוטלת. היו שנים שנראה הוא כי הוא חזק ושלם אבל כעת להערכתי הערבים סבורים שנבעו בו סדקים רחבים וכי זה הזמן להכות בעוצמה. אם להתרשם מהצהרות מנהיגיהם, הניצחון שלהם על הציונים קרוב.

אם כן, מה לעשות? אני סבור כי הלקח שלנו צריך להיות חזרה לעקרון "קיר הברזל" מתוך הכרה כאובה אבל מפוכחת כי נכונו לנו עוד שנים רבות (אולי מאות שנים) של עימות עקוב מדם. ההיסטוריה מראה שמדינות רבות נלחמו שנים רבות עד שזכו לריבונות ולהגדרה לאומית. כדאי לזכור את המאבק הממושך לעצמאות של האיטלקים נגד האימפריה האוסטרו הונגרית. רצוי לזכור את הדם הרב שפכו היוונים עד שזכו לעצמאות מטורקיה. אפילו צרפת לחמה מאות שנים באנגלים עד שסילקה אותם מעל אדמתה.

חבל שאין לנו מנהיגים שיאזרו אומץ לומר לעם את האמת. ויתורים מעמדה של חולשה אינם מובילים לשלום. להיפך. נוויל צ'מברליין, ראש ממשלת אנגליה לפני מלחמת העולם השנייה הוכיח לנו זאת במדיניות הפייסנות שלו מול גרמניה הנאצית. ידוע שהיטלר ניצל את המדיניות הזאת כדי להתעצם ולהתכונן למערכה לכיבוש אירופה. גם מדיניות הויתורים לערבים מאז הסכמי אוסלו הולידה שפך דם גדול יותר מזה שהיה בשנים שקדמו להם. עצוב לחשוב אך ייתכן שנכונות לנו עוד שנים רבות של דם יזע ודמעות עד שנגיע לשלום המיוחל. עצוב שאין לנו מנהיג כמו וינסטון צ'רצ'יל שיאמר לעם שבסוף כל הסבל הזה "אנו ננצח". אני סבור כי כדי לנצח במאבק הזה שומה עלינו לחזור לעקרון "קיר הברזל" של זאב ז'בוטינסקי.