השיעור שאולמרט לא למד 

לאחר שהתקשורת גמרה לדוש בדו"ח וינוגרד
עד לעייפה ,היא נרגעה, שכחה ועברה לדון בשאלת עזה והטיפול בה.
זה הזמן, לדעתי, לנתח, בקור רוח, את ההתנהלות התקשורתית של אולמרט
ואת אופן טיפולו במשבר.

בתום שנה וחצי של דרישה וחקירה, יצא לאור
דו"ח וינוגרד המלא. והצפוי ,אכן קרה.
איש לא שינה את דעתו ואת עמדתו בעקבות פרסום הדו"ח.
אם כך, תשאלו, לשם מה הוא היה נחוץ? התשובה
הפשוטה היא שהוא באמת לא היה נחוץ. אנחנו פשוט
מכורים לוועדות חקירה שמתבקשות להוכיח את מה שכבר ידענו
קודם להקמתן. ואבוי להן, אם לא.

לא רבים יודעים זאת אבל וועדות חקירה, חוץ פרלמנטריות,
שנועדו לחקור את
פעולות הממשלה, הן המצאה ישראלית ייחודית. אין להן אח ורע
בעולם. אולי בגלל זה אנחנו כל כך אוהבים אותן או שמא בגלל
שהן מספקות את תאוותנו, הבלתי ניתנת להשבעה,
להטלת אשמה, לעריפת ראשים ולהלקאה עצמית.
דבר אחד ברור לגמרי, ההידרשות להן, יש בה משום הבעת
אי אמון בשיטה הדמוקרטית. כי היא מעבירה את משימת
הפיקוח על פעולות הממשלה מהכנסת לגופים חיצוניים, מעין שיפוטיים.

כמו אחרי פרסום כל דו"ח,
גם אחרי פרסום דו"ח וינוגרד התחולל הריטואל הידוע.
כל מבקשי ראשו של אולמרט, החל מההורים השכולים,
מהמילואימניקים ומהפרשנים וכלה בפוליטיקאים, לא שינו
את עמדותיהם, כהוא זה. הדו"ח לא חידש להם דבר וחצי דבר.
אדרבא, הם מצאו בדו"ח את מה שרצו למצוא בו,מלכתחילה, דהיינו:
סימוכין לכך שאולמרט חייב ללכת.

לעומתם, תומכי אולמרט, הבודדים ואולמרט עצמו, בראשם
מצאו שהדו"ח מנקה אותו מהאשמה הנוראית של השימוש
בצבא כספין תקשורתי ולכן עליו להישאר.

הגדילו עשות, מכולם, אנשי הליכוד מימין וזהבה גלאון משמאל, שטענו בלהט
שהדו"ח חמור ועל
אולמרט להתפטר בגינו ואחרי הראיון האומלל של הפרופסור
דרור, הודיעו בחמת זעם, שזאת הוכחה לכך שהוועדה
היתה מוטה לטובת אולמרט ולכן יש לפסול את הדו"ח מכל וכל
ולהקים וועדה חדשה. (זה עוד חסר לנו) הייתכן? בוודאי.
תשאלו את סילבן.
ואם חשבנו שלאחר פרסום הדו"ח, תנוח הארץ ותשקוט
40 שעות, לפחות, הרי שהתבדינו. הארץ המשיכה
לגעוש ולסעור. לדעתי, באשמת אולמרט.
הוא פשוט ביצע טעות נוראית מבחינת האיסטרטגיה
התקשורתית שלו. (איפה ראובן אדלר, כשצריכים אותו)

הוא הזדרז להכריז שהדו"ח מנקה אותו מכל אשמה
ומיהר לכנס דיון מיוחד בכנסת. בנאומו הוא הודיע
שלא בא להתנצח עם יריביו אבל זה בדיוק מה שהוא עשה.
הוא הודיע שהוא מקבל על עצמו את מלוא האחריות
אבל נשאר בתפקידו.
כלאמר, הוא נוטל אחריות אך מסרב לשלם את המחיר.
יש דבר כזה? רק במחוזותינו. הציבור, על כל פנים, והפוליטיקאים
מסרבים לקבל את הפטנט הזה. ובצדק.
לקחת אחריות? שא בהשלכותיה. זאת המשמעות היחידה,
האפשרית.

עצם קיום הדיון ותוכן דבריו רק ליבו את האש ועודדו
את מתנגדיו להמשיך במאבקם.

אם הוא היה שואל אותי (והוא לא) הייתי מייעץ לו לשתוק.
לא להגיב על הדו"ח, מטוב ועד רע. לא להודות באחריות,
(אם הוא היה מצוי במקורות הוא היה מכיר את כלל הזהב
"לעוילם תכחיש")
ובוודאי לא לקיים דיון בכנסת.
אין לי ספק שאם אריק שרון היה במקומו, הוא לא היה מעלה
בדעתו, להגיב.
מעטים האנשים ועוד פחות מהם הפוליטיקאים ,המבינים
את כוחה של השתיקה. (תראו מה קרה לברק, מאז שהוא
פתח את הפה) שרון הבין היטב את עוצמת השתיקה.

אני הייתי ממליץ לאולמרט להצהיר שהדו"ח הוא כבד,
מקיף ועב כרס ועליו ללמוד אותו ביסודיות טרם שיביע
את דעתו. כיוון שכראש ממשלה, הוא איש עסוק, סביר
שהוא לעולם לא ימצא זמן ללמוד את הדו"ח וכשימצא
יש להניח שכבר לא יהיה בתפקידו וממילא מסקנותיו
כבר לא יעניינו איש. אבל, עד אז הוא היה נהנה משקט תקשורתי.

הייתי מזכיר לו את שיטת משה דיין, למיסמוס שאלות קשות.
כשחברי כנסת היו מגישים לו שאילתות, הוא היה נוהג
להשיב עליהן רק לאחר 3 חודשים, כמתחייב בחוק.
הוא היה עולה לדוכן הכנסת ומקריא: בתשובה לשאילתא מס. 1
התשובה חיובית. בתשובה לשאילתא מס. 2 התשובה שלילית
ובתשובה לשאילתא מס. 3 הנושא בבדיקה.
וכן הלאה.
כמובן,שבזמן שהוא השיב לשאילתות, איש כבר לא זכר
מה הן היו ולמה מתייחסות התשובות. זה היה השימוש
האולטימטיבי במשפט היהודי העמוק "עבר זמנו בטל קורבנו"

אבל, אהוד אולמרט, ששיקול דעת ואורך רוח, אינם, כנראה,
בין תכונותיו החזקות , הזדרז להגיב על הדו"ח
ולהתנצח עם יריביו (כמו שהוא אוהב) וזאת היתה טעותו הגדולה.

אם מלחמת לבנון היתה צריכה ללמד אותו שיעור אחד בלבד,
זה היה צריך להיות השיעור. אין חובה להגיב מייד.
מוטב לקחת זמן, לשקול,
להתכונן ורק אז להחליט אם להגיב וכיצד.
כמו שזה היה נכון לגבי המלחמה כך זה נכון לגבי מאבקים תקשורתיים.
את השיעור הזה, הוא לא למד.